צלילוּת הערפל


על האגודה \| פעילויות \| הצטרפות \| צרו קשר \| כתבו לאתר \| English Site \| בפייסבוק

עוד בקטגוריה זו:

משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13

תגובות: 3

ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12

תגובות: 2

דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11

תגובות: 1

ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10

תגובות: 0

מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08

תגובות: 0

בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08

תגובות: 0

פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08

תגובות: 39

תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08

תגובות: 1

חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08

תגובות: 11

סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08

תגובות: 6

המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08

תגובות: 6

דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07

תגובות: 16

המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07

תגובות: 74

התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07

תגובות: 3

בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07

תגובות: 25

צלילוּת הערפל
פרקים לדוגמה / גלי צבי-ויס
יום ראשון, 29/01/2006, שעה 10:36

ספר ישראלי חדש מאת גלי צבי-ויס

מן הכריכה האחורית:

פנטסיה המתרחשת בשנת 2056. מִיה שוורץ, שחקנית תיאטרון ידועת שם, מובילה את הספר בחלקו הראשון. אישה כריזמטית זו, מוטרפת משהו, חיית-במה של ממש, מזהה את הסימנים הראשונים למלחמת עולם שלישית ובונה מקלט אטומי. איש אינו מאמין שדבר כזה יכול להתרחש, ואכן הוא מתרחש.
העולם נחרב. קומץ אנשים נותר בסביבתה של מיה, כשהיא מחליטה לעשות ניסוי באנשים שנותרו. יחד עם אדם, פרסומאי לשעבר, היא מקימה את ''מדינת מיה''.
כל אחד מתמחה רק בתחום עיסוקו. אסורה הגישה לאמנות, למוסיקה ולהיסטוריה. כולם עוברים היפנוזת-שיכחה בשביל למחוק את הזוועות, והמושג ''מלחמה'' נמחק מזיכרון-כל.
האם העבר לא יתעורר? האם אפשר שלא תהיינה עוד מלחמות?

פרק רביעי

למראית עין נראה המקלט האטומי, שנה ושלושה חודשים אחרי תחילת המלחמה, כחדר מעוצב של משפחה בורגנית חמה. טינה ערכה את השולחן לקראת ארוחת הצהריים... או שמא הייתה זו ארוחת הערב... קשה היה להבחין בעיתות היום בחדר ללא חלונות. רק שעון אורלוגין עתיק-יומין, שהשמיע תקתוקו בקפדנות, המשיך וספר את השעות עבור חמשת הנוכחים בחדר רחב ידיים זה.
המקום תוכנן בקפידה, בנוי בסגנון מודרני פתוח ואוורירי וחלליו גדולים. מחשבה רבה הושקעה בתכנון המקלט האטומי הזה, בדומה לתכנון הקפדני בו תכננו הפרעונים את הקבר המיועד להם, כך נהגה מיה לומר באירוניה לידידיה.
רק פינה אחת קטנה קטעה את החלל העצום: פינת הצעצועים של דורין הקטנה, נכדתה של טינה. אך ורק שם הותר לקטנה לשחק בצעצועיה.
''אם אני אראה צעצוע אחד מפוזר על הרצפה, שלא בפינה שלך'', צרחה מיה על דורין הקטנה באחת מהתפרצויותיה הרבות, ''אני אדרוך עליו! אני שונאת בלגן'', הצהירה ברוגז כשהיא מציתה את הסיגריה החמישים ותשע שלה ליום זה. בחוסר שקט ניגשה אל לוח השנה, מוחקת יום אחד נוסף בטבלת הסיוט הזה.
מיה התעכבה לרגע קט נוסף אל מול לוח השנה, והביטה בו ממושכות. לידו, בניגוד צורם לעין, היה תלוי דיוקנה של אישה. פורטרט אישה מפרי מכחולו של פיקאסו המפורסם. הייתה זו אחת מעבודותיו המפורסמות יותר, הידועה בשמה ''דמות אישה''. בציור נראה דיוקנה של אישה כאשר פניה מעוותות, חצויות ועיניה מרחפות על פני ציור.
''עיניים על פני תהום,'' לחשה מיה לעצמה, ''כמו התהום הפעורה בימים אלה של חוסר ידיעה בנפשי.''
אך עם זאת העובדה שהיא הביטה בדבר-מה המוכר לה היטב עודדה אותה מעט, שהרי המוכר מעניק לנו, לכולנו, תחושת שייכות. ועבור מיה בימים הקשים האלה, גם רגע גנוב אחד של בטחון הוסיף לה כוח להמשיך ולהתמודד עם הריק המוחלט הזה.
לכן מיהרה להעיף מדי בוקר עם הקיצה מבט סוקר ויסודי על פני החדר, בניסיון לזהות את חפציה המוכרים והאהובים. לא בכדי דאגה שהחפצים האהובים עליה במיוחד ילוו אותה בימים קשים אלה. נוהגת ללטף במבטה את השידה, הציורים, את הפסלים, כמו גם את שולחן האוכל היוקרתי, אותה ספה מעוצבת, הכריות הזרוקות ברישול מתוכנן להפליא, שולחן הכתיבה העתיק ועליו מעטה-עור חום; וכמובן את כיסא הנדנדה הישן, שהורד ברגע האחרון ממש אל המקלט.
היה זה רגעים ספורים לפני שהודיעו ברדיו על הפיצוץ הקטן, בים השחור, פיצוץ שכונה בפי מיה: ''לא כלום''.
את תקופת המלחמה זוכרת מיה על-פי קולות הפיצוץ שהרעידו את העולם, והיא נתנה בהם סימנים - הפיצוץ האדיר, הגדול מכולם עד כה, כונה בפיה: ''האלוהי!''
הקטן: ''לא כלום,'' שהרי הכל יחסי.
פיצוצי-הביניים: ''חסרי משמעות''.
מין משחקי ילדים שעזרו לה להעביר את הזמן.
בעודה נזכרת בשעשועיה הילדותיים, נחה עינה על עיתון מן החודש שעבר שהתגלגל על הרצפה. היא הרימה את העיתון בכעס, וכל מה שרצתה היה לקמט אותו ולזרוק לפח: אותו ואת מי שקנה אותו!
אך הכותרת בכל זאת הספיקה לזעוק לעיניה: ''כוחות צבא רוסיים מתקדמים אל עבר עיר הבירה טאראקנט – עיר הבירה של פרוצקיסטאן''. בתצלום תמונות הרג, ילדים מדממים שרועים על האדמה החרוכה ולידם גופותיהן המרוטשות של הוריהם, כפי הנראה.
מיה הסיטה מבטה מן המראה הנורא, מנסה להשכיח מזיכרונה את אירועי המלחמה, ויחד אתם לשכוח את האפיזודה הסוערת שלוותה לקנית העיתון הזה, במלחמתה הפרטית, שם במקלט.
אפיזודה זו זכורה כאחת הכאובות עבור הנוכחים, עד כדי כך שאיש לא חזר להזכיר אותה שוב. ובכל זאת, האירוע צף לזמן קצר במוחה של מיה. נזכרה במצב הרוח המדוכדך שתוקף אותה בכל פעם בה היא נתקלת בעיתון בידיעה כלשהי על המלחמה. והרי מיה לא נכנעה למצבי רוחה המשתנים, ולפיכך החליטה להתנתק מהמתרחש בחוץ ולא לקרוא דבר וחצי דבר על המתרחש בעולם. דרשה לא להעביר למקלט את המחשב שלה ולא כל אמצעי תקשורת מודרני אחר – פרט למכשיר רדיו מיושן, שהיה הקשר היחיד שהסכימה לשמר, עם העולם החיצון.
''אך איך נדע שהמלחמה הסתיימה, חייבים לקרוא עיתונים ולשמוע חדשות ברדיו,'' דרש אדם, חתנה של טינה.
אבל מיה, תקיפה בדעתה, ענתה לו באירוניה: ''יש להאמין כי לכשתסתיים המלחמה תבקר בביתנו יונה קטנה ותבשר לנו זאת''.
למרות איסורה המוחלט הבחינה יום אחד בעיתון.
מה גדול היה כעסה באותה עת, והיא צרחה בזעם: ''איך הגיע לכאן העיתון הזה?''
טינה גמגמה בפחד: ''כשאדם יצא לקנות מצרכים נוספים שהיו דרושים לי, הוא קנה גם עיתון... רק פעם אחת, גברת מיה...''
''ואני הרי אמרתי שאיש לא יצא מהטטרוס, הלא כן?'' צווחה בהיסטריה, ''עדיין לא חסרים לנו כל מצרכי מזון ובודאי שלא עיתון מטונף לעטוף בו דגים!!''
''אנחנו לא חיים בטטרוס, איזה שם נוראי מצאת למקלט שלך,'' סינן אדם, ''ובטח ובטח שאנחנו לא בתקופת המיתולוגיה היוונית שלך,'' התרעם קולו והוא יצא להגנת חמותו הרועדת, שקפאה על מקומה. ''אטימת אוזניים ועיוורון לא יצילו אותנו מאבדון. לנו חשוב להתעדכן על הנעשה בעולם,'' ניסה לשכנעה.
''גם ידיעת המצב לאשורו לא תועיל לנו כהוא-זה להצלת חיינו,'' ענתה מיה בכעס, ''אך אי-ידיעת המצב תועיל גם תועיל להצלת נפשותינו''.
''אני איני פוחד פחות כשהעובדות אינן ידועות לי. בכל מצב אני חושש עד מוות לנפשי ולחיי-משפחתי. הבריחה הזו מן המציאות אינה משנה דבר,'' אמר אדם.
''הקשב לי היטב, בחור. עבורי התקופה הזו הינה תקופת מעבר ואיני מייחסת כל חשיבות לתקופות שכאלה. אין זה משנה לי כלל מי ינצח במלחמה הזו: הפרוצקים, הרוסים או שלושת מעצמות העל. כשמלחמה זו תסתיים אני אשרוד, ובסיומה אני רוצה להישאר שפויה, אתה מבין? ולידיעתך, אותי אין זה מעניין כלל וכלל מה יהיה מצבך הנפשי באותה עת. דבר אחד עליך לזכור ולשנן לעצמך: אתה נמצא בחדר זה בחסד, חסדי שלי! ובאם הכללים במקום זה אינם לרוחך, רשאי אתה לקחת את בני משפחתך ולחפש מקום אחר, מקום מעודכן יותר! ובזה תם הוויכוח, אדם!'' סיכמה.
שקט מתוח השתרר בחדר. שרון – בתה של טינה חיבקה את דורין הקטנה כשידה השניה מונחת על כתפה הרועדת של אמה. איש לא זז ממקומו. מיה סקרה את הנוכחים והוסיפה בחיוך אירוני: ''אני מכירה את המבטים הבוחנים שלכם ואני קוראת את המחשבות המתרוצצות במוחכם:
'היא מטורפת', אתם אומרים בלבכם, 'הרוע מסתמן בזווית פיה'. אך את האמת אומר אני: הרוע שוכן אצלכם יותר משהוא שוכן בנפשי. אולי ארכך את המשפט,'' המשיכה לאחר הרהור קל, ''אתם אינכם אלא מזוכיסטים. מביטים בתצלומי ההרג ומצקצקים בשפתותיכם. למעשה אינכם יודעים כלל היכן צולמו התצלומים האלה. ובעצם,'' מבטה שט למרחוק, ''הזעזוע שלכם מן ההרג והמלחמה, שהוא אולי לגיטימי כשלעצמו, נובע מאיזשהו יצר סדיסטי או מזוכיסטי הטמון בכל אדם ואדם. אתם מביטים בעיתון ורואים עוד מדינה חרבה,'' נתנה חשיבות לכל מילה ומילה שיצאה מפיה, ''בני אדם... אם אפשר לקרוא להם כך... צלמי אנוש,'' נראה שמצאה את ההגדרה שהניחה את דעתה, ''שרועים על האדמה ללא רוח חיים. אתם מתבוננים בבעלי חיים פשוטי-איברים ומזדעזעים. ובצדק. גם אני. אך אני יודעת דבר אחד בבטחה: ידי קצרה מלהושיעם,'' הניפה ידיים לצדדים, ''אין לי סיכוי לעזור להם. ממש לא! גם אם אביט שעות בתצלומים המזעזעים האלה, ''ואפילו אם אצקצק שפתיים כמוכם,'' זעקה האירוניה שבדבריה לאוזני כל הנוכחים בחדר, ''ובכל זאת, לך, אדם, יש את התעוזה להפנות אלי אצבע מאשימה ולהוכיח אותי על האטימות שלי. שלי?!!'' יכולת השליטה שלה בקולה הייתה דבר אדיר, ''מבקר אותי על העלמת העין שסיגלתי לעצמי. דרך הישרדות מתוחכמת ביותר! ואני שואלת את עצמי: האם לא החלפת את היוצרות? ותן לי לענות במקומך: כן! התשובה היא 'כן!' אתה התבלבלת לגמרי! אתה יודע, אתה מזכיר לי תופעה אחרת, שמאז ומתמיד נראתה תמוהה בעיניי - אלו הם המוני בני האדם שרצים במהירות לאתר ההתרחשות מיד לאחר ששמעו את הצליל המתכתי הנורא של תאונת דרכים. הם מתגודדים בהמוניהם ליד אמבולנס המובהל למקום בניסיון לדלות מידע עדכני מיודעי דבר. הם מעוניינים לדעת, באכפתיות רבה כמובן, האם הדם הניגר מן הפצוע המוטל על האלונקה מעיד שהנפגע בתאונת-דרכים זו התפגר, או שמא 'רק' איבד את רגלו או את הכושר ללכת. צבועים!'' נגעלה מהם מיה בכל נפשה, והדבר נשמע היטב בקולה, ''ובערב, בקרב חברים, יתארו לפרטים את אשר ראו. אפילו... אפילו,'' בררה אחר המילים המתאימות, ''הם מסוגלים להזיל דמעות כאב. דמעות תנין... ואני שואלת אותך: זה לא מעורר גועל? ואני מהרהרת איתך בקול רם: מי טוב יותר? אני, שחולפת על פני המקום במכוניתי מהר ככל האפשר, או הם?'' מיה השתתקה לרגע ואז הוסיפה: ''למרות זאת, כדי לשמור על שלום בית, או... לשם שלום המקלט... אתיר לך, לכם, לקנות אחת לחודש עיתון. אבל רק אחת לחודש!'' הניפה אצבע מורה בעוצמה, ''ואפילו... גם לצפות בטלוויזיה, אם תרצו כל-כך. אבל,'' הדגישה שוב, ''רק אחת לחודש. זה מספיק.'' מיה ניגשה אל לוח השנה וסימנה מעגל לא סגור סביב האחד בחודש, ואמרה: ''ובכן, נותרו לכם שבועיים לרכישת העיתון הבא...''
איש לא הזכיר שוב את האפיזודה הזו, אך ללא ספק היא הייתה חרוטה אי-שם במוחות כולם כל אימת שהעיפו מבטים מזועזעים אל העיתון הדל במלל והעשיר בתצלומים נוראיים כל-כך.
לאחר שהסתיימו חילופי הדברים, או נכון לומר המונולוג של מיה, המשיכה היא להרהר בדברים. מדמיינת לעצמה את הצלמים עטורי התהילה, המשקפים דרך תצלומיהם בעיתון את הצורך הבלתי מוסבר הזה של האנשים להתבונן בזוועות. מוזר... מוזר מאוד בעיניה. אבל לא היה לה ספק שזו מציאות קיימת.
התצלומים האלה יגיעו ביום מן הימים, אם יישאר משהו אחרי המלחמה הזו, לגלריות המפורסמות ביותר. ייתלו בגלריות צבועות לבן ויזכו את הצלמים שמאחוריהם בפרסים יוקרתיים. וכך, עטורי תהילה יתארו הצלמים בראיון לעיתונות את המראות שראו מבעד לעדשת המצלמה. ואותם אנשים, שהתגודדו שעה קודם לכן ליד האמבולנס הלבן, יצעדו אט אט בגלריה וישמיעו קולות של: 'אוי! אוי! אוי!'... יצקצקו שפתיים ויעיינו בפרוספקט שבידיהם.
כאילו משתוקקים לראות משהו מזעזע יותר, זוועתי יותר! לא מוסבר, באמת... לא ברור.
מיה גלגלה במחשבתה תמונות שונות, ובלבד שתינתק מהמקום בו הייתה מצויה. ללא כל קושי הייתה מסוגלת להפליג בדמיונותיה במשך שעות, ממש כפי שהייתה ילדה. אלא שמחשבותיה ניתקו לפתע, כשנתקלה בטינה אשר עסקה בעריכת השולחן, מסדרת בסדר מופתי את כלי הרוזנטל המפוארים.
היא חייכה קלות, זוכרת את החלטתה לשמור על אסתטיקה ועל רמה נאותה גם בזמן המלחמה. נזכרה איך אמרה לה אז: ''טינה, אני רוצה להוריד אל המקלט את סט האוכל האהוב עלי ביותר. הכחול של רוזנטל, את יודעת... חשוב לי שגם אם נאלץ לאכול לחם יבש, מרוח במרגרינה, הוא יוגש בצלחות פורצלן מהודרות.''
אך בינתיים מרחו את הלחם בקוויאר רוסי שחור, שהיה בין הקונסרבים הרבים שהוכנו במלאי. ובינתיים, גם אם לא שוחחו על הדברים בקול רם, היה ברור לכל הנוכחים במקום שמה שקורה בחוץ אינו דומה כלל ועיקר למתרחש בבועה הזו שיצרה מיה עבורם, ובעיקר עבור עצמה. מהמעט שקראו בעיתון החודשי, שהיו זכאים לרוכשו, ידעו כי המלחמה הקרה התחממה כאשר ניסתה פרוצקיסטאן לשפר את מצבה מול רוסיה, שהייתה המרכיב הדומיננטי בחבר העמים. לכן אף אחד לא התייחס לאות הזה כאל אות מבשר רעות. הכל ראו בכך קפריזה חולפת של מנהיג מחוסל, ואיש לא שת לבו לתסיסה הגוברת והולכת של העם הפרוצקי בשלהי העשור השישי של שנות ה-‏2000.
בעיתון נכתב כי המנהיג הפרוצקי, חאן צ'ירן אוסירנה, הודיע שאם לא ייענו דרישותיו להתנתקות מחבר העמים, ומדינתו לא תקבל את העצמאות שדרש, ינקוט באמצעים קיצוניים שאת פירושם ידעו כולם: שימוש בנשק הגרעיני הרב שעמד לרשות מדינתו. נשיא רוסיה דחה כמובן על הסף את דרישת הפרוצקים לעצמאות, תוך שהוא מקציב להם חמישה עשר ימים לסגת מעמדתם. ולא, תיאלץ מדינתו, כך אמר, לכפות את רצונה על הפרוצקים. שיגרת החיים ברוסיה המשיכה תוך התעלמות מן הדרישה.
כבר אז הרגישה מיה שוורץ שהאירועים הבאים יבשרו רעות.
''כשדוחקים מישהו אל הקיר,'' אמרה בתחילת המלחמה לחתנה הפוליטיקאי בטלפון, ''אני שומעת חבטה, ואין זה משנה אם מדובר בפוליטיקה או ביחסים שבין אדם לחברו.''
הוא צחקק באירוניה ואמר: ''את טועה מיה. בפוליטיקה יש סימנים מוסכמים מראש, והסימנים הנוכחים אומרים בפירוש שפרוצקיסטאן תיסוג מעמדותיה ותישאר בחבר-העמים כפי שהייתה. והאמיני לי, זה יהיה המצב הטוב ביותר גם עבורם,'' במחי-יד ביטל את כל נבואותיה הקודרות, ''העולם כולו מצוי בתהליך של שלום כללי, ולחלוטין אינו עומד לפני מלחמת עולם שלישית,'' סיכם בבטחה.
בדרך כלל ניסה דן להתחמק מעימותים עם חמותו, שכן בלאו הכי לא הסכים עם מרבית דעותיה. הוא ראה בה במידה מסוימת אישה אומללה. כזו שנסיבות חייה המרים גרמו לכך שתסגל לעצמה פילוסופיית חיים קודרת משהו, וכך אף העיד בראיון עיתונאי שנה קודם. באותה כתבה נשאל על-ידי העיתונאי על יחסיו עם חמותו, שחקנית התיאטרון המפורסמת, אשר כידוע כל שביב מידע אודות חייה היווה סקופ עיתונאי, וכך השיב: ''אני מכבד את חמותי רק משום שאני אוהב ומוקיר את בתה, הלא היא אשתי.''
''למזלי,'' המשיך ואמר, ''נוקשותה של חמותי נובעת מנסיבות חייה הקשים ולשמחתי, נסיבות חיים אינן עוברות בתורשה,'' אמר בחיוך תוך שהוא מלטף במבטו את אשתו ההרה.
ככלל, נושא הראיונות וחשיפת פרטים אינטימיים מחייו האישיים לא היו לרוחו כלל ועיקר, אך זהו המחיר שהיה עליו לשלם כפוליטיקאי במדינה דמוקרטית נאורה, שזכות אזרחיה לדעת וזכות עיתוניה לשאול שאלות. ידע שיישאל שאלות רבות על משפחתו, שכן דמות חמותו נחשבה לדמות שנויה במחלוקת, וזו העיבה כבר מתחילת דרכו הפוליטית על הקריירה שלו. שהרי גם עבורו, כמו עבור רבים אחרים, הייתה מיה האישה שכה אהב לשנוא.
''אשתי היא האנטיתזה לאמה, כנראה משום שזו כלל לא טרחה לגדל את בתה בכוחות עצמה. למדנו מכך רבות, ואנו נקדיש את כל מרצנו לגידול הצאצא שייוולד לנו, בעזרת האל, בעוד חודשים ספורים,'' התוודה בראיון ההוא.
אבל דן כנראה שכח שגם אם ההיסטוריה חוזרת, הרי שיש ואריאציות. את הנסיבות הללו קשה היה לחזות מראש. וכך, לאחר חמישה-עשר ימי האולטימאטום שהעניק נשיא רוסיה לפרוצקים, החלו כוחות הצבא הרוסי להתקדם אל היעד - הלא היא טאראקנט, עיר הבירה של פרוצקיסטאן.
אז עמד נשיא פרוצקיסטאן פעור-פה כמנסה לומר: ''למעשה, כלל לא התכוונתי...'' אך עתה היה כבר מאוחר מדי. כדור השלג החל להתגלגל, וכפי שאמרה מיה - ניתן היה לשמוע את צליל החבטה בקיר.
למחרת היום ספד אוסירנה לחמש מאות חייליו, קורבנות המלחמה הראשונים. לאחר ההספד פנה אל מזכיר האו''ם בניסיון לבצע סדרת צעדי תמרון נואשים, שכללו ניסיונות לעצור את צעדי הכיבוש הרוסיים.
בד בבד פנה נשיא פרוצקיסטאן אל שלושת מעצמות העל: ארה''ב, גרמניה ויפן, וביקש את עזרתן. אלא שפרט חשוב נשמט מזיכרונו: האליטה הפוליטית של מעצמות אלה הייתה שקועה עד צוואר בפרויקטים משותפים ברוסיה, תהליך שהחל כעשר שנים קודם לכן. אי לכך דחו המעצמות על הסף את קריאות העזרה שהשמיע אוסירנה באוזניהן.
בצעד של ייאוש הכריז אוסירנה כי אם לא תיעצר תנועת הכוחות הרוסיים, ייאלץ להפעיל במלוא הכוח את נשק יום-הדין שברשותו.
וכדי להפגין את יכולתו הגרעינית, ערך ניסוי קטן בים השחור, כשתוך כדי ניסוי ''נשמטה'' פצצה אל מצולות הים.
פיצוץ אדיר זה, הראשון בסדרה, שהחריד את העולם, הצליח להכחיד את זן הדולפינים, גרם לעולם הדגה הדומם להשמיע מספר זעקות גסיסה ולהעלות על פני המים מיליוני גוויות דגים מנופחות. יחד אתם הושמדו שתי יאכטות מפוארות, שעל סיפונן שהו כחמישים אנשים אופטימיים, כאלה שהצטרפו בעבר לתחזיות האופטימיות של הפוליטיקאים דוגמת דן.
בתגובה הכריז האו''ם, בהשראת רוסיה, ארה''ב, גרמניה ויפן כי על הפרוצקים להתפרק מנשקם הגרעיני בתוך שבוע ימים. הפירוק ייעשה, כך אמר מזכיר האו''ם, בפיקוחם של משקיפי או''ם שצברו בעבר ניסיון בפיקוחים דומים שביצעו בעיראק, אירן, פקיסטאן, לוב וישראל.
אוסירנה גילה אותות מצוקה והחל לסגת, אלא שאז אירעה הפיכה בארצו והמאורעות הבאים היו ככדור שלג שאי אפשר לעצרו.
שכן, מטורפים אינם נעלמים הם רק מתחלפים.
דמעה בצבצה בזווית עינה של טינה כשנזכרה במלחמה הזו, שהזכירה לה מלחמה קודמת - זו שקטפה את בעלה בדמי ימיו והפכה אותה מעקרת-בית ואם לאלמנה.
היא נזכרה בעצב בימים שלאחר מות בעלה, עת נאלצה לחפש לעצמה עבודה, מקור פרנסה באמצעותו תוכל לפרנס את בתה ואותה בכבוד. במר ייאושה פנתה אל מיה שוורץ, שכבר הייתה שחקנית מצליחה למדי וביקשה את עזרתה במציאת עבודה: ''אהיה מוכנה לעשות כל שאדרש,'' אמרה אז בקול רועד, וידעה שמיה לעולם לא שכחה את אלה שהרעו עמה בדרכה אל התהילה ואף לא את כל אלה שעזרו לה. וטינה הרי תמכה בה עוד בילדותה. כשהייתה ילדה עזובה, חסרת בית, שהתגלגלה ממשפחה אומנת אחת למשנה.
באותם ימים, עדיין לא מלאו למיה 14 שנים וטינה, אישה צעירה בחודשי הריונה האחרונים מצפה להולדת שרון בתה. בעלה, שעבד במפעל לאריחי קרמיקה, לא הביא הביתה משכורת מנופחת במיוחד, אך למרות הקשיים הכלכליים החליט הזוג לארח את הנערה בת הארבע-עשרה עד שתימצא לה משפחה אומנת שתאמץ אותה – לזמן ממושך יותר ואולי אפילו לצמיתות. שלושה חודשים שהתה מיה בביתה של טינה, ורק שנה לאחר שעזבה את ביתה דעך קשר המכתבים שנשמר כל העת בין השתיים.
במהלך השנים נתקלה טינה בשמה של מיה בעיתונים, שם תוארה כשחקנית תיאטרון מוכשרת וזכתה לשבחים רבים. זמן רב התאפקה טינה ולא פנתה אל אישה עשירה ומפורסמת זו לעזרה, אך משהורע המצב הכלכלי בביתה, נאלצה לוותר על תחושת הכבוד העצמי שלה וביקשה להפוך ממעניקת עזרה למבקשת כזו.
''הגלגל מסתובב, טינה,'' אמרה לה מיה בשיחת הטלפון הראשונה שניהלו לאחר תקופה כה ממושכת, ''אך אני לעולם לא אשכח לך את התקופה שהעברתי בביתך. אני חייבת לך!'' אמרה והכניסה את טינה לביתה כמנהלת משק הבית, או בניסוח אחר - כמשרתת האישית שלה.
וגם אם היו השתיים מצדיו השונים של המתרס, הרי שהדמיון ביניהן היה רב.
לשתיהן היו בנות ושתיהן גידלו אותן ללא שותף גברי. טינה עקב מות בעלה, ומיה עקב מות האהבה שחשה למאהבה האחרון, לו הרתה. לשרון, בתה של טינה, מלאו אז כבת 12 ומיה אך ילדה את בתה היחידה – נטלי.
למעשה, טינה היא זו שגידלה את נטלי. מיה הייתה עסוקה כל העת בפיתוח הקריירה המזהירה שלה כשחקנית. אין ספק שאישיותה של טינה היא זו שעיצבה את דמותה של נטלי, וכלל לא אישיותה של מיה. עובדה זו הטרידה לא אחת את מיה, אך היה ברור לה שזהו המחיר שעליה לשלם בעבור פיתוח קריירה. המחיר אכן היה יקר. הקשר בין מיה לנטלי היה רופף מאוד, ואם זו התקשרה מפעם לפעם הביתה היה זה בעיקר כדי לברר מה שלום טינה ושרון, אליה התייחסה כאל אחות, ופחות כדי לשוחח עם אמה-הורתה.
הטלפון צלצל זמן קצר לפני שקראה טינה אל השולחן לארוחה, והמלחמה כבר בעיצומה. שרון הרימה את השפופרת. נטלי הייתה מעברו השני של הקו.
''כן , אצלנו הכל בסדר, פחות או יותר,'' אמרה ''ומה קורה אתכם?'' שאלה שרון ודאגה מסתמנת בקולה.
''אנחנו בפעילות אינסופית,'' ענתה נטלי, ''דן מתרוצץ מפגישה אחת לשניה, מבסיס צבאי אחד למשנהו, מנסה להושיע ככל יכולתו,'' סיפרה עליה ועל בעלה הפוליטיקאי, ''לראשונה בעצם הוא יכול לעשות שימוש כלשהו בידע שיש לו ברפואה.''
''האם הוא בכלל זוכר דבר ממה שעשוי לשמש לו לעזר?'' שאלה שרון.
''בוודאי! חמש שנות לימוד אינן הולכות לאיבוד,'' ענתה נטלי והגאווה בקולה. ''מובן שאינו יכול לבצע עבודה של רופא, אבל הוא בהחלט יכול לעשות עבודה של חובש וקצת מעבר לכך. והוא אכן מסייע רבות לפצועים... אני מודאגת, הוא בכל אופן רחוק... קרוב מדי לקו האש...'' אמרה חלושות. גם עבורה הפכה המלחמה לעובדה בלתי ניתנת לערעור.
''הכל יהיה בסדר, נטלי...'' ניסתה שרון להרגיעה, גם אם לא בדיוק חשבה כך, ''נכון שיהיה בסדר? ...מה באמת קורה בחוץ? אנחנו יודעים מעט מאוד...'' את שאלתה זו שאלה שרון כמעט בלחישה, בניסיון כושל שמיה לא תשמע את דבריה.
''המצב חמור...'' ענתה נטלי וקולה נשבר, ''דברים השתנו בשנה הזו אבל... עדיין מקווים לטוב. מה אוכל לומר, המלחמה משתוללת, אלפי אבדות. ממש, נו...''
נטלי לא הספיקה לסיים את המשפט מפני שמיה ניגשה לטלפון ושאלה: ''מי זו בטלפון, נטלי?''
''כן,'' ענתה שרון והוסיפה משפט סיכום לתוך השפופרת: ''טוב, נטלי, נסיים פה. אמך רוצה לדבר איתך. נשיקות. והחזיקי מעמד, לפחות למען ג'ג'ינה הקטנה,'' אמרה ודמעות חונקות את גרונה, כואבת שלא זכתה לראות את הקטנה שנולדה בינתיים לנטלי, אחותה וחברתה הקרובה ביותר.
באופן אוטומטי ניגשה שרון לראות מה שלום בתה דורין, שישבה בפינת הצעצועים שלה משחקת בבובותיה. דבר מה אלים היה במשחקה, ושרון לא ידעה להצביע מהו בדיוק הדבר - הבובות היו שרועות האחת על חברתה.
'האם זוהי אסוציאציה נוראה מן התמונות שראתה בעיתון?' תהתה בליבה, 'לא! לא ייתכן,' החליטה נחרצות, וניגשה לסייע מעט בידי אמה בארגון השולחן לקראת הארוחה.
'דורין כנראה רק השכיבה את בובותיה לישון... זה הכל,' החליטה.
בינתיים הסתיימה השיחה בין נטלי לאמה. השתיים העדיפו לנהל שיחות קצרות ככל האפשר, שהרי הארוכות שבהן נסתיימו תמיד בוויכוח קולני, לא משנה כלל על איזה נושא נסבו.
זמן הארוחה הגיע. כולם התיישבו אל השולחן וטינה הגישה מרק חם ומהביל. ברגעים אלה חשה מיה את בדידותה באופן חד מתמיד. הנה לפניה טינה ומשפחתה בהרכב מלא ואילו היא בגפה. בתה רחוקה ממנה פיזית ורוחנית כאחד. בחוץ התופת, והיא חסרת אונים כפי שלא הייתה זה זמן רב.
''משהו אינו כשורה?'' שאלה טינה כשהבחינה בהבעת פניה של מיה.
''הכל בסדר, תודה,'' ענתה מיה ביבושת, מגישה כף מרק ראשונה אל פיה.
באותו רגע נראתה כילד האוכל בעל כורחו ולא כאותה מיה תאבת-המזון שהכירו כולם. הרהוריה הם שגרמו לחוסר התיאבון הזמני: מיה חשבה על המין האנושי ועל המלחמה יציר כפיו של האדם.
'איזו מלחמה אבודה, מלחמה עקובה מדם,' הרהרה בלבה, 'כזו שרק בני האדם מסוגלים ליצר.'
''זוהי המתנה שהגיש אפימתיוס לאדם,'' אמרה לפתע בקול, ''האש! אך הוא שכח לבטל תכונה אחרת שהעניק לו – יצר ההרס. הרוע!'' סיננה.
''גם זה כתוב במיתולוגיה שלך?'' שאלה טינה מופתעת, ''על כך לא סיפרת לי.''
''את זאת לא ידעתי , טינה. לא הכל כתוב במיתולוגיה שלי,'' ענתה בהדגישה באירוניה את המילה ''שלי''.
''אם אני הייתי זו שקובעת את הכללים הייתי מוסיפה מעט תבלין של טוב לאדם הארור הזה,'' סיכמה מיה.
''היא רוצה לומר כי יצר לב האדם רע מנעוריו,'' הסביר אדם לחמותו.
''אכן כן , וכעת יותר מתמיד, אין לי ספק בכך,'' אישרה מיה.
''ובכל זאת, יש אנשים שונים בעולמנו. טבע האדם אינו חד גוני,'' טען אדם.
''יש גוונים, אדם. יש גוונים, אך הם אינם משנים את הצבע הבסיסי שהוא – שחור!'' אמרה מיה והביטה באחד מציוריה של דורין הקטנה שתלוי היה על המקרר. היה זה ציור נוף ילדותי של בית, עץ ופרחים, כשהרקע השחור, שהוסיפה לו דורין מאוחר יותר, כיסה אותם כמעט כליל.
''אני חולק על דעתך,'' ענה אדם, ''לשמחתי...''
''הלוואי והייתי גם אני יכולה לחלוק על עובדה זו. אבל כרגע זו המציאות. והמלחמה העכשווית היא ההוכחה הטובה ביותר לכך,'' אמרה, ''ולא רק המלחמה הזאת. אתה יכול לסקור את ההיסטוריה האנושית מתחילתה... כן, זה ברור... חשוב על עוד משהו - על הדתות השונות. לשם מה המציאו אותן בני האדם? הרי ברור גם לך שבני האדם הם אלה שכתבו אותן, נכון?''
''הדתות השונות?'' הרהר אדם בקול, ''הן הרי ההוכחה לטוב. שהרי מי שכתבן ראה לנגד עיניו את הצורך להועיל ולהיטיב עם האדם, תוך שימת דגש מיוחד לכללי מוסר.''
''בדיוק להיפך!'' התלהבה מיה והושיטה כף מרק נוספת אל פיה, ''אם התכונה הבסיסית והעיקרית נחשבה לטובה, כפי שאתה טוען, לא היה כלל צורך בהמצאת הדת. לא היה כלל צורך ביצירת סייגים להגבלת הרוע הטמון בנו. שים לב לכל הדתות כולן: בודהיזם, יהדות, נצרות, איסלם ועוד, כולן הציבו את אותם גבולות בדיוק במקומות שטבע האדם לוקה בהם בחסר. לא תרצח, לדוגמא, על שום מה? על שום שיצר ההרג טמון בנו. לא תנאף, על שום מה? חשבו על-כך, רק בגלל שאנו מטבענו בוגדניים. וכך תוכל לעבור דברה אחר דברה ולהיווכח מי אנחנו באמת.''
''...מעולם לא חשבתי על-כך באופן שכזה,'' הודה אדם והרכין ראשו, בוהה בצלחתו.
''וכשאני חושבת על כל אותם כללים הדורשים מאתנו להועיל עם הנדכאים, התמונה מבוססת וברורה אף יותר...'' הבהירה מיה את טיעוניה ביתר תוקף, הסיטה צלחתה וניגבה פיה במפית הלבנה ואז הבחינה במבטו הבוחן של אדם. היא הציצה לתוך עיניו, והוא העביר מבטו בחוסר נוחות על פני החדר. חיוך קל התפשט על שפתותיה של מיה כסופגת את תמיהתו אל תוכה.
''שאל, אדם! תשאל את שאלתך, הלא היא כל-כך מתבקשת,'' אמרה בחיוך.
''לי אין כל שאלות,'' התחמק, ''אני רק מהרהר בדברים הקשים שאמרת.''
''ומקיש מהם על חיי,'' אמרה בחיוך אירוני. ''אני אשאל את השאלה עבורך - ברצונך לדעת מדוע התנהגותי שלי אינה תואמת את הביקורת שאני מעלה כרגע באופן כללי על האדם.'' היא קמה מעם השולחן ופסעה בשלווה בחדר, מוותרת על המנה העיקרית.
''אתה מבקש לדעת,'' המשיכה ואמרה, ''מדוע אני נוהגת ברוע מסוים לשיטתך, או שמא אדייק ואומר: בקשיחות כה איומה בעיניך, בחיי היומיום. כיצד זה שדעתי על העולם הגדול אינה תואמת את התנהגותי האישית. הרי עולמי הפרטי הוא מעין בבואת העולם הגדול, רק בזעיר אנפין, זו דעתך! זה ברור לי. וייתכן שיש בזה מן האמת,'' הוסיפה.
''זו שאלתך שלך,'' התעקש אדם, נמנע מלהיכנס עמה לעימות.
''לא אדם, זו שאלתך, ושל רבים כמוך. אינך חייב להודות בכך,'' אמרה, ''אך אני אתנדב לענות לך בחפץ לב. לדעתי, תכונות המין האנושי קבועות מראש. טבעו של האדם הינו מצב נתון. אי לכך, כל מה שנותר לו להחליט זה, באיזו קטגוריה רצונו להימנות. האם רצונו להיות מנצח או מנוצח? האם בכוונתו ללחום בטחנות הרוח ולהיטחן כקמח דק. או לחילופין, להיות הטוחן,'' חייכה מרוצה מהדימוי שהמציאה. ''בחירת הדרך היא זו הקובעת את התוצאה הסופית, היא הקובעת איך יראו חייך. כן, ממש כך. ואני בחרתי להיות מנצחת! תמיד הייתי וגם בעתיד אהיה,'' אמרה וטון דיבורה נמוך יותר. ''אני ניצחתי במלחמות אחרות, במלחמת הקיום היומיומית, ואני אנצח את המלחמה הזו! אנצח, אדם! האם אתה יורד לסוף דעתי?!'' עלתה בטונים ומיד הוסיפה חלושות: ''אני עוד אנצח...''
''תמיד היית בין המנצחות, אם אני מכיר טוב מספיק את האוטוביוגרפיה שלך,'' חייך אליה אדם, ''אבל, איך זה מתקשר לטבע האנושי?''
''מתקשר ועוד איך...''
''איך? מה את מתכוונת לעשות בנושא?'' תהה אדם בקול, ''הרי לגבי טבעו של האדם אין בינינו חילוקי דעות כלל ועיקר. אבל... מה תוכלי את לעשות בנדון?''
''משהו מתגבש בי והולך, אדם... משהו,'' נראתה מיה מהורהרת.
''כמו מה?'' לחץ, מסקרנות בעיקר.
''אינני יודעת. עדיין לא הצלחתי להניח עליו את אצבעי...'' הביטה בו, ''אבל יש לי תחושה שאולי יחד איתך אצליח לגבש את תוכניתי ביתר דיוק,'' נשתתקה לרגע ועצרה בה מהילוכה הלוך ושוב בחדר הגדול ביותר שבמקלט, ''איכשהו יש לי תחושה שאתה מסוגל לקבל את מחשבותיי. אתה פתוח מכל אדם אחר שהכרתי...''
''אולי...'' הודה גם הודה אדם, ''מאחר ובאתי מתחום ההמצאות. אפשר אולי להגדיר כך את תחום הפרסום...'' חיפש את ההגדרות המדויקות גם לעצמו, ''רעיונות יצירתיים, מטורפים ככל שיהיו, לא נראו לי בלתי אפשריים,'' סיכם.
''אם כך, נוכל לחבור יחד.''
''לחבור למה?'' תהה.
''ליצירת עולם טוב יותר...''
''נשמע פשטני משהו. אך מן הסתם בוודאי לא אני שאוכל להתנגד לרעיון כללי שכזה,'' חייך.
''לא פשטני כלל וכלל,'' הרגישה מיה פגועה מעט, ''בוא נראה מה יש לנו כאן: רוע! רוע אנושי בסיסי שמוביל ל...''
''אינטריגות, תככים, מזימות,'' מנה את ספירת המלאי שהכיר על בוריה, ''וגם... מלחמות עקובות מדם,'' הצביע מבלי משים למעלה, אל המתרחש מעל המקלט המוגן בו שהו, ''בקיצור, איפה שלא תניחי את ההנחה הזו... צדקת!''
''יפה!'' חזרה מיה להילוכה העצבני בחדר, ''אם כך, השאלה היחידה המתבקשת היא: האם ניתן לעצור את כל זה?''
''לעצור? לעצור את הזוועה?'' חכך אדם בדעתו, ''ומי יכול להתנגד לזה?''
''הדעת האנושית הצדקנית!'' חרצה מיה, ''רק היא,'' ניגשה ואחזה בכתפו של אדם, ''אולי גם שלך?'' היססה איך לבטא את מחשבותיה הכמוסות בקול, ''אני מדברת איתך על חינוך מחדש. שינוי הצופן האנושי על-ידי הכנסת קוד חשיבה אחר,'' נשתתקה כמו המתינה לתגובתו.
''חינוך מחדש?'' נדהם, ''מעין... מעין ניסוי בבני-אדם? על זה את מדברת?''
''אם תרצה...'' ענתה קצרות, ''כי יש דברים לעשות, אדם, יש... אלא שהם גובים מחיר, כמו כל דבר בחיים...'' לחשה.
''תראי מיה, גם לי יש חזון. מין ראייה למרחוק שאולי...אולי פעם תקום לנו מנהיגות מסוג אחר. מזן אחר לגמרי. כזה שלא יעשה שימוש לרעה בכוח שהשלטון נותן בידיו.''
''או!!!'' צעקה, ''על זה בדיוק אני מדברת. אלא שאני לא מדברת על מצב בו אני אומרת: 'הנה, אולי יקום לנו מנהיג''', התלהבה.
''אלא?'' התעניין אדם.
''אני! אני עצמי מקימה ויוצרת אותו. אתה ואני... אם תרצה...'' ציפתה לשיתוף פעולה מצידו, ''את הדמות הזו יש ליצור, אתה מבין. ליצור במו ידינו, לא לצפות לחסדי שמים... אנו ניטע במנהיג העתידי הזה את הדברים הנכונים... אין לי מושג מיהו, בינתיים, אין לי מושג איך. אבל יהיה זה מי שיהיה, הוא יהיה יציר כפינו ומחשבתנו. טהור, נקי ומוכשר להנהיג עולם חדש.''
אדם לא יכול היה שלא לחייך לעברה, כחייך אב לבתו הרכה בשנים. נאיביות הייתה התכונה האחרונה שיכול היה לחפש בה, ובכל זאת, הופיעה...
''יומרני במקצת, לא?'' ניסה בעדינות לחוות את דעתו.
''אפשר, בהחלט יכול להיות, אבל...'' התמלאו פניה בסימן שאלה גדול, ''אבל, להרוס את העולם, זה לא יומרני? להביא להרס הזה שמונח מעלינו, זו לא יומרה? ובמה היא נכונה יותר מזו שלי? אבל אם יש לנו מטרה אז...'' חזרה מיה להתהלך בחדר.
''היא מקדשת את האמצעים... אולי?'' לחש אדם.
''מן הסתם...'' הודתה מיה, שלא חשבה על האספקט המוסרי ברעיון הזה שעלה במוחה, ''נראה שכך הוא... נראה שכך,'' היא הפסיקה מהילוכה הקצבי בחדר ושקעה אל כיסא הנדנדה, נעה בו מעלה ומטה.

מגיל חמש לא הזילה מיה דמעה.

צלילוּת הערפל
מאת גלי צבי-ויס
הוצאת טרקלין, 2006

חזרה לעמוד הראשי כתוב תגובה

השפה העברית (חדש)
צחי יום שני, 30/01/2006, שעה 19:13
כתיבה מדהימה ומיוחדת! ומיוסרת! מעולם לא ראיתי כתיבה כזאת, וקראתי הרבה מאוד ספרים... יש משהו שונה ומיוחד שהסופרת עושה עם השפה העברית. משהו הדומה לניסוי מדעי חסר-תקדים. או לשואה אטומית...

במיוחד משך את תשומת ליבי הבוז הראוי לחלוטין של הסופרת למילים ''אמר'' ו''אמרה''. למה להגיד ''אמרה'' כשאפשר להגיד:

צרחה
הצהירה ברוגז
צרחה בזעם
גמגמה בפחד
צווחה בהיסטריה
סיכמה
הוסיפה בחיוך אירוני
המשיכה לאחר הרהור קל
נגעלה מהם
הניפה אצבע מורה בעוצמה
סיננה
אישרה
חרצה
התלהבה
הודתה

או להגיד ''אמר'' כשאפשר להגיד:

דרש
סינן
התרעם קולו
צחקק באירוניה
השיב
התוודה
הסביר
טען
הרהר
הודה
הודה גם הודה
ניסה

הצטערתי רק שפה ושם בכל זאת עושה הסופרת שימוש במילים הפרוזאיות ''אמר'' ו''אמרה''. לא חבל? כיש כל כך ברבה מילים אחרות וראויות? ואינני אומר זאת בצויחה אירונית! להפך!*

* אני אומר זאת בזעקה אירונית!