 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
ריח של בית
סיפורים / ורד טוכטרמן
29/09/12
תגובות: 1
|
 |
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
יום שישי, 03/05/2013, שעה 8:09
סיפור מתוך ''היֹה יהיה'' 2012, מועמד לפרס גפן (חלק שני)
|
|
אף אחת לא טורחת לקבל את פניי בכניסה לגוש דן, למרות שאני מרגיש נוכחות של רבות מהן, צפיפות, עומס, כמו זמזום בין הרחובות והכבישים. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה רבות כל כך עזבו את הגבולות שלהן. המסקנה ברורה. אני חוזר אל תוך מועצת מלחמה.
מועצת ערים היא עניין מורכב. אני מוזמן להשקיף ולייעץ, אבל אסור לי להתערב בהחלטות שלהן, יהיו אשר יהיו. הן דאגו להשאיר עבורי סימני דרך ברורים, שמובילים אל מצפה הכוכבים בגבעתיים: מקום שאפשר להשקיף ממנו. לרגל. כשאני נכנס לחדרון הקטן בראש המגדל, הן כמובן נמצאות בעיצומו של ויכוח סוער בקולות רמים. אני חושד לפעמים שהן נהנות לריב. לא הייתי צריך למהר לחזור. מועצות רגילות אורכות בממוצע בין שבוע לחודש וחצי, בתורנויות, כדי שכולן יוכלו לחזור לעיר שלהן לפחות לכמה שעות בכל יום. מועצת מלחמה יכולה לארוך חודשיים-שלושה, ויותר. הזמן חסר משמעות לרוחות בנות אלמוות. זה ישתקף גם במלחמה, אם היא תגיע. מלחמת ערים עלולה להימשך חודשים, אפילו שנים. מעולם לא הייתי נוכח במלחמה כזו, אבל אבא שלי לימד אותי עליהן. אני לא בטוח איך המלחמה תיראה – אם היינו בימי קדם הן היו מובילות צבא לשעריה, אבל אנחנו לא, וצבא הוא חלק קטן מאוד במלחמות ערים מודרניות. מסחר, תעשייה, אמנות, תרבות, תנועת כלי רכב, בנייה, בעלי חיים, אולי אפילו מזג אוויר – הן יוכלו להיאבק בה בעשרות דרכים שיפגעו בכל הצדדים. בעיקר בתושבים.
אני מצליח לקטוע את הוויכוח לזמן ארוך מספיק כדי לספר להן מה סדום אמרה. בת-ים פולטת קללה עסיסית. רמת-השרון מגלגלת את עיניה. ״אוי, באמת, אתה מאמין לזקנה המטורפת הזו?״
״כן,״ אני אומר, ומעביר את מבטי על פניהן. הן לא חייבות להאמין לסדום, אבל הן עדיין מאמינות בי. ״אני מאמין שעיר אחרת מנסה להשתלט על תל-אביב.״
רעננה נושכת את שפתה התחתונה. ״אם כך, יש לנו סיבה טובה עוד יותר לצאת למלחמה.״
״אתה תנסה לעצור אותנו?״ ראשון לציון שואלת. נדמה שהטי-רקס שעל קדמת החולצה שלה נוקש בטפריו.
״לא.״ אני נושם נשימה עמוקה. ״להפך. אני הולך לעזור לכן.״
לוקח לי זמן רב לשכנע אותן. הן מאוד לא רוצות לתת לי להיכנס לעיר בלי הגנתן, אבל מסכימות לבסוף, רוטנות ודואגות. אני מניח שהסיבה היחידה שהן לא ממשיכות להתווכח עוד שבועות היא שככל שהזמן חולף תל-אביב חומקת מאחיזתנו. חלקן אולי לא מתות עליה, אבל הן מחבבות עוד פחות את המחליפה המיועדת שלה, תהיה מי שתהיה. היא הצליחה לחסום חמש ערים חזקות מלהיכנס לגבולותיה, והיא עשתה זאת במומחיות ובכישרון, בלי לעורר מלחמה, בלי לגרום היסטריה המונית. היא מקצועית. היא יודעת בדיוק מי הן וכיצד למנוע מהן להיכנס, ואנחנו לא יודעים עליה כלום. יש לה יתרון עצום עלינו. היתרון היחיד שלנו עליה, כרגע, הוא אני. היא לא מכירה אותי, ואני מקווה שהמפגש הקצר שלנו בחוף לא השאיר הטבעה מספקת כדי שתדע כשאכנס לעיר. אם אצליח לגלות מי היא, אולי המידע הזה יעזור לנו להבין אותה, לתקשר אִתה – ואם אין ברֵרה, לתקוף אותה בצורה ממוקדת יותר והרסנית פחות.
כולן כאחת מעמידות כתנאי את נוכחותן על הגבול, כדי להתחיל את המתקפה במלוא העוצמה ברגע שיהיה בה צורך, וכדי שאוכל לזמן אותן אם אהיה בצרה. אני לא בטוח שאצליח להפעיל את הקריאה דרך המחסום של העיר הזרה, אבל אני שומר את הספקות לעצמי ומסכים. במהלך השעות הבאות הן מתחילות להגיע, בזו אחר זו. רחובות, בסרבל עבודה וידיים מלוכלכות מאדמה, פרחים שזורים בשערה. טבריה, בחצאית קצת יותר ארוכה מזו של בני-ברק וחולצה קצת יותר קצרה. חיפה, בג׳ינס, פרחים מהגנים הבהאיים בשׂערה, וחולצת חיל הים. נהרייה, פירסינג באפה, שפתיה וגבותיה, מוקפת בכנופיית רוחות קיבוצים. מכבים-רעות, תאומות אמִתיות, לא כמו רמת-גן וגבעתיים – לבושות מדי קצינים ואוחזות נשק. באר-שבע, שזופה, שׂערה צרוב שמש מתחת לכומתה ופניה משתנים תכופות מזקנים לצעירים ובחזרה. נתניה, מאיימת מעט בבגדי העור השחורים שלה ועם שרשראות הזהב, למרות הבארט הצרפתי השובב על ראשה. מצפה רמון, עם מכנסי דייגים וסנדלי שורש, ועיניים מבריקות שהכוכבים משתקפים בהן גם באמצע היום. אילת, לבושה במדי חדרנית, עם שׂער ארוך ועבות, מלא בראסטות וצמות קטנטנות, שממנו מציצים אלמוגים, ושרשראות דולפינים על קרסולה, אני מעביר את עיניי על פני כולן בזמן שהן מתארגנות, מחליפות מילים מהוסות, דואגות לסידורים אחרונים. כשהן מסיימות אִתי, אני לבוש במכנסיים קצרים, גופיית ריצה, נעלי ספורט, משקפי שמש, וכובע מצחייה. מעולם לא הייתי טיפוס ספורטיבי, ואני שמח שאין לי מראה, כי אני בטוח שאני נראה מגוחך. רמת-גן ורמת-השרון מצחקקות יחד כמו זוג בנות עשרה.
אני משאיר את המכונית שלי במצפה הכוכבים ועולה על אוטובוס לתוך העיר. גופי דרוך, מתוח, מצפה להתקפה בכל רגע, אבל האוטובוס חולף בשלווה על פני רוכבי האופניים ורוכבי הסוסים, הרצים והמשחקים. אני נצמד לחלון, משתדל שלא להחמיץ אף פרט בנסיעה, כל דבר שיעזור לי להבין, לפענח. יש התכנסות קטנה ליד איכילוב – אחות גבוהה ומרשימה מקבלת משורה ארוכה של זוגות את התינוקות שלהם ומכניסה אותם ללול גדול. הזוגות עוזבים בלי הילדים. לפני שאני מספיק להתעמק בסיטואציה, האוטובוס נוסע הלאה ועוצר מול מוזאון תל-אביב ובית אריאלה, וזה הסימן שלי לרדת. חפש את התרבות והאמנות, סדום אמרה.
אני כמעט לא מזהה את הרחבה העצומה, המלאה באנשים. פסלי הציפורים והמכשירים המכניים שתמיד היו מטרידים מעט בעיני הוחלפו בפסלי שיש ואבן יפהפיים, חלקם כרותי ידיים, ואני מפלס לי דרך בקהל כדי להביט מקרוב. הפעם האחרונה שראיתי פסלים כאלו הייתה בטיול סביב העולם עם מת׳יו. אני מזהה בפסלים דמויות מהמיתולוגיה היוונית. ארטמיס. הרקולס. אכילס. לידי, בוהות שתי נשים צעירות לבושות גופיות ספורט ומכנסונים בפסלים. כשהן נוגעות באחד מהם בהערצה, נדמה לי שמה שהן באמת רוצות לעשות הוא לרדת על ברכיהן ולהשתחוות לו. ואז אני מבין.
כמו עם הדרך לסדום, אני חש שגם כאן ידעתי בעצם את התשובה. איך יכולתי שלא לדעת? העיסוק האובססיבי בספורט, כמות החיילים המבהילה בכל מקום, התינוקות הנטושים בבית החולים, הפסלים, אפילו הנערות העירומות הרצות במעלה דרך נמיר. הייתי צריך רק להביט.
״ספרטה.״
אני לא משתמש בקריאה כשאני מבטא את השם, אבל זה לא משנה. צמרמורת חדה עוברת בגופי, ומשהו קר וחד נצמד אל עורפי, ומכריח אותי להסתובב. היא עומדת שם, גאה, כמו פסל שיש מהעת העתיקה שקם לחיים, היא לובשת שמלה יוונית מסורתית, לבנה, שתלויה מכתף אחת. שׂערה הבלונדיני מפוזר כעת, והוא נופל סביב כתפיה בגלים. היא עומדת זקופה במרכבת מרוץ הרתומה לשלושה סוסים לבנים, אני כמעט מצפה לראות גריפון או הידרה מאחוריה. הדרמטיות מעט מגוחכת – רוחות עיר מהתקופה שלנו לא היו מרשות לעצמן את זה, אבל אני לא חש בהומור במצב. אני מרגיש סכנה. עיניה הגאות והקרות מתמקדות בי. למטה שלה יש קצוות מחודדים, ואחד מהם נח על גרוני. תנועה קלה, והיא תקיז דם. אני מרים את ידיי הריקות, לסמל כניעה. ״בבקשה,״ אני אומר. ״אני רק רוצה לדבר.״
היא אומרת כמה מילים בשפה שאני יכול רק לנחש שהיא יוונית עתיקה. אני לא מסוגל להבין אותה, אבל אני מתרכז, מנסה לתקשר אִתה ברמה גבוהה יותר, מנטלית. אני לא טוב בזה במיוחד – לא היו לי הרבה סיבות לנסות תקשורת כזו עד היום, ובדרך כלל הרוחות הן ששולטות בקשר, לא אני. אני מסוגל רק לחוש רגשות בסיסיים מרחפים מאחורי מילותיה, והיא אינה מתאמצת לגרום לי להבין אותם, או להסתיר אותם מפניי. מאחורי החזות הגאה שלה אני חש זעם עולה וגואה כשהיא מביטה בי, כאילו עצם העובדה שאני נמצא בתוך גבולות תל-אביב היא עלבון נורא מבחינתה. למה? על מה היא כל כך כועסת?
״חכי, בבקשה,״ אני אומר שוב, אבל היא כבר יורדת מהמרכבה והולכת לעברי בצעדים אטיים, מדודים. אין לה סיבה למהר. אני מזנק סביב אחד מפסלי השיש ורץ לצד השני של הרחוב, מתחמק משני אוטובוסים וסוס, מנסה לחזור, אבל היא מהירה ממני. היא לוכדת אותי מול החומה של הקריה, ומביטה בי דרך עיניים מוצרות כשהיא מתקרבת אלַי. בזעם שהיא משדרת יש כעת גם תחושה חזקה של ניצחון, וטעם קל של ציפייה לשפיכות דמים. אני מחניק רעד. ״אני שומר ערים,״ אני מנסה שוב, נאבק כדי שקולי לא יסגיר את האימה שאני חש. ״את רוח עיר. אין לנו שום סיבה לפגוע זה בזה.״ היא לא מראה שום סימן שהבינה, ומתקרבת, עיניה הבהירות קפואות וחסרות רחמים. חרב נשלפת מנדן על גבה. היא מניפה אותה –
ואז נשמעת מוסיקת חסידית נוראה בווליום גבוה, ומכונית מסחרית של חסידי ברסלב טסה במורד הכביש וחוסמת את דרכה. הברסלבים יוצאים מהמסחרית ומתחילים לרקוד. אני בוהה בהם. לרגע זו נראית לי בחירה מטופשת ביותר, אבל היא לא יודעת איך להתמודד עם היצורים המשונים האלו, והמוסיקה מבלבלת אותה. היא מתמקדת שוב במהירות, אבל אז משב רוח מרענן, נושא ריח ים, מלטף את פניי המיוזעים, ותל-אביב עומדת על ראש המכונית המסחרית, ומביטה אל ספרטה בעיניים מוצרות. היא מחזיקה קת של חרב צעצוע בידה. ״תגידי, את חולת נפש?״ היא חושפת שיניים אל העיר האחרת. ״אמרתי לך שהוא מחוץ לתחום!״
ספרטה עונה לה בשטף מילים ביוונית עתיקה, בטון זועם לא פחות. תל-אביב מרימה את זרועותיה לאוויר, מיואשת. ״מאגו!״ היא צועקת. ״איפה אתה? הבטחת שתלמד אותה לדבר שפה נורמלית!״
ספרטה אומרת עוד כמה מילים. תל-אביב נדה בראשה ומגלגלת את עיניה. ״נו קומפרנדו, מטומטמת! את רוצה את העיר הזו? תלמדי עברית, ערבית, אנגלית, צרפתית, רוסית, ספרדית...״
״אביב...״ אני מנסה.
״ואתה, שקט!״ העיניים שלה יוקדות כשהיא מסתובבת להביט בי. ״אמרתי לך ללכת ולא לחזור! כמה אידיוט אפשר –״
״תיזהרי!״ אני צורח.
היא מסתובבת בדיוק בזמן. חרבה החדה של ספרטה נתקלת בלהב המבהיק שנשלף מקת הצעצוע של תל-אביב. איכשהו, הפלסטיק קשה דיו כדי לעצור את המכה, אבל מנגנון מכני כלשהו משמיע קול חריקה, ואור התכלת המבהיק תחת להב הצעצוע מתקלקל ונמוג.
״לייט סייבר? את נלחמת בה בלייט סייבר?!״ אני בוהה בה. היא מניפה את הצעצוע בצורה שמבטיחה ששנינו אבודים.
״סיוף הוא לא בדיוק התחום החזק שלי!״ היא יורה לעברי. ״אם יש לך רעיונות יותר טובים, אני אשמח לשמוע!״ הפלסטיק נשבר במכה הבאה, והיא קופצת מהמסחרית ונוחתת לצדי. הלהב של ספרטה מכה, כמעט חותך את המסחרית לשניים. תל-אביב הודפת אותי מאחוריה, לכיוון אבן גבירול, ומדרבנת אותי לריצה מהירה. ספרטה שורקת לסוסים שלה, ואני שומע שעטת פרסות מאחורינו.
״אתה מוכן לעוף מפה כבר?״ תל-אביב צועקת עלַי. ״יש לי דברים יותר חשובים לעשות בחיים מאשר להגן עליך מהמשוגעת הזו!״
הגילוי מפתיע כל כך שאני נעצר, והיא מתנגשת בי, עדיין רותחת מזעם. היא לא נלחמת בספרטה בשבילה. היא נלחמת בה בשבילי. והיא נלחמת בה היטב, כשוות כוחות, לא כעיר חלשה שאיבדה את היכולת לשלוט ברחובות, בתושבים, בגבולות שלה. ״את הסכמת שהיא תיקח את המקום שלך?״
״לא עניינך!״ היא בועטת ברגליי, ואני נופל בדיוק כשכדור אבן עצום חולף בשריקה במקום שבו היה ראשי לפני רגע. ניידות משטרה מאיצות סביבנו, מפרידות בינינו לבין ספרטה. הסוסים נעצרים, מבולבלים מאורות הצ׳קלקות האדומות והכחולות. ספרטה מחייכת אלינו חיוך קר מהמרכבה שלה. תנועת החיילים סביבנו מתגברת. פניה של רוח העיר שלי קודרות.
״המשטרה עדיין שלי,״ היא אומרת. ״אבל הצבא כבר שלה.״
כאילו על פי אות, ראשי כל החיילים מסביב פונים לכיווננו, כמו אלפי מריונטות שנעות בתיאום מוחלט. אני קופא. כולם חובשים כומתות של יחידות קרביות ונושאים נשק. הם דורכים אותו בהרמוניה כל כך מוחלטת, שאני שומע רק נקישה אחת. גם השוטרים סביבנו מגיבים בדריכת כלי נשקם, ומישהו מקשקש במגפון, מזהיר את החיילים להתרחק.
״כל האנשים האלו ימותו,״ אני לוחש.
״לא אם זה תלוי בי,״ היא עונה. מבטה ננעל במבטה של ספרטה וגופה מתרומם מהקרקע באטיות. היא מחווה בידיה סביב. להקת יונים עצומה חולפת על פנינו, נוחתת על כתפי הנוכחים וממלאת אותם בלשלשת. חתולי רחוב קופצים מעצים, מתנפלים בשריטות על פניהם של אנשים. עטלפים עפים, למרות החום והאור, מתנגשים בראשים וידיים וכתפיים. צווחות גועל נשמעות מכל עבר. ספרטה, היחידה שנותרה נקייה איכשהו, מתקדמת לעברנו בנחישות. כדורי אבן נוספים נורים, עצומים בגודלם, ואני מבין פתאום שמעל חומת הקרייה מתנשאות בליסטראות וקטפולטות. תל-אביב מגיעה לאותה הבנה, וכשהכדור הבא נורה, עטוף באש הפעם, היא טסה מטה אלַי, כמו פאנטום האופרה, חיוורת ויפהפייה. אני מושיט יד והיא חוטפת אותי מהאדמה, ומשקלי לא גורם לה לסטות ממסלולה כהוא זה. היא מצמידה אותי אליה, ולרגע אני חש בטוח ומוגן בחיבוקה, אבל אז הנשימה נתקעת בגרוני כשכמה כידונים, דיסקוסים וכדורי ברזל נזרקים לעברנו. היא מביטה למטה ומעווה את פניה. התרחקנו מהבליסטראות, אבל החיילים רצים אחרינו. קמטי ריכוז מופיעים בין עיניה. אנדרלמוסיה שלמה של אנשים פורצת מתוך הרחובות, מטלטלת את שיירות החיילים המאורגנות. היפסטרים במסיבת אוזניות רוקדים על מעבר החצייה. חבורת ילדים פריקים מכיכר דיזינגוף מגיעים עם מוסיקה בווליום מפלח אוזניים מהצד השני. מכיוון הכיכר, מגיעים מפגינים נושאים שלטים, צועקים ססמאות צדק חברתי. מדרום אבן גבירול, שיירת אנשים מחופשים לזומבים – דם, בגדים קרועים והכול – מעמידים פנים שהם תוקפים את החיילים, שנראים נבוכים ומבולבלים. אביב מנצלת את הבלבול מתחתינו כדי להמריא גבוה יותר, השׂער שלה מתנפנף סביב, מכה בפניי. תוך שניות נגלה לעיניי נוף שבני אנוש מסוגלים בדרך כלל לראות רק ממטוסים ומסוקים. אני מתחרט על כל ההזדמנויות שבהן הציעה לי לעוף אִתה ואני פחדתי. הנוף עוצר נשימה. היא מתרחקת ממרכז העיר וטסה לכיוון פארק הירקון. היא משתהה לרגע, מסדירה את נשימתה, ואני יודע שלא תוכל להמשיך בכך לאורך זמן. העננים קרובים מאוד מעלינו. השמש חמה יותר כאן, ויש דממה פתאומית באוויר. ״למה חזרת לכאן?״ היא ממלמלת, מביטה בי. היא מתנשמת, חזה עולה ויורד בתנועות קצובות ושׂערה מרחף כמו הילה סביב פניה הסמוקים. אני חושב כמה היא יפה. ״לא יכולת פשוט לעזוב אותי בשקט?״
״אני שומר ערים. זה התפקיד שלי.״ לא כך רציתי לנהל את השיחה הזו, עשרות מטרים באוויר, כשאנחנו בורחים מעיר קדומה מטורפת. ״אני לא יכול לתת לך לעשות טעות כזו בגללי.״
״בגללך?״ עיניה מתרחבות, ואז מצטמצמות. אני רואה את הכעס בתנועת הגבות הקלה, ולשבריר שנייה אני חושב שהיא עומדת להפיל אותי. ״אתה חושב שאני רוצה לעזוב את המקום בגללך? כמה שחצן, יהיר, חסר מודעות עצמית –״
״אז את מודה שאת רוצה לעזוב,״ אני קוטע אותה.
קליעי אבן ואש נוספים חולפים על פנינו לפני שהיא מספיקה לענות. אנחנו לא גבוהים כפי שהיינו לפני רגע. מאיפה ספרטה מטילה עלינו את כל זה? מבניין העירייה? אביב מחדשת את המעוף, אבל הכעס עדיין בעיניה. ״מה אני אעשה אִתך?״ היא שואלת, יותר את עצמה מאשר אותי, מתנשמת במאמץ להחזיק את שנינו גבוה באוויר, הרחק מטווח הנשק של ספרטה. ״איך אני אוציא אותך מהבוץ הזה?״
רגשות מנוגדים עולים בי, חמימות למראה המאמצים שלה, כעס על ההתנהגות שלה, ומעט אגו פגוע. ״את יכולה להוריד אותי בכל אחד מהגבולות. אני אסתדר.״
״אני לא,״ היא נאנחת. ״אני לא יכולה לעוף אִתך עד הגבולות.״
אני ממצמץ. הגבולות אינם אמורים לשנות הרבה. כלומר, כן, הן חזקות יותר בתוך הגבולות שלהן, ונחלשות ככל שהן מתרחקות. אבל לא אמורה להיות לכך משמעות במעוף פשוט, אפילו כשהן מחזיקות אִתן אדם נוסף. היא נחלשת. אני מבחין בכך עכשיו.
הקליעים הולכים ומתקרבים. היא פולטת צווחת אימה ומגנה עלַי בגופה כשעוד כמה מהם חולפים במרחק שׂערה מפנינו. היא תופסת כידון באוויר רגע לפני שהוא מפלח את לבי, ושנינו מתנשמים מהפחד עכשיו. הכידון נראה זר בידיה. היא מביטה בו לרגע, אולי שוקלת להטיל אותו בחזרה, אבל אז מוותרת. הוא נופל מידיה וננעץ בשמשייה על הגג של בניין מגורים מתחתינו.
כמה זמן היא עוד תוכל להחזיק מעמד? ספרטה היא לוחמת מאומנת, מתקופה שבה קרבות היו שגרה ומקור לגאווה. תל-אביב שלי ספגה אש צלפים במלחמת השחרור, ומאז התאמנה בעיקר בקרבות פלייסטיישן. יש בה יותר מדי פציפיסטים, חיילים ג׳ובניקים שלא החזיקו נשק מאז הטירונות, ואנשי היי-טק. זה לא מאבק הוגן. זו בדיחה.
אני מבחין שאנחנו מנמיכים לכיוון הפארק. ״מה את עושה?״
״אני צריכה להסיח את דעתה כדי שיהיה לך מספיק זמן לברוח,״ היא אומרת.
״ומה אִתך? את צריכה לבוא אִתי. לצאת מהגבולות. האחרות יוכלו –״
״לא.״ היא זוקרת את סנטרה בגאווה עקשנית. ״זו עדיין העיר שלי, לפחות חלק ממנה. אני מתכוונת לטפל בזה. אני רק צריכה למצוא את מאגו.״
״השומר שלה?״ אני לוטש בה מבט. ״את באמת חושבת שהוא לא שותף לזה?״
״אני אטפל בזה. אמרתי לך.״ היא מנחיתה אותי על גשר להולכי רגל ומעבירה יד בשׂערה, חושבת בקדחתנות. ״אתה עדיין רוכב על אופניים?״
״לא היו לי הרבה הזדמנויות,״ אני מודה.
״עכשיו תהיה לך.״ היא מעבירה יד על מצחי, מגע מרפרף, כמעט מלטף, והתודעה שלי מוצפת בתמונות. ״אתה צריך ללכת לאיבוד. היא אולי מבינה במלחמה, אבל היא לא מבינה ברחובות. היא לא מכירה את העיר כמוני.״
אני מנסה להתרכז בתמונות שמגיעות במהירות. אני רואה מה היא רוצה שאעשה. יש תחנת אופניים של תל-אופן בקצה הפארק, ומבוך של סמטאות ורחובות קטנים מעבר לה. אם אסע על פי המסלול שהיא התוותה, אהיה ברמת-גן תוך דקות. אבל אני עדיין צריך להגיע לתחנה עצמה. אני חושד שתהיה נציגות יפה של ספרטה בין הרצים בשבילי פארק הירקון.
היא מהנהנת, עדיין מקושרת אלַי מנטלית. ״לא התכוונתי שתרוץ.״
״אז למה התכוונת? אני לא מסוגל לעוף בלעדייך,״ אני מזכיר לה.
עיניה מבזיקות אל נחל הירקון מתחתינו.
״מה? לא. לא!״ אני מוחה. ״זה המים הכי מטונפים, מגעילים, דוחים –״
״תפסיק להיות תינוק!״ היא קוטעת אותי. ״לידיעתך, ראש העיר בעצמו שחה בהם בתחילת השנה.״
״לפני או אחרי חיסונים?״
״זו הדרך הטובה ביותר. אתה סומך עלַי?״ היא שואלת.
אני מהנהן, אם כי באי-רצון מסויים. אני חש צורך לומר משהו נוסף. ״אביב...״ היא ממתינה. אבני בליסטראות שורקות במרחק, הולכות ומתקרבות. אין לנו זמן. ״תיזהרי, בסדר?״
היא מסירה את ידה ממצחי, וגם אחרי כל הזמן הזה, הלב שלי מחסיר פעימה כשהיא מחייכת אלַי. ״עצום עיניים וסתום את האף.״
אני עושה את זה, והיא מפילה אותי אל תוך הירקון.
המים הירוקים-מבחילים מקיפים אותי, ולמרות שפי סגור ואפי סתום נדמה לי שהם ממלאים כל נקבובית בגופי. כשהייתי מתלונן על הלכלוך בירקון, היא נהגה להתגאות בו. היא הסבירה לי שיש מספיק מקומות לרחצה בחופי הים, אבל בני האדם עצמם, בהזרמת השפכים שלהם, בחרו שהירקון יוכל לשכן רק את יצורי המים העמידים והחזקים ביותר. הם לא רצו לשחות בו. הם רצו להביט בו מרחוק, ירוק ומסתורי.
אבל עכשיו המים מצטללים, ואני כמעט מרגיש את השינוי כשאני פוקח את עיניי. אני לא חושב שהיא ניקתה את הנחל – אולי רק את הנקודה שבה אני נישא במים. הנחל לא עמוק באזור הזה. אני מעז לפקוח את עיניי ולהביט מעלה. אבנים, כידונים, דיסקוסים וכדורי ברזל שואגים מעל לראשי. בדיוק כשאני מבין שאאלץ לעלות על פני המים כדי לנשום בקרוב, משהו גדול ועגול נע אלַי, ונסגר סביב ראשי לפני שאני מצליח להירתע. זו בועת אוויר, בועה שגודלה פי שלושה מהראש שלי. אני גומע נשימה עמוקה של אוויר, המום. לא ידעתי שהיא מסוגלת לכאלו דברים. אוויר מתחת למים, טיהור אזורים בנחל – ואני די בטוח שהנחל עצמו נושא אותי כרגע כנגד כיוון הזרימה. כמה אנרגיה היא משקיעה כדי שאוכל להימלט? אני חש מדקרה של אשמה. אם ספרטה תצליח לפגוע בה בגללי...
אני משתדל לא לזוז, מניח למים לשאת אותי הלאה. ליד שיכון בבלי, אני נשטף אל החוף, משתהה לרגע בישיבה שפופה כדי להסדיר את נשימתי, ואז רץ. התחנה של תל-אופן נגלית לעיניי תוך כמה עשרות מטרים. אחד מזוגות האופניים משוחרר. אני עולה עליו ומתחיל לדווש בכל הכוח. אני רטוב, ורגליי מחליקות כמה פעמים על הדוושות, אבל לבסוף אני מוצא את אחיזתי ושומר על קצב מהיר. אני בוודאי נראה מגוחך. אבל זה לא חשוב. אני רק צריך לצאת. להעביר את המידע לאחרות. ספרטה היא עיר מוכרת. יש עליה הרבה חומר מחקרי. יש לה חולשות, יש דברים שהיא לא יודעת. אנחנו רק צריכים לגלות אותם.
אני טס דרך מבוך הסמטאות. אין סיכוי שהייתי מוצא את דרכי לכאן בלי ההדרכה שלה. הרחובות סביבי דוממים, אבל במרכז העיר, זיקוקי דינור מתנפצים לפתע בשמים בשלל צבעים וצורות. בחורה חכמה. הם לא עושים כלום, כמובן, אבל ספרטה לא תדע את זה. אני שומע יריות, צרחות וצעקות, עוד אבני בליסטראות שורקות. כמה אנשים כבר מתו בעימות? איך זה יוסבר בתקשורת? אני כבר רואה את מחלף ההלכה, ומעבר לו, את בנייני הבורסה. בעוד דקות ספורות אהיה בטוח.
״שומר!״
הקול גורם לי ללחוץ על המעצורים בכוח. אני מוריד רגל לקרקע כדי לייצב את עצמי ומסתובב. הוא עומד שם, האיש, השומר – מאגו, אני נזכר שהיא קראה לו. הוא לבוש באותה צורה משונה בה היה לבוש בפגישתנו האחרונה – חולצת טוגה, אני מבין סוף-סוף. ועכשיו אני מזהה גם את הכוח בעיניים הבהירות הנוקבות. כן, הוא שומר ערים. יש בו את אותה אנרגיה שהייתה במת׳יו – ובי, אני מניח – אבל כבדה יותר, כמעט עתיקה. כמה שנים הוא שומר העיר של ספרטה? איך בכלל נעשה שומר עיר של עיר שנכחדה לפני זמן רב כל כך?
״אנחנו צריכים לדבר, בדחיפות, לפני שהערים שלנו יהרגו זו את זו,״ הוא אומר, ולמרות המבטא הקל בקולו אני מופתע לגלות כמה העברית שלו טובה. לוקח לי רגע להבין את תוכן הדברים שלו, ואני מופתע עוד יותר.
״חשבתי שזה מה שאתה רוצה,״ אני אומר, וידי מתהדקת על ידית האופניים.
״מלחמת ערים? אף אחד לא רוצה את זה,״ שפתיו מתהדקות. ״במיוחד כשכל הערים האחרות שלך אורבות מחוץ לעיר, מחכות להרוס את העיר שלי ברגע שהיא לא תהיה חזקה מספיק כדי לשמר את המחסום. איך שכנעת אותן להתערב בזה?״
אני לא מבין את השאלה. ממתי ערים צריכות שכנוע כדי להתערב בעניינים של אחרות? רוב הזמן אני צריך למנוע מהן לתחוב את אפן, ולא להיפך. והפעם כולן מעורבות באופן מוצדק לגמרי. ספרטה מחוללת שמות בגבולות שלהן.
״הן לא רוצות להרוס אותה,״ אני אומר. ״הן רוצות לעצור אותה. ובצדק.״
״למה?״ הוא שואל, ואני ממצמץ. ״העיר שלך רוצה לעזוב, שומר. היא אומללה.״
שוב, אשמה, מביטה אלַי בעיניים גדולות ויפהפיות שצבען משתנה מכחול-ים לירוק-ירקון ולאפור-אספלט, ובעיניים פשוטות יותר, חומות, של אבי. הוא לא היה מזניח את אחד המקומות שלו, לעולם. אם רוח של עיר, כפר, קיבוץ או יישוב של תשעים איש הייתה רוצה לעזוב, הוא היה יודע על כך.
״העיר שלי מוכנה לקחת את מקומה,״ מאגו ממשיך. ״ספרטה היא עיר טובה. קצת לוחמנית, אולי, אבל עם הרבה ניסיון בניהול ערים גדולות ומורכבות. והיא רוצה כל כך להיות אחראית לעיר שוב. היא תעשה עבודה מצוינת כאן.״
״אני בטוח,״ אני אומר, למרות שאני לא בטוח בכלל. ״אבל המקום הזה שייך לתל-אביב. שום דבר טוב אף פעם לא יצא מרוח מקום שברחה.״
״היא לא רוצה לברוח,״ אומר מאגו. במרחק, הזיקוק האחרון דועך מהשמים במערבולת של צבעים. לרגע משתררת דממה. ואז, הבליסטראות מתחילות שוב. ״היא רוצה לעזוב בצורה אחראית, מבוקרת. אנחנו נמצאים בתהליך העברה של השטח כמעט חצי שנה.״
חצי שנה. הבטן שלי מתהפכת. חצי שנה, ולא מילה. לא רמז על מה שהיא רוצה לעשות. לאן חשבה ללכת? האם הייתה טורחת בכלל להגיד שלום? האם הייתה נעלמת ולעולם לא הייתי רואה אותה שוב? בגרון שלי מתמצק לאט לאט גוש של עלבון וכאב. למה היא לא אמרה כלום?
״היא לא רצתה להגיד לך שום דבר,״ אומר מאגו, מנחש את משמעות ההבעה על פניי. ״היא שכנעה אותי שזה יהיה יותר נכון לשתיהן.״
״אבל...״ המחשבות שלי מתרוצצות, מתהפכות. ״אם התהליך הוא רצוי מצד שני הצדדים, למה ספרטה תקפה אותי?״
הוא נאנח. ״הזהרתי אותה בעבר לגבי זה, אבל קשה לה להבין. היא רואה את הדברים אחרת מאִתנו. בזמנה, עיר הייתה עיר-מדינה, פוליס. לכל אחת מהן היה שומר ערים משלה, והן היו במלחמה כל הזמן. שומר ערים של עיר לא היה נכנס לעיר אחרת, אלא אם כן העיר הייתה מעוניינת להכריז מלחמה.״ הוא משתהה. ״רציתי שהפגישה הראשונה שלכם תהיה... בתנאים נינוחים יותר. התכוונתי לבקש מתל-אביב לארגן פגישה של ארבעתנו לקראת סיום התהליך, כדי שספרטה תכיר את שומר העיר החדש שלה.״
״מה זאת אומרת? אתה לא שומר העיר שלה?״ עיניי משתהות על הטוגה שלו.
הוא עוקב אחרי מבטי ומחייך. ״לא, אני מתאים את עצמי לעיר הנוכחית שאני מטפל בה. התפקיד שלי הוא למצוא בית לרוחות ערים נטושות. אחרי שנסיים את ההעברה, ספרטה תעבור לידיך, על כל החובות והסמכויות הכרוכות בכך, ואני אעבור הלאה.״
שומר ערים זמני שתפקידו למצוא בית לרוחות נטושות? אבא שלי מעולם לא דיבר על משהו כזה. וגם מת׳יו לא. וגם לא הערים האחרות. אני נאבק לארגן את המחשבות בראשי. אני מרגיש שמשהו לא בסדר. אני חייב לדבר עם מישהי מהאחרות. לשאול אותן על זה. ידיי מתהדקות על ידיות האופניים. מאגו מבחין בכך.
״בוא אִתי,״ הוא אומר, ואני מרגיש את הדחיפות בקולו. ״אנחנו חייבים לעצור אותן, לפני שהן יגרמו לנזק רב יותר משיוכלו לתקן.״
הוא צודק. אנחנו חייבים להפסיק את זה. אבל... ״המצב מסוכן יותר ממה שאתה חושב. האחרות הקימו מועצת מלחמה. ביקשתי מהן לחכות עד שאחזור, אבל הן צופות על העיר, וככל שהקרבות ימשיכו הן יהיו פחות סבלניות.״
אני לא מזהה את המילים הבאות שהוא אומר, ואפילו לא את השפה – זה לא נשמע כמו השפה של ספרטה, אלא כמו משהו קדום יותר – אבל אני די בטוח שהוא מקלל. ״אתה חייב לעצור אותן,״ הוא אומר לבסוף.
אני מהנהן. ״אני יודע. אני צריך ללכת. אני אחזור תוך –״
״לא!״ הוא תופס בזרועי בכוח. המגע כמעט מחשמל. ״אין לך זמן. תזמן אחת מהן.״
״הן לא יכולות לעבור את המחסום של ספרטה,״ אני אומר, ומנסה לשחרר את ידי.
מאגו מקמט את מצחו ולא מרפה. ״אם אני אעזור לך, נוכל להעביר אחת מהן ביחד. כוח הקריאה שלי אמור להספיק, גם אם זו לא העיר שלי.״
אף פעם לא שמעתי על כזה דבר, אבל מצד שני, לא הייתי בקשר עם שומרי ערים רבים. קולות זעקה מתחילים לעלות ממרכז העיר, ויריות רובים נשמעות. הזמן אוזל. אני חייב להחליט.
״בסדר,״ אני אומר, ופניו של מאגו מתבהרים, עיניו הנוקבות מתרככות סוף-סוף. ידו נעה אל כתפי, אוחזת בי.
״תזמן את זו שיהיה לה הכי קל להיכנס, את הקרובה ביותר גיאוגרפית. אני אעזור.״
אני מתרכז ועוצם את עיניי. ידו של מאגו על כתפי כאילו מעבירה בי זרמים חשמליים. העייפות, הכאבים שאני מרגיש, השריטות מהדרך – הכול דועך, ואני נשאר עם תחושת רעננות כפי שלא חשתי זמן רב. אני מציץ בו שוב, מתנגד לפיתוי להמטיר על ראשו שאלות שאני משתוקק לשאול. איך הוא יודע לעשות את זה? מי לימד אותו? איך הוא הגיע לתפקיד של שומר ערים נודד?
״רמת-גן!״ אני מפעיל את מלוא עוצמת הקריאה. לרגע היא תלויה באוויר, מהדהדת, נשברת על קירות הבניינים סביבנו כאילו צעקתי אותה בסונר תת-מימי. רגע לאחר מכן, האוויר מולנו בוהק, מנצנץ ומשמיע קולות התבקעות, ואז רמת-גן עומדת שם, מתנשפת. על פי ההבעה על פניה היא סובלת מבחילה קלה, והיא מתנערת לרגע כמו כלב רטוב ומשחררת את שריריה. ״אני שונאת את זה. איכס! אם זה לא היה מצב מלחמה, אני נשבעת לך...״ היא מתחילה, אבל אז מבחינה במאגו ועוצרת. ״מי זה?״
״תכירי, זה מאגו –״
״אין לנו זמן,״ הוא מזכיר לי.
״הוא השומר של ספרטה,״ אני מסיים במהירות.
״ספרטה?!״ רמת-גן נראית מתרשמת. היא מרימה את משקפי התותים מעל עיניה כדי להביט בו, ואני מבחין לראשונה בקסדה הצבאית על ראשה, עם חותמת של השלישות הראשית. היא נראית מרותקת. ״מצוין. זה יעזור. אני אאסוף את האחרות –״
״לא, חכי!״ מאגו, לעומתה, נראה עצבני. הוא מביט בי. רמת-גן מרימה גבה.
״כל העניין הזה הוא אי-הבנה שנבעה מחוסר תקשורת,״ אני מסביר. תיאור מאוד לא ממצה של המצב, אבל הוא יהיה חייב להספיק בינתיים. ״היא לא מדברת באותה שפה כמונו. מאגו ואני הולכים לעצור אותן עכשיו, אבל את חייבת לעכב את האחרות. תגידי להן שהן מוכרחות לתת לי צ׳אנס לסדר את זה.״
פניה מקדירות. ״אתה הולך להיכנס לאמצע הקרב הזה?״ היא מצביעה על מרכז העיר.
״אני אהיה בסדר. מאגו מסוגל לתקשר אִתה.״
רמת-גן מביטה במאגו. היא בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש, ונראה שהוא מתכווץ תחת מבטה. עיניה מצטמצמות מאחורי משקפי התותים. ״ולמה הוא לא עשה את זה עד עכשיו?״
שאלה שמטרידה גם אותי. אבל זה לא הזמן לחקירות. ״זה לא משנה. בבקשה, לכי לאחרות ותעבירי להן את המסר שלי. אנחנו נפתור הכול ברגע שנגיע אליהן. שעה, מקסימום.״ אני מבטיח, ומנסה להראות ביטחון שאני לא חש באמת.
״בסדר, שומר,״ היא נאנחת. ״אני אגיד להן. אבל אני לא אוהבת את זה.״
היא נעלמת בהבזק של צבע וריח של שוקולד נשאר באוויר. אני מסתובב למאגו. ״טוב. בוא נלך –״
אגרוף פוגש את פניי. שריריו של מאגו הם כמו אבן. היד שלו שהרפתה מכתפי לקחה אִתה את המרץ שחשתי, ואני מועד לאחור, המום. ״מה –״
הוא חובט בי שוב. אני מנסה להתגונן, אבל הוא מהיר ומאומן. אני מועד לצד, מנסה להתחמק, להשיב מלחמה. הוא הודף בקלות את ניסיונותיי העלובים ומפיל אותי לקרקע בברכייה מכוונת היטב.
״רמת –״ הוא בועט שוב בבטני, הפעם בעזרת נעלו, בכוח. כל האוויר נפלט מריאותיי לפני שאני מספיק להשלים את הקריאה. העולם מרצד מול עיניי. הוא בועט בי שוב. הריצודים הופכים לכתמים שחורים.
״אני מאוד מצטער על זה,״ הוא אומר, קולו כמעט רך. ״אבל באמת שאין לי ברֵרה אחרת. עכשיו, כשגילית להן בטפשותך שזו ספרטה, לא יקח להן הרבה זמן לפרוץ את המחסום.״
״מה...״ אני לוחש, חנוק וחלש מכדי לדבר.
הוא אוחז בצווארי ומרים אותי. האחיזה שלו היא כמו ברזל. ״כל כך הרבה ערים. כל כך הרבה כוח העומד לרשותך. ואתה לא משתמש בו. אתה אפילו לא יודע איך.״
אני רוצה לצרוח, לחקור, להבין, לצעוק, לשאול, להילחם, אבל אני לא מסוגל עוד לעשות דבר. הכתמים השחורים הולכים ומתפשטים, וממלאים את כל שדה ראייתי.
ממנו עליך להיזהר, אמרה סדום, ולא ממנה.
כשאני מתעורר, אני חגור היטב בחגורת בטיחות וידיי ורגליי קשורות בחבלים. מאגו יושב לידי בכיסא הנהג ומנווט אל מרכז העיר, אזור כיכר המדינה, ממנו מגיעים קולות הקרב. הניווט לא קל. הרחובות מלאים במלחמות. שפיכות הדמים אינה חמורה כפי שחששתי, אבל האנדרלמוסיה איומה. הכבישים מבוקעים כמו לאחר רעידת אדמה, עצים בוערים, בניינים חרוכים. אנשים ובעלי חיים בורחים על פנינו, לכיוון ההפוך.
״אני שמח שהתעוררת,״ אומר מאגו מבלי להביט בי. ״אני אזדקק לך כדי לעצור את הקרב הזה, והייתי מעדיף שזה יקרה עם שיתוף הפעולה שלך.״
אני מנסה לדבר, אבל מצליח להשמיע רק קול חנוק. מחסום מכסה את פי.
״אני מקווה שתסלח לי,״ הוא ממשיך. ״אני לא חושב שתוכל לזמן את רמת-גן או אחת מהאחרות בלי עזרתי, אבל לא רציתי להסתכן.״ הוא עוצר את המכונית בצד, למרות שאין ממש סיבה לכך. המכונית שלו היא כלי הרכב היחיד על הכביש. הוא פונה להביט בי. ״אני אסיר את הבד הזה מהפה שלך. אבל אם תנסה להשתמש בקריאה כדי לזמן את האחרות, אני אדאג שלא תהיה מסוגל להוציא עוד הגה, לעולם. כיוון שאני מתכוון להשאיר אותך בחיים, זה יהיה חבל מאוד שתצטרך לתקשר עם הערים מעתה בעזרת לוח מחיק.״
אני מאפשר לו להסיר מפי את הבד החוסם, ונושם נשימה עמוקה. עשרות שאלות מתרוצצות על קצה לשוני, אבל אני לא מסוגל להוציא הגה. אני יודע שאני צריך לחשוש לגורלי, אבל אני דואג יותר לאביב.
״כלום? באמת?״ הוא משועשע. ״שומרי הערים האחרים שאתרע מזלם להיקלע לדרכי בדרך כלל מקללים אותי או צועקים עלַי בשלב הזה. אולי תרצה להתחיל בכך.״
״מה אתה עושה?״ אני מוצא סוף-סוף את הקול שלי. ״חשבתי שאתה רוצה לעצור את הקרב הזה.״
הוא מהנהן. ״אני רוצה. הוא בזבוז של כוחות ומשאבים והוא מסכן את שתיהן. אבל העדיפות הראשונה שלי היא רוח העיר שלך. ואני די בטוח שהיא לא מתכוונת להמשיך עם ההעברה עכשיו.״
לא חשבתי על כך, אבל אני מניח שזה הגיוני. אביב אולי רוצה לעזוב, אבל אם היא באמת התחילה להעביר את השטח שלה בצורה אחראית, שקולה ומבוקרת, המתקפה הזו של ספרטה היא בדיוק הדבר שישנה את דעתה. העיר נראית כמו אזור מלחמה.
וכל זה עדיין לא מסביר למה אני קשור בחבלים. ״אז אתה מתכוון להכריח אותה להמשיך? בעזרתי?״ אני לוטש בו עיניים. ״חשבתי שזה התפקיד שלך, לעזור לערים שרוצות לעזוב.״ הוא מחייך ולא אומר דבר. ״לא קל יותר למצוא עיר אחרת שמוכנה לעזוב, אולי קצת יותר קרוב לאזור הגאוגרפי המקורי שלה?״ אני ממשיך. ״אם תיקח אותה בחזרה ליוון, אני בטוח ש-״
״אתה לא קולט, נכון?״ הוא קוטע אותי ונד בראשו כשהוא פונה לכיוון ארלוזרוב. ״זה לא קשור לספרטה. זה קשור לתל-אביב. לא רציתי לעשות את זה ככה. רציתי העברה שקטה ומבוקרת, כמו תמיד, אבל בגללך ובגלל הערים האחרות, אין לי עוד ברֵרה.״ הוא נאנח ומביט בי. ״התמודדתי מספיק עם שומרי ערים עקשנים, שמוכנים להגן על העיר שלהם בכל מחיר, אבל אף פעם לא נתקלתי באחד שאיחד את כל הערים סביבה כדי לעזור לה. למה הן קרובות כל כך זו לזו? למה יש להן מספיק זהות עצמית כדי להפוך לערים נפרדות ולא להיטמע בתוכה? ולמה, לכל הרוחות, הן מקשיבות לך?״
למרות הבליסטראות, היריות והזעקות סביבנו, נדמה לפתע כאילו דבר לא חודר את חלונות המכונית האטומה. אני בוהה במאגו. המחשבות שלי מתרוצצות.
״אל תדאג,״ אומר מאגו, ומתניע שוב. ״אני לא מתכוון לפגוע בך, שומר ערים. התפקיד שלך חיוני כאן. התכוונתי למה שאמרתי. אתה זה שתצטרך להישאר עם ספרטה בסוף.״
״למה כל כך חשוב לך שהן יתחלפו?״ אני מוצא שוב את הקול שלי. ״מה אתה מרוויח מזה?״ הוא מחייך שוב, ואני נזכר בדברים שאמרה סדום. ״אתה לא באמת שומר עיר, נכון?״
הוא מחייך. ״אני שומר עיר, כן. בהחלט. כבר אלפי שנים. הייתי שם כשהלגיונות נכנסו לקאאֵר-לוּד והיא הייתה ללונדוניום, כשהחומות של קונסטנטינופול קרסו ואינסטנבול נולדה, כשהמהפכנים הפכו את סנקט פטרבורג ללניגרד. אני לוקח את המשימה שלי מאוד ברצינות.״
אלפי שנים? ״אתה משקר. שומרי ערים הם בני תמותה.״
הוא צוחק בקול. חתול רחוב רץ על פנינו בבהלה והוא מאט כדי לא לדרוס אותו. ״הן לא סיפרו לך. אל תרגיש רע. זהו סוד שרובן אינן יודעות, רק הוותיקות. לא תהית אף פעם, שומר, איך אתה אמור לשמור על הערים כשלהן, לרוחות, יש כל כך הרבה כוח ואתה רק בן תמותה? מה אתה אמור לעשות כשעיר משתגעת, מאבדת שליטה, נעשית מסוכנת לערים שסביבה?״
״בשביל זה יש מועצת ערים,״ אני מסנן, אבל אני יודע בדיוק על מה הוא מדבר. תחושת חוסר האונים הזו בהתמודדות עם בריות שהן כמעט אלות, כשאתה מוגבל רק למה שתוכל לעשות בשתי ידיך. הידיעה המתסכלת שלא משנה מה תעשה, לא תצליח למנוע מהערים שלך לסבול ממלחמה או זיהום אוויר או אפילו מגפת שפעת חזירים.
הוא מחייך. ״בטח נחמד לחיות במדינה שבה הערים כל כך קרובות זו לזו וכל כך אכפת להן, אחת מהשנייה וממך, מספיק כדי שתצליח לאחד אותן. במקומות אחרים בעולם שומרים צריכים לבלות יום טיסה באוויר בין הערים שלהם, להתחנן כדי שיביעו עניין בערים אחרות, ומועצת ערים היא רק מנהג עתיק שאיש אינו מקיים.״ החיוך שלו נעלם. ״הערים כאן חטטניות מדי. הן מסכנות את כל התהליך. אם הייתי יודע שזה יהיה ככה, לא הייתי מביא אותה לכאן.״ פיסות קטנות מתחברות בראשי, כמו רחובות ללא מוצא שזולגים פתאום ומובילים זה אל זה. ״אתה לא מתכוון לתת לתל-אביב ללכת.״
הוא שומע את החרדה בקולי, ומעיף בי מבט. ״אתה אוהב אותה.״ הוא אומר. ״כמובן שאתה אוהב אותה. איך אפשר שלא לאהוב אותן? הן בריות מדהימות, רוחות ערים. יפהפיות. חכמות. מרתקות. וחזקות כל כך.״ הוא מאגרף את ידו ומביט בה. המחווה משונה בעיניי. ״גם אני אהבתי אחת מהן, פעם. אולי שמעת עליה. שמה היה קרתגו.״
הלסת שלי נשמטת. הוא מושיט יד אל צווארו. על קצה שרשרת כסופה נח משהו שנראה כמו חתיכת לבנה ישנה. ״זה כל מה שנותר לי ממנה.״
״הרגת אותה.״ השפתיים שלי כמעט מסרבות לנוע. ״בגללך היא הושמדה.״
הוא מצמצם לעומתי את עיניו. ״לא. אהבתי אותה. לא הייתי פוגע בה לעולם. היא זו שבחרה לתת לי את המתנה הזו. אחר כך, נאלצתי להמשיך לקחת אותה בכוח מאחרות.״
״איזו מתנה?״ אני שואל, והוא מחייך ולא עונה, אבל חשד נורא כבר עולה בי. אני חושב על אביב, ולב המייפל הקפוא מפחד שלי מתמרד, שובר את שכבות הקרח, ואני נאבק בחבלים הכופתים אותי, בחגורת הבטיחות, אפילו מנסה להגיע אל הדלת. לא. הוא לא יכול. לא משנה מה הוא מתכוון לעשות, אני לא אתן לו לעשות את זה לאביב.
יד של מאגו, חזקה כמו ברזל, נשלחת ותופסת בגרוני, כמעט באגביות. אני נחנק, הגרון שלי צורח לאוויר ואז הוא מרפה. אני נאבק על נשימתי לרגע ארוך. ״אל תעשה צרות, שומר,״ הוא אומר. ״זה רק יכאב יותר לך, ולילדה.״
אני משתעל ונשנק לפני שאני מצליח שוב לנשום כרגיל. הכאב מרפה ממני מעט, אבל הנשימה העמוקה מזכירה לי את ראשי וגופי הדואבים מהמכות של מאגו. הוא מאט את המכונית באחד הרחובות הסמוכים לכיכר המדינה, נינוח.
״היא לא ילדה,״ אני אומר.
״מה?״
״תל-אביב. היא לא ילדה. היא תכסח לספרטה שלך את הצורה.״
הוא מחנה את המכונית ומשחרר את חגורת הבטיחות שלו ושלי. ״אני מצטער על מה שאני עומד לעשות. לו הייתה לי דרך אחרת לשמור על האלמוות שלי, הייתי משתמש בה. אין לי ברֵרה.״
״אין לך ברֵרה?״ אני כמעט יורק עליו. ״אתה יכול להזדקן ולמות, כמו כולנו!״
״לא, אני לא. כשתטעם את כוחה של עיר, תבין שגם אתה לא תהיה מסוגל לוותר עליו לעולם.״ הוא יוצא ופותח את דלת הנוסע. אני מועד כשהוא מושך אותי בכוח על רגליי – החבל הקושר את קרסוליי משוחרר רק מספיק כדי שאוכל לפסוע פסיעות קטנות. ״קדימה, בוא נלך אליהן. הבטחת לערים האחרות שנעצור את הקרב.״
אני בטוח שעצירת הקרב ממש לא נמצאת בראש מעייניו, אבל לא מסוגל להתנגד כשהוא גורר אותי אחריו.
״ספרטה יודעת מה אתה עושה?״
הוא מושך בכתפיו. ״לספרטה אכפת רק שתהיה לה עיר. יצורים משונים, רוחות ערים. מנסות כל החיים שלהן לעזוב את הגבולות, וכשהן סוף-סוף חופשיות, הן רק רוצות שיהיה שוב מקום ששייך להן. רוחות בודדות יעשו הכול כדי לקבל מקום חדש.״
״אני לא אתן לך לעשות את זה לתל-אביב.״
הוא מחייך אלַי, בחיוך שחציו התנשאות וחציו חיבה כמעט אבהית. ״שומר יקר שלי. אם היה בכוחך לשנות משהו, לא הייתי מספר לך דבר.״
תשובה חריפה עומדת על לשוני, אבל אז אנחנו נכנסים לכיכר המדינה, ואני נעצר, כל מחשבה אחרת נשכחת לרגע מלבי. אני לא יודע אם לשמוח על כך שהן בחרו באזור של העיר שממילא היה אחד המכוערים בעיניי, או להצטער שהצליחו לכער אותו עוד יותר. העצים נפולים, באדמה יש מכתשים גדולים, הבניינים הרוסים, המדרכות והכבישים שבורים ומחורצים. לפחות כאן בני האדם נסו על נפשותיהם מזמן ואין פצועים והרוגים סביבנו. שתי רוחות הערים החזקות נמצאות באוויר מעל מרכז הכיכר, מביטות זו בזו בדריכות. ספרטה צירפה לחרבה מגן מוזהב ומבריק. ברקים מבזיקים סביבה, למרות שאין ענן בשמי אוגוסט. תל-אביב אוחזת בפנס רחוב שבור בידה האחד ובגלשן גלים בידה השנייה – צירוף מוזר, אבל טוב יותר מחרב צעצוע. היא מוקפת בנחשולי מים, שמקיפים אותה כמו חישוקים, מרחפים סביב גופה. אפילו בכיכר הריקה, אפילו מלחמה שכוללת רק את שתיהן, היא מלחמת טיטאנים שחובקת אדמה, עצים, עמודי חשמל, ברקים, בניינים. שתיהן נראות נורא.
אני מביט בהן לכמה רגעים, או יותר נכון, מביט במאגו מביט בהן. על פניו הבעה מרותקת. ״בזבוז,״ הוא ממלמל. ״כל כך הרבה בזבוז של כל כך הרבה כוח.״
הוא ממשיך להביט בקרב עוד רגע, ואז נאנח ומביט בי. ״קרא לה.״
אני מוצא את הקול שלי, עמוק במעמקי הגרון הצרוב, החבול והדואב. ״לא.״
״בסדר. אני אקרא לה.״ הוא נושא את קולו. ״תל-אביב!״
היא עוצרת. שתי הערים פונות להביט בנו. ״סוף-סוף,״ תל-אביב נאנחת. נחשולי המים המסתובבים סביב גופה קופאים ואז צונחים לקרקע ונספגים בה. ״תשתלט על המשוגעת שלך, מאגו!״
גם ספרטה פולטת כמה מילים זועמות, ומנופפת בידה החופשייה לעבר תל-אביב. אני מתרכז. החימה עדיין קורנת ממנה בגלים, אבל אִתה יש גם משהו אחר – התרגשות, חדווה, הנאה. היא נהנית מהקרב, אני מבין, מעט המום.
מאגו עונה לה ביוונית שוטפת, ואז משגר מבט בעיר שלי. ״עוררתן יותר מדי תשומת לב שלילית. אנחנו צריכים לסיים את ההעברה, מהר.״
תל-אביב צוחקת צחוק קצר. ״באיזה סרט אתה חי, מאגו? תביט סביבך. היא כמו טורנדו מהלך! היא לא יכולה לשלוט במקום הזה. וגם אם הייתי מעוניינת להמשיך את התהליך אִתה, סיכמנו על תקופת מעבר של חצי שנה –״
״תל-אביב,״ מאגו קוטע את שטף הדיבור שלה בכך שהוא מושך בחבלים שאוחזים בי, ואני כמעט נופל. הטון שלו קר, ענייני, חסר פשרות. ״בואי לכאן, או שבן האדם שלך יפגע.״
היא מבחינה בי בפעם הראשונה. התגובה מידית. הפנים, שנעדרים גם ככה את צבע השיזוף הרגיל שלה, מחווירים עוד יותר, ופנס הרחוב והגלשן נופלים מידיה. החצאית שלה, שנחה על ירכיה בקרעים, מתנופפת קלות כשרגליה נוגעות באדמה לצדנו. בן האדם שלך, הוא אמר. לא שומר העיר שלך. ״איזה משחק אתה משחק, מאגו?״ היא תובעת לדעת. ספרטה שקטה מאוד, מביטה ממנה אלַי ושוב אל מאגו. אני חש את התמיהה עולה ממנה, כמעט כאילו מישהו צייר סימן שאלה גדול מעל לראשה. זה לא היה חלק מתכנית הקרב שלה. תל-אביב מתקרבת עד שהיא ממש מולנו. ״מה אתה רוצה ממנו?״
״ממנו? שום דבר. רק ממך.״ הוא מתנשא מעליה, גבוה ומאיים. ״אני מצטער. רציתי לעשות את זה הדרגתי יותר. אבל הוא והחברות שלך לא השאירו לי ברֵרה.״
הוא מתקרב אליה עוד צעד, ודוחף את ידו לבטנה.
היא צורחת. אני לא רואה מה הוא עושה, אבל מדמיין אותו תולש איברים פנימיים, ונמלא אימה. אבל שוב, אני חושב עליה כעל בת אנוש. כשאני מצליח להביט אני רואה שידו לא נוגעת באמת בבטנה. היא נעלמה בשולי העור שלה ברצועה דקה של בוהק ירקרק חולני, והבוהק מתפשט, שולח קנוקנות של זוהר מבהיק שנכרכות סביב זרועו, סביב גופו. הוא מחייך, הבעה של התעלות עולה על פניו. אנקת כאב בוקעת משפתיה. היא חיוורת, חולנית. היא מנסה להתרחק ממנו, אבל הוא תופס בכתפה בכוח. מעולם לא ראיתי מישהו מחזיק רוח עיר במקום. ספרטה צועקת משהו. אני לא מבין, אבל אזהרה, כעס ותחושה קלה של פחד עולים ממנה. תל-אביב מתנדנדת עכשיו, ואני לא בטוח מה הוא עושה לה, אבל זה הורג אותה, אני משוכנע בכך, והוא חופר באצבעותיו בכתפה בידו הפנויה, ואני יודע שלמרות החבלים החותכים בבשרי ודוקרים אותי אני חייב לעשות משהו, חייב –
אבל ספרטה מקדימה אותי. גל של זעם טהור, נקי, מלווה במלוא עוצמתה של רוח עיר, פוגע במאגו לצדי, והוא נזרק לאחור. המטה שלה, בצורת האות T, פגע בכוח בחזה שלו. ספרטה אומרת משהו בשפה חדה. אני חש שוב זעם, והפעם גם עלבון. הוא עונה בצעקה זועמת. היא אומרת עוד משהו, מנופפת בקדחתנות אלַי, אל תל-אביב, אליו, אליה. היא משדרת גאווה פגועה, תחושת בגידה, ואלו צבועים עכשיו ברצון לנקמה. הוא לא מגיב. ידה נשלחת אל חרבה. חיוך קודר נוגע בשפתיו. הוא מושיט את היד למטה שלה, שנפל, והמטה טס אל אחיזתו. אני לא יודע מה עומד לקרות, אבל אני בטוח שאני לא אוהב את זה.
ואני צודק. באותו רגע המתקפה מתחילה. אני מרגיש אותה עוד לפני שאני שומע או רואה משהו, כמו גל שחולף בגופי, וכמעט מועד בגלל העוצמה. רמת-גן לא הצליחה לשכנע אותן, אם כך, ואני לא יודע אם לקלל או לברך על כך. אני חש את המתקפה סביבי, בחוש כלשהו של שומרי ערים, גם במקומות בהם אני לא יכול לראות אותה. אבנים נזרקות, מנפצות זגוגיות בכל רחבי העיר. צינורות מזרימים שפכים לנחל האיילון שעולה על גדותיו ומציף את הכביש המהיר. סופת חול עם ריח של נגב מטלטלת אופניים, בני אדם, מכוניות. אני שומע קולות התנגשויות. ענן עשן מזוהם מגיע מכיוון צפון, לחות לא נעימה וצורבת את העור. מאות מכוניות ממלאות את הרחובות שהיו ריקים כמעט מתנועת כלי רכב בשבועות האחרונים, צופרות ומעשנות. דלק נשפך ממכלית בנמיר, אנשים ומכוניות מחליקים בנוזל השמנוני. חריקות בלמים. עוד צופרים. אנשים בוכים, צורחים. ענן אובך כבד מקשה על הנשימה. קול פיצוץ נשמע ממקום קרוב כלשהו. בלוני גז, אולי. המתקפות קשות, מהירות, משתקות. אי-אפשר להאשים אותן בחוסר יצירתיות. היחידות שמתנהלות כמו פיל בחנות חרסינה הן אשדוד וחיפה, שהצוללות וספינות הקרב שלהן יורות מטחים אל חופי העיר. יהיה קשה מאוד להסביר את זה כתרגיל אימונים אחר כך. מצד שני, אני לא בטוח שנצליח להסביר משהו מכל זה, אפילו עם כל כוחן של רוחות הערים. העיר שרויה באנדרלמוסיה מוחלטת, ואנחנו נמצאים בדיוק במרכזה.
איכשהו בתוך כל זה הכבלים שלי מותרים, ורוח העיר שלי דוחפת אותי למטה ומגנה עלַי בגופה, למרות שהיא עצמה נראית כאילו היא עומדת לקרוס לקרקע בכל רגע. כשהכול נגמר, על העיר נופלת דממה קפואה, ואביב מתמוטטת בזרועותיי. היא לא היחידה. גם ספרטה נראית חיוורת וחולנית, וידה האוחזת בחרב רועדת קלות. ההשפעה על מאגו היא הגדולה מכול. הוא נאנק, מתנדנד לרגע, ואז קורס. אולי הוא מסוגל לגנוב את כוחה של רוח עיר, אבל קשה לי להאמין שהוא יודע להתמודד עם הכאב שלה. ובכל מקרה, הוא לא מעניין אותי כרגע. אני משכיב את אביב בזהירות על הקרקע. השׂער שלה איבד צבע והפך כמעט לאפור. העור שלה ירקרק. העיניים שלה עצומות, והיא מסרבת להתעורר. אני מצמיד שתי אצבעות לצווארה.
״אין הרבה טעם במה שאתה עושה,״ ירושלים מעירה באגביות. ״דופק זה עניין של טעם אצל רוחות ערים. אם היא הייתה מתה, היא פשוט הייתה נעלמת.״
אני מרים את ראשי להביט בה. אנחנו לא לבד. כולן שם, עומדות סביבנו. ההתקפה מוטטה את המחסום של ספרטה, והן הצליחו להיכנס לעיר. הן יוצרות מעגל סביבה, מוודאות שלא תוכל להתחמק. היא מביטה סביב לרגע, שׂער בלונדיני מתנופף לכל עבר כשהיא מחפשת חור בהגנה שלהן, ולא מוצאת. היא עדיין לא מסוגלת לדבר בשפתנו, אבל אני מרגיש את הכניעה עוד לפני שהיא נאנחת ומניחה לחרב להישמט מידה.
״לא ביקשתי שתגידי להן לחכות?״ אני אומר לרמת-גן.
״ביקשת,״ היא עונה, מציצה בי דרך משקפי התותים. ״אבל כל השיחה הזו הייתה מוזרה מדי. משהו היה לא בסדר בטיפוס הזה.״ היא מצביעה על מאגו חסר ההכרה. אני יכול רק לשמוח שתחושות הבטן שלה טובות יותר מאלו שלי.
אני מחליק יד אחת מתחת לעורפה וכתפיה של אביב, ויד שנייה מתחת לברכיה, ומנסה להרים אותה. היא קלה כמו עלה שלכת וכבדה כמו מגדלי עזריאלי, ומוחי נאבק להתמודד עם הסתירה הזו, אבל אני לא מצליח להזיז אותה אפילו סנטימטר. הרמתי אותה בעבר, אפילו למיטה כשנרדמה ליד הטלוויזיה, אבל היא כנראה הייתה מספיק בהכרה כדי לוודא שהמשקל שלה יהיה אנושי. אני מרפה ממנה, מובס, ומיישר במקום זאת את גופה על האדמה. אפילו הדבר הפשוט הזה נמנע ממני. אנחנו כל כך שונים.
העיר שיצרה את כל הבלגן עומדת במרכז מעגל הערים, ידיה משולבות על חזה, עדיין גאה ואצילית למרות התבוסה, ומביטה בכולנו בקור. מרגע שידעו את זהותה, לא היה לה סיכוי כנגד העוצמה המאוחדת שלהן. ״גבירותיי, תכירו,״ אני מחווה לעברה. ״ספרטה.״
נשמעות כמה שריקות פליאה והערכה. ״גט אאוט!״ אומרת רמת-השרון. ״זאת כאילו, באמת ספרטה? חשבתי שרמת-גן עובדת עלינו.״
״היא לא נכחדה או משהו?״ שואלת חולון.
״מה בכלל היא עושה כאן?״ שואלת רחובות.
״מה נעשה אִתה?״ שואלת גבעתיים.
״יש לי כמה רעיונות,״ נתניה מצמצמת את עיניה, ובת-ים מצחקקת בקול לא נעים.
חיפה מעקמת את אפה. ״אני אומרת שנשלח אותה על הספינה הראשונה ליוון. רצוי בשלשלאות.״
״יותר מדי עבודה. בואו נטביע אותה בים.״ הרצליה משלבת את ידיה על חזה. ״שתנסה להשתלט על אטלנטיס.״
״זו יבשת, לא עיר,״ עכו מתקנת.
״והיא לא אמִתית, סתומות,״ אומרת אילת.
״היי!״ אני עוצר את הדיון לפני שיתפתח לוויכוח. ״לפני שמחליטים מה לעשות אִתה, מישהי כאן יודעת יוונית עתיקה?״
כמה מהן מרימות יד. אני מסמן לירושלים להתקדם, אבל נראה שספרטה מתעניינת במאגו יותר מאשר בי. נתניה הרימה את גופו חסר ההכרה מעורפו, כמו גור חתולים, ובוחנת אותו בתשומת לב. ״הוא לא מרגיש לי כמו שומר ערים. משהו לא נכון,״ היא מעירה.
״אני חושב שהוא כבר לא שומר ערים,״ אני אומר. ״הרבה מאוד זמן.״
ספרטה צועדת לפנים, ואני מרגיש את הכוח שלה נשלח קדימה. האחרות נעות לחסום אותה, אבל אני חש שהיא ממוקדת רק במאגו, ומעבר לכעס הנורא שהיא חשה, היא חדורת מטרה. ״רגע, חכו,״ אני אומר. הן נסוגות, והיא שולחת דחיפה מנטלית, חזקה, ומעירה את מאגו. הוא פוקח עיניים באטיות ומשתנק, נראה כאילו הוא עומד להקיא. הוא אומר כמה מילים ביוונית. היא עונה. הטון שלה לא נשמע נעים.
״היא כועסת עליו,״ ירושלים מתרגמת. ״הוא... בגד בה?״ גבותיה מתרוממות.
אני מביט מספרטה אל מאגו. הוא חשב שכל מה שאכפת לה הוא שתהיה לה שוב עיר. אבל היא הצילה את תל-אביב, אף-על-פי שהמקום הזה היה יכול להיות שלה. הוא לא נתן לה מספיק קרדיט.
רוחות אינן רעות מטבען, אמרה סדום. בני האנוש עשויים להיות.
״הוא הבטיח לה את העיר,״ אני מסביר. ״אבל הוא לא אמר לה שהוא לא מתכוון לאפשר לתל-אביב לעזוב. הוא רצה את תל-אביב לעצמו כדי לשמור על חיי האלמוות שלו.״
הערים האחרות מביטות במאגו, מגוון הבעות של בחילה, גועל ושנאה על פניהן. ״לא ידעתי ששומרי ערים יכולים לעשות כאלו דברים,״ אומרת כפר-סבא.
״אני ידעתי,״ מודה ירושלים. גם טבריה, עכו, חיפה ועוד כמה מהן נמנעות ממבטי. אני רוצה לכעוס, אבל זה לא הזמן המתאים.
ספרטה ממשיכה לדבר אל מאגו. היא לא מרימה את קולה, אבל כל מילה שבוקעת משפתיה נוטפת כפור, האשמה ושנאה. ספרטה מעיפה מבט בתל-אביב, ואז מביטה שוב במאגו. ״היא כועסת,״ מתרגמת ירושלים שלא לצורך. ״היא מאשימה אותו שהוא חסר כבוד.״
מאגו מפסיק לענות. הוא פשוט מביט בה, חיוך קטן על שפתיו. הוא קיבל את מה שרצה. אולי הוא לא לקח את כל מה שהיה יכול לקחת אם לא הייתה עוצרת אותו, אבל את מה שגנב היא לא תוכל לקחת ממנו. הכוח הוא של תל-אביב, ולא שלה. ספרטה ככל הנראה הגיעה לאותה מסקנה. היא מביטה במאגו, בתל-אביב המוטלת על הרצפה, חיוורת כסיד, ואז מבטה נעצר בי. אני מרגיש שוב את הנחישות שלה נבנית, ואִתה החלטה. היא פוסעת לעברי. חמש ערים קופצות לחסום את דרכה. ״תפסיקו,״ אני אומר. ״היא לא רוצה לפגוע בי.״ אני מרגיש את זה.
הן נפרדות באי-רצון, וספרטה לוקחת את ידי ומושכת אותי אל מאגו. אנחנו נעצרים מולו. היא מביטה בי. כשהיא אוחזת בידי, הרגשות העולים ממנה ברורים יותר. כרגע, זו ציפייה. ירושלים שואלת משהו, וספרטה עונה בשטף יוונית, מצביעה על מאגו, עלַי, על תל-אביב, ושוב על מאגו. עיניו של מאגו מתרחבות, ולמרות שאני לא מסוגל להרגיש מה הוא חש, האימה שלו ברורה.
״היא רוצה שתחזיר את מה שהוא לקח מתל-אביב,״ אומרת ירושלים. ״היא אומרת שאתה יכול לעשות את זה.״
״מה?״ אני מוחה. ״אני לא יודע איך!״
ספרטה תופסת שוב את ידי ומניחה אותה על בטנו של מאגו. היא משדרת אלַי רצף מהיר של תמונות. זו עדיין לא שפה אמִתית, אבל אני חושב שאני מבין מה לעשות. אני פורש את ידי ומתרכז. תוך פחות מדקה, אצבעותיי מתחילות לעקצץ, ואני מבחין שהן זוהרות. בוהק ירוק עולה מבטנו ומתלפף סביב ידי. מאגו נשנק. ״לא!״ הוא מביט בי, תחינה ואימה מתחלפות בעיניו. ״בבקשה, שומר, אתה לא יכול לעשות את זה! זה יהרוג אותי!״
אני מהסס, אבל רק לרגע. עשרות זוגות עיניים מביטות בנו, ואני לא יכול לטעות בהבעתן. ערים אינן רעות, אבל כשפוגעים באחת מהן, הן מסוגלות להיות חסרות רחמים. אני נעשה מודע לאט לאט לכך שאני מתמלא באנרגיה וחיוניות. פצעיי מחלימים, כל כאב שאני מרגיש דועך, אפילו העור שלי נראה בריא יותר, מבריק יותר. אני מגביר את עוצמת המשיכה. הבוהק הירוק חזק מכדי להביט בו כעת. הוא משתנק, עיניו מתרחבות, והוא מנסה להימלט, לזוז לאחור, אבל נתניה מחזיקה אותו היטב. אף אחד מאִתנו לא זז. התהליך מפחיד לצפייה, כמו הזדקנות בקצב מואץ. לבסוף, הוא מפרפר, מתעוות, והכול נגמר. הוא קמל באחיזתה של נתניה. הוא עדיין חי, בקושי. הוא איש זקן עכשיו, כמעט עתיק, וכל החיוניות וכוח החיים שלו נגזלו ממנו. אבל הם לא היו שלו ממילא.
אני מרפה, ונושם עמוק. ואז, לראשונה בחיי, אני מרגיש מה זה להיות רוח עיר. אני נעשה מודע לנשימות סביבי, לא רק של האחרות, אלא של בני האדם, בעלי החיים, העצים. אני מרגיש מאות אלפי אנשים, מיליוני יצורים חיים, וחש כל נשימה בגוף שלהם כאילו הם עומדים לצדי ונושפים על עורי. אני מרגיש את גלי הים מתנועעים על החוף, את נחל הירקון נשפך לנמל, את המכוניות והאופניים על כביש האספלט, את הפסיעות על המדרכות, את הציפורים באוויר, את פחדם ודאגתם של האנשים בבניינים הגבוהים, שיושבים מחובקים, לא מבינים. את בכיים של הילדים. את כוחות הכיבוי וההצלה המגיעים מהערים האחרות. את החול והרוח והאדמה והעצים, את פרחי הסיגלונים הנופלים אל המדרכות. אני חש את תנועת כדור הארץ כולו, סביב עצמו וסביב השמש. את הנצחיות של האדמה שעליה אני עומד. המודעות שלי רחבה כל כך, אדירה כל כך, והכוח שלי גדול כל כך, שאם ארצה אוכל לשטוף את העיר כולה בגלי הים ולהטביע אותה. אם ארצה, אוכל לפרוש מעליה מעטה עלטה שיחשיך אותה לנצח. אפילו עכשיו, במצבי החלוש, למרות תחושות הבחילה ואי-הנעימות המגרדות בשולי תודעתי, מבשרות על כל הליקויים בשטחי, אפילו עכשיו אני רב עוצמה כמו אל.
נדמה לי שזמן רב עובר לפני שאני חש משהו, ואז עוד זמן רב לפני שאני מבין שהתחושה מגיעה מגופי המוחשי, שכמעט נשכח ממני כליל. אני מכריח את תודעתי לשוב אליו. הוא קטן מדי עבורי, קטן מדי למידותיי העצומות. אני נאבק בעצמי, נאבק בקולות שאומרים לי לברוח לחופשי, לנטוש אותו לנצח. כשאני מצליח לבסוף למקד את מבטי ומכריח את עצמי להסתכל לא דרך עיני העיר הרואות-כול, אלא דרך העיניים האנושיות המוגבלות שלי, אני רואה פנים מביטות בי, עיניים נוקבות וחודרות. לוקח רגע לפני שאני נזכר. ספרטה. אני מביט סביבי, פוגש את מבטן החרד של האחרות. אני מרחף כמה סנטימטרים מעל האדמה. אני מכריח את עצמי לנחות ומסתובב להביט בתל-אביב, חיוורת, שוכבת על הקרקע ונשימתה רדודה. לרגע מתחולל בתוכי מאבק. מאגו צדק. עכשיו כשטעמתי את כוחה של עיר, אני מתקשה מאוד להרפות ממנו. מאגו היה שוטה. האלמוות היה זניח לעומת שאר הדברים המופלאים שאני יכול לעשות. איך אוכל לוותר על זה?
ספרטה נוגעת שוב בידי. היא משדרת אלַי בקשה, כמעט תחינה. אני פותח את תודעתי, רק לרגע, וצולל אל תוך זיכרונותיה. אני רואה לרגע את מאגו, את ההבטחות שהבטיח לה רק לפני חודשים ספורים. את התקווה שהייתה לה, להיות שייכת שוב למישהו, להיות בעלת אדמה משלה, אנשים משלה. היא לוקחת אותי עוד אחורה, אל אלפי שנים של ישיבה על חורבות, משחיזה את חרבה, מביטה אל האופק. עיר חדשה בשם ספרטי קמה על חורבותיה, ולכמה שנים הייתה לה תקווה. אבל היא הייתה רחוקה מדי מהעת החדשה, שונה מדי. היא לא התאימה לעיר, והעיר לא התאימה לה. בזמן שהיא נאבקה להבין את המכונית ואת הדפוס ואת התעשייה, רוח עיר חדשה כבר נוצרה, והיא נשארה שוב לבד. אני מודע במעורפל לכך שדמעות זולגות על לחָיי. רק בזכות הכוחות שממלאים אותי אני לא כורע תחת משקל בלתי נתפס של כאב ובדידות.
ואז אני צולל עוד אחורה, כשספרטה לוקחת אותי אליה. אל העיר היפהפייה, פנינת האימפריה במלוא תפארתה, אל מבני האבן המופלאים, העצומים, חרוטים ומצויירים ביד אמן, בנויים על יסודות יציבים כל כך שחלקם השתמרו עד היום. יסודות יציבים כל כך שהיא לעולם לא האמינה שמישהו יוכל להחריב אותם. העיר מלאה בני אדם, אציליים ויפים כמוה, מניפים דגלים, רוכבים על סוסים. ילדים משחקים, צוחקים ורצים ברחובות העיר. נשים יפות בשמלות קצרות הולכות ברחובות, צוחקות, חופשיות. אני מביט בכל זה מהצד, מצוק גבוה עליו עומדים שני סוסים לבנים, משקיפים על העיר. ידה של ספרטה מונחת בידו של השומר שלה. הוא גבר נאה, בהיר שׂער, אף ישר ולסת חזקה, כמו אחד מפסלי השיש. הוא מחייך אליה, והשפתיים שלה מתעקלות בתשובה. היא מרימה את ידיהם האחוזות יחד. אור ירקרק עוטף את הידיים המוחזקות יחד לרגע ארוך. היא מחכה, מביטה בו. הוא מושך את ידו. האכזבה שלה שוטפת אותי כמו גל. דמעה בודדה זולגת על לחְייה. הוא מושיט יד למחות אותה, ומלטף את לחְייה, מנחם אותה, ולבסוף נושק לשפתיה. אבל התשובה שלו אינה משתנה. לא.
אני נאנק, כמעט כורע תחת משקל הזיכרונות המאיים למוטט אותי. אבל כוחה של העיר שלקחתי ממאגו תומך בי. עיניה של ספרטה לא מרפות מעיניי. אני מבין. היא לא נאבקת על תל-אביב. היא נאבקת עלַי. היא נאבקת כדי שאהיה כמוהו, ולא כמו מאגו.
ללא מילה נוספת, אני מסתובב אל תל-אביב, כורע לצדה ומצמיד אותה אלַי. אני תומך ביד אחת בגבה – אני לא מתקשה כלל להרים אותה עכשיו – ואת ידי השנייה אני מניח על בטנה, נוגע-לא-נוגע. קנוקנות האור הירוק נכרכות סביב ידי שוב, ואני מתרכז באנרגיה הבלתי נדלית שבתוכי, מנסה להרפות ממנה. ספרטה מנחה אותי, ידה אוחזת בעדינות בכתפי, ותוך רגע, המודעות העצומה בתוכי מתכווצת, מצטמקת אל תוך אצבעותיי הממתינות. גלי הים והמכוניות והאספלט והעצים נעלמים, ואני משחרר מעלַי את כוחה של העיר תל-אביב, ונשאר שוב לבדי בגוף אנושי, שברירי, בר חלוף כמו עלה קמל. אני משחרר אנחה, חלקה אבדן וחלקה רווחה.
השינוי מידי כמעט. לא ציפיתי שיהיה גדול כל כך, אבל לא ידעתי כמה מאגו הספיק לקחת ממנה בחצי השנה האחרונה. עורה של אביב מאבד את חיוורונו ונראה שוב שזוף ובריא. לחייה מוורידות. שׂערה, שהפך כמעט אפור, מקבל שוב צבע. תוך רגעים היא נראית שוב כמו עצמה. לבסוף זה נגמר. אני מצליח לשמור על הדרת כבוד מסויימת ולהוריד אותה לקרקע בלי להיראות כמו ילד שניסה להרים פסנתר כנף. ספרטה פונה אלַי ואומרת כמה מילים.
״היא תהיה בסדר,״ ירושלים מתרגמת ומקשיבה שוב. ״היא רוצה להתנצל בפניך. לא היה לה שומר עיר כבר אלפי שנים. היא חשבה שהיא יכולה לסמוך על מאגו. היא לא התכוונה שאתה תיפגע, והיא לא התכוונה שתל-אביב תיפגע.״
״לא התכוונה שתל-אביב תיפגע?״ אני חוזר אחריה, לא מאמין. אני מחווה סביבי.
ספרטה נאנחת ומדברת שוב. ״היא לא רואה מלחמה באותם ערכים כמונו,״ מתרגמת ירושלים. ״בשבילה זה ספורט, חלק בלתי נפרד מהתרבות שלה. ערים היו עושות את זה כל הזמן בזמנה.״
״מקסים,״ רמת-גן מעווה את פניה. ״אני בטוחה שהתושבים השתגעו על זה.״
״בכל מקרה,״ ממשיכה ירושלים, ״היא לא באמת רצתה להרוס את תל-אביב. היא פשוט רצתה להיות שוב רוח של עיר אמִתית ולא של חורבות.״
למרות רצוני, הכעס שלי מתפוגג במהירות. משקל זיכרונותיה של ספרטה עדיין נח אי-שם באחורי ראשי. אני יודע כמה הייתה בודדה. בדיוק כמו סדום.
״יונתן?״ אני קופא. כמה זמן עבר מאז שמישהו השתמש בשם שלי? חודשים, כנראה.
תל-אביב מזדקפת לאט לאט לישיבה ומביטה בי. היא לא נראית טוב, למרות שהכוחות שלה הוחזרו אליה. כמובן, העיר שלה נפגעה קשה. העיניים שלה – בדרך כלל כחול-ים, או ירוק-ירקון, או אפור-אספלט, חומות עכורות עכשיו.
״יונתן,״ רמת-השרון מחקה אותה וכמה צחקוקים עולים סביבנו. אף אחת מהאחרות לא משתמשת בשם שלי. גם היא לא השתמשה בו זמן רב. אבל אני שמח כל כך לשמוע את הקול שלה שאני לא נבוך. לא אכפת לי שידעו.
״אתה בסדר?״ אביב ממלמלת בקול רפה.
״אני בסדר גמור. הצלת אותי.״
האחרות מצחקקות שוב, והיא מסמיקה, שבריר שנייה של ורוד שמרכך מעט את המראה החולני שלה. ״אל תעוף על עצמך. עשיתי את זה בשבילן.״ היא נאנקת ומחככת את רקותיה. ״ואני כבר מתחרטת על זה. מה עשיתן, חבורת שרמוטות?״
המתח נמוג מהאוויר סביבנו, סוף-סוף. ״הצלנו את התחת שלך, מטומטמת,״ ירושלים עונה, וצוחקת את צחוק הוואדי. ספרטה היא היחידה שלא מחייכת.
אני עוזר לאביב לעמוד, או לפחות עושה את עצמי, והיא משתפת פעולה. ספרטה אומרת כמה מילים.
״היא מתנצלת,״ מתרגמת ירושלים. ״היא אומרת שזה היה קרב טוב והיא תשמח לקרוא תיגר עלייך בזירה אמִתית, אם תרצי.״
בעיניה מלאות ההבעה של אביב אני קורא משהו בין שעשוע לזעזוע. ״אה... לא. תודה.״
ספרטה ממשיכה. הטון שלה שקט יותר עכשיו. כמעט מבקש.
״היא שואלת,״ אומרת ירושלים, ״אם את עדיין רוצה לעזוב. כי היא עדיין מוכנה להחליף אותך. בקצב שלך, בתנאים שלך. היא מבטיחה שתִלמד את כל מה שצריך.״
נדמה ששקט מאוד סביבנו לפתע. כולן ממתינות, מביטות בה. אני מרגיש שעובר נצח לפני שהיא נדה בראשה לשלילה. ״תודי לה על ההצעה שלה,״ היא אומרת. ״אבל שיניתי את דעתי. אני נשארת.״
אני מקווה שההקלה שאני חש לא משתקפת יותר מדי על פניי. ספרטה קדה אל תל-אביב, קידה רשמית, חיננית ומלכותית. תל-אביב עונה בקידה שנראית יותר כמו תנועה משיעור פילאטיס. ספרטה מזמנת את מרכבת הסוסים שלה – כמה מהאחרות מתאמצות מאוד לא לצחוק, אבל בעיניי היא עדיין מרשימה – ועולה עליה. אני מניח יד על רעמתו של אחד הסוסים הלבנים, והיא מביטה בי, שאלה בעיניה.
״תגידי לה שאני רוצה לדבר אִתה,״ אני אומר לירושלים. ״אחרי שהדברים יירגעו קצת.״
ירושלים מתרגמת, וספרטה נדה אלַי בראשה. ואז המרכבה מתרוממת לאוויר והיא טסה הרחק מאִתנו.
בשתיקה שנותרה, העיר שלי מביטה סביבה, בעיניה ובחושיה, מפנימה את מלוא עוצמת ההרס שסביבנו. ״חרא,״ היא ממלמלת.
״אנחנו נעזור, אביב.״ אני מבטיח לה. אני מביט באחרות. ״נכון?״
הן נדות בראשן כאחת, חמורות סבר, חוץ מבת-ים, שמעקמת את אפה ומכריזה שהיום שישי בערב ויש לה פאבים להיות בהם.
אני לא נכנס לעיר, רק חונה בחאן בשער הגיא ומחכה בצד הכביש. לוקח לה בדיוק שלוש דקות לרחף ולנחות לידי על גזע העץ הנטוי שעליו אני יושב. אני מוצא את ריח האורנים מנחם.
״במה זכיתי?״ היא מחייכת. ״חשבתי שתהיה בתל-אביב כל השבוע.״ אבל החיוך נעלם כשהיא מבחינה במצב רוחי. ״מה קורה?״
אני חופר בקצה נעלי באדמה ולא מביט בה. ״אמא שלי היא רוח עיר?״
נדמה כאילו כל האוויר נשאב מההרים סביבנו.
״מי אמר לך כזה דבר?״ היא שואלת, קולה רך מאוד. ״סדום?״
״פשוט תעני לשאלה.״
״כן, אמא שלך הייתה רוח עיר,״ היא אומרת לבסוף.
טעם מר עומד בגרוני. ״מי היא? אני יכול לפגוש אותה?״
היא נדה בראשה לשלילה. ״העיר שלה נהרסה, קצת אחרי שנולדת. שמעת על פינוי ימית?״
ימית. עיר מדברית, על חוף הים, בגבולות מדבר סיני. אני מכיר את הסיפור. ״אבל זה לא אומר שהיא מתה.״ אני חושב על סדום, על ספרטה, על כל הערים שאי-פעם נהרסו. ״זה רק אומר שהיא מסתובבת איפה שהוא, בלי מקום להיות בו. לא?״
היא נדה בראשה. ״לא קל לשרוד כשהמקום שלךְ גוסס. צריך להבין את זה בזמן, ולנתק את עצמךְ לגמרי מהאדמה, מכל מה שהוא באחריותךְ ותחת חסותךְ, ולחיות כרוח עצמאית, ללא מקום... רובנו לא מסוגלות. וזה אומר שאנחנו מתות עם העיר.״
אני נושף אוויר. לרגע קצר, הייתה לי אמא. ואז נעשיתי יתום שוב.
״מישהי מכן הייתה מספרת לי, אי-פעם?״
״אני לא חושבת.״ תשובה כנה, חדה, חותכת, כמו תמיד. בגלל זה באתי אליה.
אני נועץ את ציפורניי בעץ שאנחנו יושבים עליו. ״זה תמיד ככה? שומרים ורוחות, אני מתכוון.״
״לא,״ היא מחייכת. ״אין שום חוק כזה. זה פשוט קורה מעצמו מדי פעם.״
״ואתן בסדר עם זה.״
״למה לא? זה מחזק את הכוחות של השומר.״
״הכוחות שלא התכוונתן לספר לי כלום עליהם, את מתכוונת,״ אני מקדיר אליה את פניי.
היא נאנחת. ״הידע הזה מסוכן. עכשיו כשאתה יודע איך ההרגשה להיות רוח עיר, אתה באמת חושב שהיית מצליח לשחרר את הכוח הזה בלי התערבות חיצונית? לא התפתית אפילו קצת לשמור אותו לעצמך?״
אני לא צריך לענות. היא יודעת את התשובה. אני משפיל את עיניי.
״מרגע שלקחת מאִתנו את הכוח, רק אתה יכול להחזיר לנו אותו. אין לנו יכולת להכריח אותך. אתה בוודאי מבין למה רצינו לשמור על המידע הזה לעצמנו.״ היא מעבירה אצבע על גזע העץ שעליו אנחנו יושבים. הוא נפל ומת לפני זמן רב, אבל למרות זאת, במקום בו אצבעה נוגעת, מקבל העץ המת צבע חום עז, ואחרי רגע עולים מתוכו כמה עלים חדשים, ירקרקים. ״הידע הזה נועד למקרה חירום, ובמקרה חירום אף אחת מאִתנו לא הייתה מסתירה ממך את המידע.״
״תל-אביב ידעה?״
״לא. צעירה מדי.״
הכעס שלי שוכך לאט-לאט, אבל אני עדיין נשאר עם התחושה המציקה, המטרידה, של גוש מתהווה בגרון שלי. ״אבל היא ידעה שכבר היו מערכות יחסים כאלו לפנינו. היא ידעה שצריך... שיהיה לי בן...״
אני לא מצליח לסיים, והיא לוטשת בי עיניים לרגע ארוך לפני שהיא מבינה. ״אתה ממש טמבל, מישהו אמר לך את זה פעם?״
״אתן רוצות יורשים, לא? זה הדבר הכי חשוב לכן, שיהיה לכן שומר עיר.״
״אז אתה חושב שאנחנו מפעילות עליך מניפולציות ומתמרנות אותך כדי שתכניס אחת מאִתנו להיריון?!״ העיניים שלה כאילו יורות מחטי אורן. היער סביבנו שורק ומרשרש כולו במחאה.
״איך אני אמור לדעת?״ גם הטונים שלי עולים. ״אתן ערים! הכוחות שלכן עצומים. המראות שאתן רואות, החוויות שאתן חוות, כמות האנשים שאתן מרגישות בכן בכל רגע נתון... זה כל כך שונה מהעולם שאני חי בו. אני רק בן אנוש. למה שמישהי מכן באמת תאהב אותי?״
״אתה לא רק בן אנוש.״ היא מביטה ביד שלי, שמלבינה סביב העץ. ״ואנחנו לא באמת כל כך שונות ממך. ערים אוהבות הרבה אנשים, יותר משאתה מסוגל להעלות על דעתך, אבל אין הרבה שמסוגלים לאהוב אותן בחזרה.״ היא משתהה לרגע. ״אין הרבה שמסוגלים להתמודד עם העוצמה שבאהבה של עיר.״
אני יודע בדיוק על מה היא מדברת. גרתי בערים עוד לפני תל-אביב. זה היה נורא. הידיעה שעיר שלמה מכווננת אליך, שאם רק תרצה העצים, הבתים, הרחובות עצמם יזוזו כדי לפנות לך דרך. חייו של שומר ערים היו מלאי קיצורי דרך. מעולם לא עמדתי בתור בסופרמרקט. מעולם לא התקשיתי למצוא חניה. מעולם לא התקשיתי להשיג שולחן במסעדה נחשבת. מעולם לא נתקעתי בפקק. מעולם לא חסר ספסל פנוי כשרציתי לשבת. לעזאזל, מעולם לא ירד עלַי גשם. עם אביב זה לא היה ככה. אולי בגלל זה התאהבתי בה. היא מעולם לא ניסתה לרצות אותי ולטפל בי ולפנק אותי בכל רגע כמו כולן. טוב, אולי רק בעניין מקומות החניה. ועדיין, הכוח הזה, שמרחף תמיד בשולי תודעתך. הידיעה שמישהו יודע בכל דקה איפה אתה, מה אתה עושה, משגיח עליך, דואג. ״אני לא בטוח שאני מסוגל לחזור לזה.״
״אף אחד לא ביקש שתחזור לזה.״ קולה עדין. ״גם היא לא. תתחיל מלהיות חבר, ולא בן זוג.״
אני נאנח. כך זה התחיל בפעם הקודמת. שני חברים שותים קפה הפוך על נחלת בנימין. ואז זה הפך לטיולים ארוכים בפארק, ולילות שקטים על החוף, והחיוך שלה, והעיניים שלה, והשׂער שלה, והעור שלה. זה נעשה בלתי נמנע. ובימים האחרונים, בזמן שעזרתי עם עבודות השיקום, הרגשתי את זה שוב. ״אני פוחד שזה ישתבש באופן נורא.״
״זה לא ישתבש באופן נורא כל עוד לא תעשו ברוגז כמו שני ילדים קטנים,״ היא מתעקשת. ״אם דברים שבורים, מתקנים אותם. אתה יודע עם כמה שומרי ערים הייתי?״
״לא, ואני לא רוצה לדעת,״ אני אומר בתקיפות.
״היא לא רצתה לעזוב בגללך,״ ירושלים ממשיכה, מתעלמת ממני. ״היא רצתה לעזוב מאותן סיבות שכולנו רוצות לעזוב לפעמים. אבל אולי אם היית מדבר אִתה, כמו שאתה מדבר עם כולנו, היית מצליח לגרום לה להבין שהיא חייבת להישאר, הרבה לפני שזה הגיע למצב הזה.״
היא צודקת, כמובן. אין לי מה לומר. הפחדים שלי נראים קטנוניים ומטופשים, אבל הם בכל זאת משתקים אותי. ״לך אליה, טמבל,״ היא אומרת, ומלטפת את שׂערי במחווה אמהית.
כשאני מתיישב שוב במכונית, היא נוקשת על השמשה. אני מוריד את החלון, והיא זורקת פנימה עיתון. ״כמעט שכחתי. עמוד 15, למטה.״
אני יודע מה תהיה הידיעה עוד לפני שאני מביט בתיבה הקטנה. התיישבות חקלאית חדשה תקום בגליל העליון. ראש המועצה מתראיין על נפש בריאה בגוף בריא ועל מגוון הענפים הספורטיביים שהיישוב החדש יעסוק בהם. בתמונה הקטנה בשחור לבן בצד שמאל, הוא לבוש בטוגה. אקט פרסומי מבריק, מברך אותו הכתב.
״רמת ספרא. השם היה רעיון שלך או שלה?״
״אני לא בטוח,״ אני מודה. ״היא עדיין לא יודעת עברית כל כך טוב, אז אנחנו מתקשרים בטלפתיה מאוד בסיסית, בלי מילים. זה קצת מבלבל, קשה לי לזכור איזו מחשבה שלי ואיזו שלה.״
היא מחייכת. ״איך עשית את זה?״
״משכתי כמה חוטים במועצה האזורית, זה הכול. היו דיבורים על התיישבות כזו כבר הרבה זמן. אני רק נתתי להם רוח עיר.״
״רק נתת להם רוח עיר! של ספרטה!״ צחוק הוואדי שלה רועם, מתגלגל במדרונות. ״השכנות החדשות שלה הולכות לעשות לך חיים מאוד קשים.״
״זו רק התיישבות קטנה,״ אני מוחה. ״300-400 משפחות, משהו כזה. כמה צרות היא כבר יכולה לעשות?״
עיניה נוצצות אלַי כמו נרות בסיור חנוכיות בנחלאות. ״אתה רוצה להמר כמה שנים ייקח עד שהמועצה המקומית תציע לארח אולימפיאדה? או שהתושבים יחליטו לערוך תחרויות הטלת כידון מול הקטיושות של חזבאללה?״
אני גונח בייאוש וזורק עליה את העיתון. צחוק הוואדי ממשיך ללוות אותי בדרך מערבה.
בעלייה מכביש אחת לאיילון, אני פותח את תא הכפפות ומוציא ממנו עלה מייפל בודד, מחומש, אדום ומושלם. אני משליך אותו מהחלון, ומשב רוח תופס אותו, מטלטל ומגלגל אותו באוויר, עד שהוא נעלם מעיניי.
כשאני סוגר את תא הכפפות, נח בו פרח סגול, שלא היה שם קודם.
זו התחלה.
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
מעולה! (חדש)
חוה יום שני, 30/09/2013, שעה 12:11
|
|
|
|
|
אני יודע שקראתי סיפור טוב (חדש)
אורן יום ראשון, 01/12/2013, שעה 23:00
אם אני קורא אותו, ואז מרגיש צורך לקרוא אותו שוב. ואז עוד קצת.
בקיצור, נפלא. ואני בכלל ירושלמי.
|
|
|
|
|
קסום! (חדש)
טניה יום ראשון, 16/02/2014, שעה 17:20
ואני יודעת שסיפור הוא טוב כשבא לי לכתוב לו משחק תפקידים. אהבתי מאד :)
|
|
|
|
|
מעולה :) (חדש)
נועה יום שישי, 28/02/2014, שעה 17:34
הקונספט ממש מגניב והכתיבה מעולה! חשבתי שאני אתייאש מהר כי אני שונאת לקרוא במחשב, אבל מרגע שהתחלתי בקושי יכולתי להפסיק.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
