 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
ריח של בית
סיפורים / ורד טוכטרמן
29/09/12
תגובות: 1
|
 |
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
שבת, 31/08/2013, שעה 21:15
סיפור מאת אורח הכבוד של אייקון 2013
|
|
א.
כשפולה שוב הייתה מודעת לסובב אותה, הדבר הראשון שחשה בו היה אצבעותיו משולבות באצבעותיה.
היא הייתה קשורה ללוח הגב של האמבולנס – כל מפרק כף יד אזוק בניילון, חזהּ מוחזק ברצועה רחבה – כדי למנוע ממנה להניע את ידיה ולעקור את העירוי. רק נוכחותו מנעה ממנה לצרוח. הוא השפיל אליה את מבטו, שׂער בלונדיני מלוכלך תלוי מעל עיניו הכחולות, לחיים חיוורות שעליהן צל זיפים בני כמה ימים. אהבתו אליה קרנה כמו אוויר קריר מגוש קרח.
כשהגיעו לבית החולים, הוא הלך לצד אלונקת הגלגלים שלה, ידו על כתפה, בשעה שהפרמדיקים הסיעו את האלונקה לחדר המיון. פולה מעולם לא עבדה בחדר המיון, אבל היא זיהתה כמה פרצופים כאשר עברו. היא נשמה כמה נשימות עמוקות, חזה מתוח כנגד רצועת הניילון, ואמרה לפרמדיקים בשלווה שהיא בסדר גמור. הם השמיעו קולות מרגיעים ולא הסירו את הקשירה. עכשיו הרופאים הם שיצטרכו להחליט אם להתיר אותה.
לבסוף אחות מוסמכת הגיעה לשאול אותה שאלות. אישה כבדת גוף בעלת שיזוף עמוק ופסים צבועים בשׂער. פולה לא הצליחה לזכור את שמה, אף-על-פי שהן עבדו יחד במשך כמה שנים, לפני שבית החולים פיטר את פולה. עכשיו היא חזרה כחוֹלה.
''מה קרה הלילה, פולה?'' אמרה האחות, קולה קר. הן לא הסתדרו כשעבדו יחד; לפולה היה מזג חם בזמנו.
''אני מניחה שקיבלתי קצת סחרחורת,'' אמרה.
''התקף,'' אמר אחד הפרמדיקים. ''האיש מהצלב האדום אמר שהיא התחילה לרעוד על השולחן, הם היו צריכים להוריד אותה לרצפה לפני שהיא תיפול. היו לה עוויתות במשך חמש או שש דקות לפני שהגענו לשם אז הבאנו אותה לבית חולים. נתנו לה אפס נקודה אחת לורזפם והיא נרגעה בנסיעה.''
''היא האפילפטית השנייה במשמרת הזאת,'' אמרה להם האחות.
פולה מצמצה בהפתעה. האם אחת מהנשים מהבית הצהוב הובאה הנה? או אחד מהמומרים? היא הביטה הצדה, ובן לווייתה הביט בה חזרה, בשעשוע, אבל בלי להסגיר דבר. הכול היה חלק מהתכנית, אבל הוא לא סיפר לה מה התכנית. עדיין לא.
האחות ראתה שתשומת לבה של פולה הוסחה ופניה התקשחו. ''בואי נדאג שתדברי עם רופא, פולה.''
''אני מרגישה הרבה יותר טוב,'' אמרה פולה. אפילו בלי לחרוק בשיניה.
הם שחררו את הרצועות והעבירו אותה למיטה בחדר הבדיקות. אחד מהפרמדיקים הניח את התיק שלה על השולחן ליד המיטה. ''בהצלחה,'' אמר.
היא הציצה בתיק והסבה את מבטה במהירות. עדיף לא להסב אליו תשומת לב. ''אני מצטערת אם עשיתי צרות,'' אמרה.
האחות הגישה לה לוח הידוק ועליו טפסים. ''אני מניחה שאני לא צריכה להסביר לך אותם,'' אמרה. ואז: ''הכול בסדר עם היד שלך?''
פולה השפילה את מבטה לאגרופה הקפוץ. היא התרכזה בהרפיית האצבעות, אבל הן סירבו להיפתח. זה קרה לעתים תכופות יותר לאחרונה. תמיד יד שמאל. ''אני מניחה שאני עצבנית.''
האחות הנהנה לאט, היא לא קנתה את זה. היא וידאה שפולה מסוגלת להחזיק את הלוח ולכתוב, ואז עזבה אותה.
אבל לא לבדה. הוא היה סרוח בכיסא, רגליו מתוחות לפניו, סוליות רגליו היחפות שחורות כמעט. חיוכו הביישני היה כמו הבטחה. אני כאן, פולה. אני תמיד אהיה כאן לצדך.
ב.
האלבום האהוב על ריצ'רד היה ''In Utero'' של נירוונה. זה היה הדיסק הראשון שהיא השמידה.
הוא עזב את הבית ביום שישי, והגיש בקשה לגירושים ביום שני שאחריו. הוא רצה משמורת על בתם. קלייר הייתה אז בת עשר, ילדה חמורת סבר וחשאית, אבל פולה הייתה מעדיפה לשרוף את הבית כשהן בתוכו מאשר לתת לו לקבל אותה. במקום זה, היא הציתה את הדברים שהכי אהב. ביום שבו פולה קיבלה את המכתב לגבי שימוע המשמורת היא הורידה את הדיסקים והתקליטים והקלטות הדיגיטליות שלו מהמדפים – היו מאות, קיר שלם של הסלון, והיו עוד במרתף. היא נשאה אותם לחצר האחורית קופסה אחר קופסה. קלייר ייללה במחאה, ניסתה להחביא חלק מהם, ולבסוף פולה נאלצה לנעול את הילדה בחדרה.
בחצר פולה רוקנה פחית של נוזל מצתים על הערמה, נכנסה למוסך להביא מכל דלק, ושפכה גם אותו. היא השליכה את הדיסק של נירוונה למעלה.
ערמת הפלסטיק ניצתה בקול ווש מעורר סיפוק. אחרי כמה דקות האש החלה לדעוך – הדיסקים כל הזמן כבו – והיא חזרה הביתה והביאה את הספרים וכתבי העת בנושא מוזיקה שלו.
עמוד העשן הנחה את השוטרים לביתה. הם אמרו לה שזה לא חוקי לשרוף זבל בעיר. פולה צחקה. ''ועוד איך שזה זבל.'' היא לא תיתן לשני שוטרים לטרטר אותה. שכנים יצאו לצפות. שיזדיינו, חשבה.
היא חיה בשכונה של פילדלפיה שזרים קראו לה ''מעורבת''. שחורים ולטינים ולבנים, קומץ אסיאתים וערבים. בתים ששופצו לא מכבר עם חצר קדמית מרוצפת אריחים מקסיקניים לצד מאורות סמים וחלקות ריקות. פולה עברה לשם מהפרברים כדי להיות עם ריצ'רד ומעולם לא סלחה לו. לפני שקלייר נולדה היא הכריחה אותו להתקין אזעקה ולקבוע סורגים בחלונות. היא הרגישה כאילו הם בקושי מחזיקים מעמד מול גלי הפושעים והמשוגעים.
הנשים בבית הצהוב אולי היו גם וגם. הן חיו בחלקה הסמוכה, בקוטג' שהיה כמעט תאום לביתה של פולה. אותם מרפסת אבני שדה וגג משופע, אותם חלונות צרים. אבל בעוד שביתה של פולה היה צבוע בטוב טעם בכחול אפרפר, שלהן בהק בצהוב לימון, הדלתות ומסגרות החלונות והמרזבים מודגשים בכתומים צעקניים ולבנים בוהקים. חמש או שש נשים, בתערובת של גזעים וגוני עור, נכנסו לבית ויצאו ממנו בכל שעות היום והלילה. היו להן עבודות? הן לא היו זקנות, אבל חצי מהן התקשו ללכת, ואחת מהן נעזרה במקל. פולה הייתה אחות מוסמכת, עם שתים-עשרה שנות ניסיון בעבודה בכל מיני מחלקות בשני בתי חולים, ולה נראה שהן חלקו בעיה נוירולוגית מסוימת, אולי שלבים ראשונים של טרשת נפוצה. הבית הצהוב שלהן ודאי היה מקלט צדקה כלשהו.
ברחוב הנשים נראו כמי שדעתן מוסחת, לעתים מדברות לעצמן, עד שהבחינו במישהו ואז חייכו חיוך קצת רחב מדי. הן תמיד בירכו לשלום את פולה וריצ'רד, אבל הקדישו תשומת לב מיוחדת לקלייר, דיברו אליה בריכוז של זקנים וגננות. אחת מהן, אישה לבנה כחושה ששמה סטף, עם פני משתמשי מת' שהזקינו בטרם עת, התחילה לעצור אצלן לעתים קרובות יותר בחודשים שלאחר שריצ'רד עזב. היא הביאה אוכל ביתי: קערות טאפרוור של מרק שעועית, טמאלה עטופים בנייר כסף, כיכרות לחם. ''הייתי אם חד-הורית,'' אמרה. ''אני יודעת כמה המצב שלך יכול להיות קשה עכשיו.'' היא התחילה לשמור על קלייר כמה ערבים בשבוע, ישנה בבית של פולה כדי שקלייר תוכל להירדם במיטתה. לפעמים לקחה את קלייר אִתה כשהלכה למכולת או לפארק. פולה כל הזמן חיכתה למלכוד. הוא הגיע לבסוף בצורת דרשה.
''החיים שלי היו דפוקים,'' אמרה סטף לפולה אחר צהריים אחד. קלייר נעלמה לחדרה כדי להתכרבל עם האוזניות שלה. שתי הנשים ישבו במטבח ואכלו לחם גבינה שמישהי בבית הצהוב הכינה. סטף שתתה יין בעוד שפולה עבדה על ויסקי אחר הצהריים שלה. סטף דיברה בכנות על השימוש שלה בסמים, על החברים המחורבנים, על בעיות הכסף. ''הייתי ככה קרובה לחתוך את הוורידים. אם ישו לא היה נכנס לחיים שלי, לא הייתי פה עכשיו.''
התחלנו, חשבה פולה. היא שתתה בדממה בעוד שסטף טחנה על כמה הכול יהיה יותר קל אם יהיה מישהו שילך לצדה, מישהו שאכפת לו. ''ישו האישי שלך,'' אמרה סטף. ''בדיוק כמו בשיר.''
פולה הכירה את השיר – ריצ'רד אהב את הזבל הזה משנות ה-80. היה לו אפילו את החידוש של ג'וני קש, עד שהיא הפכה את האוסף שלו לאפר. ''לא תודה,'' אמרה פולה, ''אני לא צריכה עוד גברים בחיים שלי.''
סטף לא נעלבה. היא המשיכה לבוא, המשיכה לדבר. פולה סבלה את האישה כי בלי ריצ'רד בבית היא הייתה צריכה עזרה עם קלייר – ומכיוון שהיא נזקקה לזמן לעצמה יותר מתמיד. הנשים בבית הצהוב אולי היו מופרעות דתיות, אבל הן היו בלתי מזיקות. זה מה שהיא אמרה לעצמה, לפחות, עד הלילה שהיא חזרה הביתה וקלייר נעלמה.
ג.
פולה ידעה איך לשחק את המשחק של בית החולים. תגידי מעט ככל האפשר, תתנהגי רגיל, אל תסתכלי בדברים שאף אחד אחר לא יכול לראות. היא ידעה שבדיקות הדם שלה צריכות להיות נורמליות. הם ימשכו בכתפיים וישחררו אותה לפני הצהריים.
אבל הרופא שלה הפתיע אותה. הם הקצו אותה לדוקטור לוּדֶן, גבר נמוך ומהוקצע ששערו מגולח לזיפים אפורים, והיה ידוע בקרב האחיות כאדם יעיל: לא מבריק, אבל גם לא שחצן, בחור יעיל שהעביר את החולים בזמן. אבל נכנס בו משהו – הוא התעניין במקרה שלה הרבה יותר מדי. הוא מילא את אחר הצהריים שלה בסריקות MRI, fMRI ו-PET. הוא הביא מומחים.
ארבעה מומחים, שני נוירולוגים ופסיכיאטר שהיא זיהתה, ואישה שלא הכירה שאמרה שהיא אפידמיולוגית. הם נכנסו בזה אחר זה במהלך אחר הצהריים, ושאלו את אותן שאלות. כמה זמן יש לה התקפים? איך היא מרגישה כשהם פוגעים בה? האם היא הכירה אחרים עם אותם תסמינים? הם דקרו את עורה לבדוק תגובת עצבים, משכו וכופפו את אצבעות ידה הקפוצה. פעמים אחדות הם שאלו אותה, ''את רואה אנשים שלא נמצאים?''
היא כמעט פרצה בצחוק. הוא ישב לידה כל אותו זמן, ידו קרירה כנגד ידה. מישהו יכול להיות גלוי יותר?
השאלות היחידות שערערו את שלוותה היו של האפידמיולוגית, הרופאה שלא הכירה. ''את אוכלת בשר?'' שאלה הרופאה. פולה אמרה שבטח. והרופאה, אישה רבועת פנים שלה שׂער חום קצר, שאלה תריסר שאלות המשך, רשמה בדיוק איזה סוגי בשר היא אכלה, באיזו תכיפות, והאם היא עצמה בישלה אותו או שאכלה בחוץ.
בסוף היום הם העבירו את פולה לחדר עם אישה לבנה בגיל העמידה ששמה אסתר ויין, גבירה דרומית אמתית שהתאפרה וריססה את שׂערה כאילו בכל רגע היא עומדת להוציא את צינורות העירוי ולצאת למסעדה משובחת.
דוקטור לודן עצר אצלה פעם נוספת לפני שהלך הביתה. הוא התיישב בכבדות ליד מיטתה של פולה, והעביר יד על קרקפתו האפורה. ''לא דיברת אתנו בכנות מלאה,'' אמר. הוא נראה עייף כפי שהיה.
''לא, כנראה שלא,'' אמרה. מאחוריו, בן לווייתה נענע בראשו, וצחק בדממה.
גם לודן חייך, אך חיוך חולף. ''את חייבת להבין כמה זה רציני. את האדם העשירי שראינו עם תסמינים כמו שלך, ועוד מופיעים בבתי חולים אחרים בעיר. חלק מעמיתַי חושבים שאנחנו רואים התחלה של מגפה. אנחנו זקוקים לעזרתך כדי לברר אם זה נכון.''
''אני מדבקת?''
הוא גירד את סנטרו והשפיל את מבטו. ''אנחנו חושבים שלא. אין לך חום או סימנים של דלקת – אין סימנים שזה נגיף או זיהום פטרייתי.''
''אז מה אתה חושב שיש לי?''
''אין לנו מושג ברור עדיין,'' אמר. הוא הסתיר ממנה מידע, נהג בה כבחולה מטומטמת. ''אבל אנחנו יכולים לטפל בתסמינים. ננסה לברר עוד מחר, אבל אנחנו חושבים שיש לך צורה של אפילפסיה של האונה הרקתית. אלה חלקים במוח שלך ש-''
''אני יודעת מה זה אפילפסיה.''
''כן, אבל אא''ר היא קצת...'' הוא החווה תנועה מעורפלת. ואז ניתק כמה דפים משודכים מלוח ההידוק שלו ומסר לה אותם. ''הבאתי קצת חומר. ככל שתביני טוב יותר מה קורה, ניטיב לעבוד יחד.'' הוא לא נשמע כאילו הוא מאמין בכך.
פולה הביטה בדפים. תדפיסים מאתר אינטרנט.
''תקראי את החומר ומחר נוכל – אה, טוב.'' אחות נכנסה לחדר וכוסית פלסטיק בידה; התרופות הגיעו. לודן נראה כמי שרווח לו שיש לו דבר מה אחר לדבר עליו. ''זה טופמקס, תרופה לאפילפסיה.''
''אני לא רוצה אותה,'' אמרה. היא גמרה עם סמים ואלכוהול.
''לא הייתי רושם לך אותה אם היא לא הייתה הכרחית,'' אמר לודן. קול הרופא שלו. ''אנחנו רוצים להימנע מזינוק בפעילות שיגרום התקפים כמו זה של היום. את לא רוצה ליפול ולשבור את הראש, נכון?'' ניסיון המניפולציה הזול הזה היה מרתיח את פולה הישנה.
בן לווייתה משך בכתפיו. זה לא משנה. הכול חלק מהתכנית.
פולה קיבלה את הכוסית מהאחות, בלעה את שתי הגלולות עם קצת מים. ''מתי אני אוכל ללכת הביתה?'' אמרה.
לודן קם. ''אני אדבר אתך שוב בבוקר. צר לי לומר לך את זה, אבל יש עוד כמה בדיקות שאנחנו רוצים לעשות.''
או שאולי הם משאירים אותה כאן כי הם כן חושבים שהיא מדבקת. התחלה של מגפה, הוא אמר.
פולה הנהנה בהבנה ולודן נראה כמי שהוקל לו. כשהגיע לדלת פולה אמרה, ''למה הרופאה הזאת – גרהארט? – שאלה אם אכלתי בשר?''
הוא הסתובב. ''דוקטור גרהולץ. היא לא מבית החולים.''
''אז מאיפה היא?''
''אה, הסי-די-סי,'' אמר כלאחר יד. כאילו אנשי המרכז למחלות מידבקות קפצו כל הזמן. ''אל תדאגי, התפקיד שלהם הוא לשאול שאלות. נוציא אותך מכאן בהקדם האפשרי.''
ד.
פולה חזרה הביתה מהעבודה ומצאה את הדלת פתוחה ואת האורות דולקים. השעה הייתה רק 19:15, אבל בתחילת נובמבר המשמעות הייתה שהיה חושך כבר יותר משעה. פולה דהרה ברחבי הבית בחיפוש אחר קלייר. הילדה ידעה את הכללים: באים הביתה מבית ספר, נועלים את הדלת, ולא עונים לטלפון אלא אם השיחה המזוהה מראה את המספר של פולה בנייד או בעבודה. ריצ'רד לקח אותה, היא חשבה. אף-על-פי שהוא זכה במשמורת חלקית, הוא רצה לקחת ממנה הכול.
לבסוף היא הבחינה בפתק, בשטח שפונה על הדלפק בין ערמת כלים וקופסת קורנפלקס פתוחה. כתב היד היה של סטף.
פולה צעדה לבית הצהוב ודפקה בחוזקה. סטף פתחה את הדלת. ''זה בסדר,'' אמרה סטף, בניסיון להרגיע אותה. ''היא הכינה שיעורים ועכשיו היא רואה טלוויזיה.''
פולה נדחפה ועברה על פניה לסלון המלא ברהיטים מיד שנייה ושטיחים דהויים. נדמה שכל המנורות בבית דולקות וגורמות לכל משטח לזהור: רצפת האלון שקורצפה לברק חמאתי, הקירות שנצבעו זה מקרוב בצבע נרקיס, החלונות משקפים מעוינים של לובן. דבר מה מתובל ומזיל ריר התבשל במטבח, ופולה הייתה לפתע מורעבת. היא לא אכלה אוכל מוצק מאז ארוחת הבוקר.
קלייר ישבה על שטיח קלוע סגלגל, התרמיל הסגול שלה לידה. תכנית טבע הוקרנה בטלוויזיה הקופסתית אבל הילדה לא צפתה באמת. היא חבשה את האוזניות והאזינה לנגן התקליטורים שבחיקה. על הספה מאחוריה שכבה אישה שחורה רזה בשנות החמישים או השישים לחייה.
''קלייר,'' אמרה פולה. הילדה העמידה פנים שאינה שומעת. ''קלייר, תורידי את האוזניות כשאני מדברת אלייך.'' קולה היה תקיף אך סביר. האם הטובה. ''את יודעת שאת לא אמורה לעזוב את הבית.''
קלייר לא נעה.
''השוטרים היו בבית הירוק,'' אמרה סטף. בית מוזנח במרחק שני בתים מפולה שתמיד היו בחצרו הקדמית אופנועים. סוחרי סמים, חשבה פולה. ''הלכתי לבדוק מה שלום קלייר, והיא נראתה מפוחדת, אז הזמנתי אותה אלינו. אמרתי לה שזה יהיה בסדר.''
''לא ענית לטלפון,'' אמרה קלייר בלי להסב את מבטה מהטלוויזיה. היא עדיין לא הסירה את האוזניות. מתחצפת מול האישה, במחשבה שפולה לא תעניש אותה בפומבי.
''אז את ממשיכה להתקשר,'' אמרה פולה. היא שכחה להדליק את הטלפון שלה כאשר יצאה מבית החולים. היא עצרה לשתות משהו, לא יותר משלושים, ארבעים וחמש דקות, ואז באה הביתה. לא יותר מאוחר מכפי שחזרה עשרות פעמים בעבר. ''את לא עוזבת את הבית.''
סטף נגעה במרפקה של פולה, מפריעה שוב. היא הנידה בראשה לעבר האישה על הספה. ''זו מרילי.''
הספה נראתה כביתה הקבוע של האישה. על שולחן נמוך ליד ראשה הייתה כוס מים ריקה למחצה, קופסת ממחטות נייר, תלולית של ממחטות לחות. דלי פלסטיק נח על הרצפה. מרילי נחה כשהיא נתמכת בכריות, גופה מכוסה למחצה בסדין לבן. רגליה היו כפופות מתחתיה בתנוחה שנראתה מכאיבה, וידה השמאלית התעקלה כמעט עד סנטרה, מקום שבו כף ידה רעדה כחיה עצבנית. היא צפתה במסך הטלוויזיה בחיוך מלא אושר, כאילו זו הייתה התכנית הטובה ביותר בעולם.
סטף נגעה בכתפה של האישה, וזו נשאה את מבטה. ''מרילי, זו פולה.''
מרילי הושיטה את זרועה הימנית הבריאה. היא החטיאה; בתחילה היא הושיטה אותה לנקודה רחוק מדי ימינה, ואז סובבה אותה לאט. פולה לקחה את ידה בקלילות. עורה היה יבש וקריר.
האישה חייכה ואמרה דבר מה בשפה אחרת. פולה הביטה בסטף, ואז מרילי אמרה, ''אני אוכלת אותך.''
''סליחה?'' לא יכול להיות שהיא שמעה נכון.
''זו ברכה של בני הפוֹרֶה,'' אמרה סטף, וביטאה את זה פו-ריי. ''העם של מרילי הם מפפואה גינאה החדשה. מרילי, פולה היא האמא של קלייר.''
''כן, כן, את צודקת,'' אמרה מרילי. פיה נע יותר מהדרוש למילים, שפתיה מתעוותות כל הזמן לעבר חיוך, מעוותות את דיבורה. ''זאת ילדה נהדרת.'' לא היה ברור אם היא התכוונה לקלייר או לפולה. אז ידה החליקה כצעיף וריחפה לעבר חזה. היא נשכבה שוב ומבטה חזר לטלוויזיה, כשהיא עדיין מחייכת.
פולה חשבה, מה לעזאזל לא בסדר אִתה?
''אנחנו הולכות לאכול,'' אמרה סטף. ''שבו ותצטרפו אלינו.''
''לא, אנחנו צריכות ללכת,'' אמרה פולה. אבל בבית לא היה דבר. ולמה שהתבשל היה ריח נהדר.
''בחייך,'' אמרה סטף. ''אתן אוהבות את האוכל שלנו.'' זה היה נכון. היא אכלה את הארוחות שלהן מזה חודש.
''יש לי רק כמה דקות,'' אמרה פולה. היא באה בעקבות סטף לחדר האוכל. השולחן הארוך, מכוסה המפה, כמעט מילא את החדר. עשרה מקומות נערכו, והיה מקום לעוד כמה. ''כמה אתן כאן?'' אמרה.
''אנחנו שבע שחיות בבית,'' סטף אמרה בשעה שנכנסה למטבח הצמוד.
''נראה שיש לכן מקום לכמה שוכרים.''
פולה בחרה מקום והתיישבה, כשהיא שמה עין על בקבוק ירוק גבוה במרכז השולחן. ''זה יין?'' שאלה פולה. לא היה מזיק לה לשתות משהו.
''הקדמת אותי,'' אמרה סטף. היא חזרה לחדר, רגליהן של כמה כוסות יין בין אצבעותיה, ובעקבותיה נערה שחורה בת שמונה-עשרה או תשע-עשרה – טניה? טוניה? – הנושאת צלחת כחולה גדולה של טורטיות מגולגלות. פולה פגשה אותה בעבר, כשהיא דוחפת את התינוק שלה בעגלה לאורך המדרכה. בחוץ היא צלעה בגרירת רגל, אבל בבית בקושי ניתן היה להבחין בזה.
סטף מזגה לכולן יין ואז נותרה לעמוד. היא נשמה עמוק ועצרה את נשימתה. ''בסדר,'' אמרה סטף לבסוף, בקול רם מספיק כדי שמרילי תשמע.
טוניה – די בטוח שהשם היה טוניה – לקחה גליל והעבירה את הצלחת. פולה נגסה בזהירות בטורטייה. היא טעמה שמנת חמוצה, סלסה מתובלת, חתיכות עגבנייה. קוביות הבשר הקטנות היו שרויות במשרה כה עזת טעם שהיו יכולות להיות כל דבר: חזיר, עוף, טופו.
טוניה וסטף הביטו בפולה, הבעת פניהן נייטרלית, אבל היא חשה שהן מצפות למשהו. פולה ניגבה מעט שמנת חמוצה משפתיה. ''זה טעים מאוד,'' אמרה.
סטף הרימה את כוסה. ''ברוכה הבאה,'' אמרה, וטוניה חזרה אחריה. פולה השיבה בהרמת כוס ושתתה. ליין היה טעם דומה לברנדי, סמיך ומתוק מדי. טוניה הנידה בראשה לעברה, ואמרה משהו בשפל קול. סטף אמרה משהו למרילי בשפה האחרת. עיניה של סטף, הבחינה פולה בדאגה, היו רטובות מדמעות.
''מה קרה?'' אמרה פולה. היא הניחה את הכוס שלה. קרה דבר מה שאותו לא הבינה. היא נעצה מבט בטורטיות הלבנות לחלוטין, בכוסות היין הכהה. זה לא היה חטיף, זו הייתה הבאה בברית מזוינת.
''תגידו לי מה קורה,'' אמרה בקור.
סטף נאנחה, חיוכה מריר-מתוק. ''דאגנו לך. לשתיכן. קלייר בילתה כל כך הרבה זמן לבד, ואת בבירור עדיין מתאבלת.''
פולה בהתה בה. הכלבות המתחסדות. מה זה, איזה מין התערבות דתית? ''החיים שלי הם לא העסק שלכן.''
''קלייר אמרה לי שדיברת על התאבדות.''
פולה גררה את כיסאה לאחור מהשולחן וקמה, לבה הולם. טוניה הביטה בה בדאגה. כה זחוחה. ''קלייר סיפרה לכן את זה?'' אמרה פולה. ''ואת האמנת לה?''
''פולה...''
היא התרחקה מהשולחן והלכה לסלון, פולה סמוכה מאחוריה. ''קלייר,'' אמרה פולה. בלי לצעוק. עדיין לא. ''אנחנו הולכות.''
קלייר לא קמה. היא הביטה בסטף, כמבקשת רשות. זה הרתיח את פולה יותר מכל מה שקרה עד כה.
היא אחזה בקלייר בזרועה וגררה אותה לעמידה. האוזניות נעקרו מאוזניה, כשהן שופכות מוזיקה זעירה. קלייר אפילו לא צייצה.
סטף אמרה, ''שתיכן יקרות לנו, פולה. היינו צריכות לנקוט בפעולה. את לא תביני מיד, אבל בקרוב...''
פולה הסתחררה וסטרה לאישה בחוזקה על פיה, והמהלומה גרמה לסנטרה לפנות. עינה של סטף נעצמו בחוזקה בכאב, אבל היא לא הרימה את ידיה, לא נסוגה.
''בחיים אל תתקרבי לבת שלי שוב,'' אמרה פולה. היא צעדה לעבר דלת הכניסה, כשקלייר מתקשה להישאר על הרגליים לצדה. פולה פתחה את הדלת באחת ודחפה את הילדה החוצה ראשונה. בתה עדיין לא השמיעה קול.
מאחוריה, סטף אמרה, ''חכי.'' היא ניגשה לדלת ובידיה התרמיל ונגן התקליטורים של קלייר. ''יום אחד תביני,'' אמרה סטף. ''ישו מגיע בקרוב.''
ה.
''את נוצרייה, נכון?'' אמרה אסתר ויין. ''ידעתי לפי הפנים שלך. אהבת ישו שוכנת בך.''
בזמן ששתי הנשים ניקרו במגש ארוחת הבוקר שלהן, אסתר סיפרה לפולה אודות חייה. ''הרבה אנשים עם סרטן כמו שלי מתים כהרף עין,'' אמרה. ''לי היה זמן להיפרד מכולם.'' הסרטן שלה היה בנסיגה, אבל עכשיו היא הייתה כאן כדי להיאבק בזיהום חמור בשלפוחית השתן. חיברו אותה לעירוי מלא אנטיביוטיקה ביום הקודם. ''ומה אתך?'' אמרה אסתר. ''מה דבר צעיר כמוך עושה כאן?''
פולה צחקה. היא הייתה בת שלושים ושש. ''הם חושבים שיש לי אא''ר.'' אסתר הזעיפה את פניה. ''איזה אותיות רנדומליות.''
באחד הדפים שדוקטור לודן נתן לה אמש היה ציור של חתך של מוח. חצים הצביעו על החלקים המעניינים של האונה הרקתית עם הערות של מדריך טיולים כמו ''האמיגדלה מעניקה לאירועים רגשות וחשיבות'' ו''ההיפוקמפוס מסמן קלט כחיצוני או פנימי''. תיבת טקסט צבעונית פירטה מגוון רחב של תסמינים של אא''ר: אופוריה, תחושת שליחות אישית, דתיות...
ותחושת נוכחות.
פעילות יתר אסימטרית באונה הרקתית מפרידה את העצמי לשניים – תאום אחד לכל המיספרה. ההמיספרה הדומיננטית (בדרך כלל השמאלית) מפרשת את החלק האחר של העצמי כ''אחר'' האורב בחוץ. לזרות מוענק אז גוון על ידי ההמיספרה הפעילה ביותר.
פולה נשאה אז את מבטה, מועקה בחזה. בן לווייתה נשען על הקיר, וצפה בה קוראת. למראה הבעת פניה המפוחדת הוא הרכין את ראשו וצחק בדממה, שׂערו מתנודד לפני פניו.
כמובן. לא היה דבר שהיא תוכל ללמוד שיפגע בה. או בו.
היא הטילה את הדפים הצדה. אם בן לווייתה לא היה אִתה אולי הייתה דואגת כל הלילה בגלל המידע, אבל הוא עזר לה לחשוב על הדברים לעומק. המאמר היה הפוך, ובלבל בין התוצא והגורם. כמובן שהמוח הגיב כאשר חשת בנוכחותו של אלוהים. נוירונים ירו כמו אישונים המתכווצים למול אור בהיר.
''פולה?'' אמר מישהו. ''פולה.''
היא מצמצה. אחות מעשית עמדה לצד המיטה עם כוסית הפלסטיק של התרופות. מגש ארוחת הבוקר שלה נעלם. כמה זמן הייתה שקועה בזיכרונות? ''מצטערת, הלכתי לאיבוד במחשבות.''
האחות הושיטה לפולה את הטופמקס וצפתה כשלקחה את התרופה. אחרי הטקס ההכרחי – דופק, לחץ דם, חום – היא עזבה לבסוף.
אסתר אמרה, ''אז על מה חשבת?''
פולה נשענה לאחור על הכריות והניחה לעיניה להיעצם. בן לווייתה ישב לצדה על המיטה ועיסה את שרירי ידה השמאלית, משחרר את אצבעותיה הקפוצות. ''חשבתי שכשאלוהים מתקשר אלייך, את לא דואגת איך הוא השיג את המספר שלך,'' אמרה. ''את פשוט מרימה את השפופרת.''
''א-מן,'' אמרה אסתר.
דוקטור לודן עצר מאוחר יותר באותו בוקר, מלווה רק בדוקטור גרהולץ, האפידמיולוגית מהמרכז למחלות מידבקות. אולי המומחים האחרים כבר השתעממו מהמקרה שלה. ''קבענו לך עוד סריקת PET הבוקר,'' אמר לודן. הוא נראה כאילו לא ישן כלל בלילה, המסכן. ''יש מישהו שהיית רוצה להתקשר אליו שיהיה אתך? בן משפחה?''
''לא, תודה,'' אמרה פולה. ''אני לא רוצה להטריד אותם.''
''אני באמת חושב שאת צריכה לשקול את זה.''
''אל תדאג, דוקטור לודן.'' היא רצתה לטפוח על זרועו, אבל זה כנראה יביך אותו בפני דוקטור גרהולץ. ''אני ממש בסדר.''
לודן שפשף יד על קרקפתו. לאחר רגע ארוך אמר, ''את לא סקרנית לדעת למה הזמנו סקירת PET?'' דוקטור גרהולץ שלחה בו מבט קשה.
פולה משכה בכתפיה. ''אוקיי, למה?''
לודן הניד בראשו, מאוכזב שוב שהיא לא הייתה יותר מודאגת. דוקטור גרהולץ אמרה, ''את אשת מקצוע, פולה, אז נדבר אתך בכנות.''
''אני מעריכה את זה.''
''אנחנו מחפשים משקעי עמילואיד. את יודעת מה זה?'' פולה נענעה בראשה לשלילה וגרהולץ אמרה, ''יש סוגים של חלבונים שנשזרים לסיבים דמויי עמילן, ויוצרים משקע שהורג תאים. חולי אלצהיימר לוקים בהם, אבל הם נגרמים גם ממשפחה אחרת של מחלות. אנחנו חושבים שהמשקעים האלה הם מה שגורם את ההתקפים שלך, ותסמינים אחרים.''
תסמינים אחרים. בן לווייתה נשען על כתפה, ידו משולבת בידה. ''אוקיי,'' אמרה פולה.
לודן קם, נרגז בבירור. ''נדבר אתך אחרי הבדיקה. דוקטור גרהולץ?''
הרופאה מהמרכז למחלות מידבקות התעלמה ממנו. ''עברנו על התיקים, פולה, וחיפשנו אנשים שהיו להם תסמינים דומים לשלך.'' היא אמרה כמעין אזהרה. ''בשלושת החודשים האחרונים מצאנו כמעט עשרה – וזה רק בבית החולים הזה. אנחנו עוד לא יודעים כמה נמצא בכל העיר, הארץ. אם יש לך מידע כלשהו שיכול לעזור לנו לעקוב אחרי מה שקורה, את חייבת לתת לנו אותו.''
''כמובן,'' אמרה פולה.
עיניה של גרהולץ הוצרו. היא נראתה מוכנה לומר משהו – להאשים אותה, אולי – אבל אז נענעה בראשה ויצאה בכעס מהחדר.
אסתר צפתה בה הולכת. אחרי דקה של שקט, אמרה האישה, ''אל תדאגי, יקירתי. לא הרופאים הם האחראים כאן.''
''אה, אני לא דואגת,'' אמרה פולה. והיא לא דאגה. גרהולץ בבירור לא בטחה בה – אולי אפילו חשדה בטבע שליחותה של פולה – אבל מה זה כבר יכול לשנות? הכול היה חלק מהתכנית, אפילו דוקטור גרהולץ.
עד הצהריים הם עדיין לא באו לקחת אותה לבדיקה. פולה התנמנמה והתעוררה. פעמיים התעוררה בבהלה, בטוחה שבן לווייתה עזב את החדר. אבל בכל פעם הוא הופיע אחרי שניות אחדות, מגיח מזווית שדה הראייה שלה.
סניטר בא בדיוק כאשר מגשי ארוחת הצהריים הגיעו, אבל זה היה בסדר, פולה לא הייתה רעבה. היא התיישבה בכיסא הגלגלים והסניטר הסיע אותה במסדרון למעלית. בן לווייתה הלך מעט מאחוריהם, רגליו המאובקות מדשדשות.
הסניטר החנה אותה במסדרון מחוץ למחלקת רדיולוגיה, ליד החולים הנטושים האחרים: זקן אפור פנים שישן בכיסאו; נערה היספנית עם גבס על רגלה ששיחקה במשחק אלקטרוני; בחור לבן עגול פנים שהיה אולי בן עשרים או עשרים ואחת.
הבחור בהה באריחי התקרה, בחיוך רך על פניו. לאחר דקות אחדות, פולה ראתה את שפתיו נעות.
''סליחה,'' אמרה לו פולה. היו דרושים ניסיונות אחדים כדי לזכות בתשומת לבו. ''ביקרת אי-פעם בבית צהוב?'' הגבר הצעיר הביט בה בבלבול. ''בית שהיה כולו צהוב, מפנים ומבחוץ.''
הוא נענע בראשו לשלילה. ''מצטער.''
אף אחת מהנשים בבית לא הייתה מנסה להציל גבר, אבל היא הייתה חייבת לשאול. הנער היה אחד מהמומרים, מישהו ששליחותה של פולה הצילה.
''אני יכולה לשאול אותך עוד כמה שאלות?'' אמרה פולה והנמיכה מעט את קולה. הזקן המשיך לישון, והבחורה נראתה שקועה במשחק שלה. ''עם מי אתה מדבר?''
הבחור הציץ כלפי מעלה, צחק בשקט. ''אה, אף אחד,'' אמר.
''אתה יכול לספר לי,'' אמרה פולה. היא רכנה קרוב יותר. ''יש לי בן לוויה משלי.''
עיניו התרחבו. ''גם אחרייך עוקבת רוח רפאים?''
''רוח רפאים? לא, זאת לא –''
''אמא שלי מתה כשהיא ילדה אותי,'' הוא אמר. ''אבל עכשיו היא כאן.''
פולה נגעה בזרועו של הנער. ''אתה לא מבין מה קרה לך, נכון?'' הוא לא הגיע דרך הבית הצהוב, לא פגש אף אחת מהאחיות, לא קיבל הדרכה כלשהי. מובן שהוא ניסה להבין את בן הלוויה שלו בכל דרך שהיה יכול. ''אתה לא רואה רוח רפאים. אתה רואה את ישו עצמו.''
הבחור צחק בקול רם, והנערה נשאה את מבטה מהמשחק שלה. ''אני חושב שהייתי יודע את ההבדל בין ישו ואמא שלי,'' אמר הצעיר.
''אולי בגלל זה הוא לבש את הצורה הזו עבורך,'' אמרה פולה. ''הוא מתגלה בדרך שונה לכל אדם. בשבילך, אמא שלך היא דמות של אהבה שאינה תלויה בדבר. אדם שהקריב עבורך.''
''בסדר,'' אמר הצעיר. היא הטה את ראשו, מחווה לחלל הריק לימינה של פולה. ''איך שלך נראה?''
ו.
אלוהים נכנס דרך השמשה הקדמית במטח רובה ציד של אור. מסונוורת, פולה קראה בקול ולחצה על הבלמים. רכב הספורט-שטח הקטן מתוצרת ניסאן זגזג, וגרם לתקליטורים המסודרים בערמה על המושב שלידה לצנוח בקרקוש על הרצפה.
לבן. היא ראתה רק לובן.
היא עצרה באמצע תנועה כבדה בכביש ארבעה-נתיבי, מרכז הקניות ממש לפניה מימין. היא הייתה בדרכה לפח מאחורי וול-מארט כדי להיפטר מהתקליטורים אחת ולתמיד.
בלמים צרחו מאחוריה. פולה התכופפה אוטומטית, התכווצה לקראת המכה הצפויה, עיניה עצומות בחוזקה. (ועדיין: אור. אור.) רעם מתכת במתכת והרכב התנודד קדימה. היא נזרקה בתוך חגורת הבטיחות.
פולה פקחה את עיניה והאור קרצף את הרשתית שלה. דמעות חמות זרמו על לחייה.
היא גיששה בעיוורון באבזם חגורת הבטיחות שלה, בידיים רועדות, ולבסוף מצאה את הכפתור ותלשה את החגורה. היא טיפסה מעל מוט ההילוכים למושב הנוסע, קופסאות הפלסטיק של התקליטורים נשברות ומחליקות מתחת לברכיה וכפות ידיה.
היא מצאה אותם עמוק בארונה של קלייר. הילדה הייתה אצל אביה לחמישים האחוזים של החודש בהתאם להוראת בית המשפט, ופולה מצאה את ערמת התקליטורים חבויה מתחת לערמת שמיכות ובובות של חיות. רבות מהקופסאות היו סדוקות ומעוקמות בשל חום ולרוב התקליטורים לא היו קופסאות כלל. ביום שלאחר המדורה, פולה תפסה את הילדה מחטטת בערמת הפלסטיק והאפר הלח ואמרה לה לא לגעת בהם. קלייר המרתה את פיה בכוונה, התגנבה החוצה להציל אותם מתישהו לפני שפועלי הזבל לקחו את הערמה. הולכת השולל נמשכה חודשים. בכל הזמן שבו פולה חשבה שקלייר מאזינה למוזיקה שלה – זבל של להקות פופ מסטיק ואמריקן איידול – אוזניותיה היו מלאות במוזיקה של אביה: טוקינג הדס, דפש מוד, פרל ג'ם, נירוונה.
פולה פתחה את דלת הנוסע בדחיפה ונפלה מן הדלת, לתוך רוח מרס הקפואה. היא הצליחה לקום, כשלה והתרחקה מן האור, אל האור. שוקיה פגעו בדבר מה – מעקה הבטיחות? – והיא הושיטה את ידה כדי להימנע מליפול. מתכת קרה נשכה את כפות ידיה. הרחק לימינה, מישהו צעק בכעס. הטשטוש והשאגה של התנועה אפפו אותה.
פולה צנחה על ברכיה ובוץ קפוא הספיג את הג'ינס שלה מיד. היא כיסתה את ראשה בשתי ידיים. האור פגע בצווארה ובגבה כמו גשם של אבנים מחודדות.
האור ישמיד אותה. בדיוק כפי שמגיע לה.
משהו נגע בקדקוד ראשה, והיא רעדה בפחד ובבושה ובאקסטזה גואה שלא היה לה דבר עם מין. היא התחילה לרעוד, לבכות.
אני מצטערת, אמרה, אולי בקול. אני מצטערת.
מישהו עמד לצדה. היא הפנתה את ראשה, והוא התגלה מתוך האור. לא – בתוך האור, עשוי מאור. אש בדמות אדם.
היא לא הכירה אותו, אבל היא זיהתה אותו.
הוא השפיל את מבטו אליה, עיניים כחולות כחשמל מבעד לפוני לבן, חיוכו הביישני מיועד לה לבדה. הוא נראה כמו קורט קובּיין.
ז.
''אני לא לוקחת את התרופות יותר,'' אמרה פולה. היא ניסתה לשמור על קולה יציב. לודן עמד ליד המיטה, גרהולץ מאחוריו, מחזיקה תיקייה גדולה כלוחות הברית. הם עברו על פני אסתר בלי לומר מילה.
בן לווייתה שכב על הרצפה ליד מיטתה, מכורבל לכדור. נדמה שהוא מתמוסס בקצוות, מתפוגג לערפל. הוא שכב שם כל הבוקר, בקושי נע, בלי להביט עליה אפילו.
''זה לא רעיון טוב,'' אמר דוקטור לודן. הוא קירב כיסא לצד המיטה, גרר אותו דרך בן לווייתה כאילו לא היה שם כלל. פולה העוותה פנים, הזעם הישן מתעורר. היא עצמה את עיניה והתרכזה.
''אני אומרת לך להפסיק עם התרופות,'' אמרה. ''אלא אם כן אני אסירה כאן אתה לא יכול לתת לי תרופות אם אני מסרבת.''
לודן נשף בלאות. ''זה לא מתאים לך, פולה,'' אמר.
''אז אתה לא מכיר אותי טוב במיוחד.''
הוא רכן קדימה, הניח את מרפקיו על ברכיו, ולחץ אצבעות יד אחת למצחו. עוד ועוד חולי אא''ר הגיעו מדי יום. האחיות התחילו למלמל דברים על מגפה. דוקטור יעיל המסכן גויס למלחמה שלא הבין ולא היה מוכן אליה.
''אז תעזרי לי,'' אמר בלי לשאת את מבטו. ''ספרי לי מה את מרגישה.''
פולה נעצה את מבטה בטלוויזיה התלויה מהתקרה. היא השאירה אותה פועלת כל הזמן, ללא קול. התמונות הסיחו את דעתה, מנעו ממנה מלחשוב עליו על הרצפה לידה, הולך ונמוג.
גרהולץ אמרה, ''למה שאני לא אנחש? את מתקשה לראות את החבר הדמיוני שלך.''
פולה סובבה את ראשה לעבר האישה באחת. כלבה. היא כמעט אמרה זאת בקול.
גרהולץ בחנה אותה בקור. ''אישה מתה לפני יומיים בבית חולים לא רחוק מכאן,'' אמרה. ''שמה היה סטפני ווזניאק. אמרו לי שהיא הייתה שכנה שלך.''
סטף מתה? היא לא הצליחה לעכל את המחשבה.
גרהולץ הוציאה יריעות מהתיקייה והניחה אותן בחיקה של פולה. ''אני רוצה שתסתכלי בהן.''
פולה לקחה אותן באופן אוטומטי. הצילומים נראו כמו דוגמיות מיקרוסקופ משיעורי הביוכימיה הישנים, משטח תאים צבועים בחום על ידי כימיקל שימור כלשהו. כוכביות שחורות עכבישיות ניקדו את התאים.
''גושי השחור האלה הם פריונים,'' אמרה גרהולץ. ''חלבונים רגילים לגמרי, בהבדל אחד – הם בצורה הלא נכונה.''
פולה לא נשאה את מבטה. היא דפדפה בהדפסים בזה אחר זה, ידה נעה מעצמה. חלק מהתמונות הורכבו כמעט אך ורק מקִנים מתפשטים של גדילים שחורים. לסטף הגיע יותר מכך. היא חיכתה כל חייה להלוויה של בני פורה. במקום זה רופאים חתכו אותה וצילמו את שרידיה.
''אני צריכה שתתרכזי, פולה. חלבון אחד שמכופף או מלופף בצורה הלא נכונה הוא לא בעיה. אבל מרגע שהוא במוח יש לך אשד שינויי תצורה – אפקט כדור שלג.''
ידה של פולה המשיכו לזוז אך היא לא ראתה אותן עוד. גרהולץ קשקשה עוד ועוד על התגרענות וקריסטליזציה. היא כל הזמן השתמשה במילה ספֶגֶת, כאילו היא תפחיד אותה.
פולה כבר ידעה את כל זה, ויותר. היא הניחה לרופאה לדבר. מעל ראשה של גרהולץ הטלוויזיה הראתה אישה צעירה מודאגת עם מיקרופון, ניידות משטרה ואמבולנסים ברקע.
''פולה!''
פניה של דוקטור גרהולץ היו נוקשים בכעס. פולה תהתה אם כך היא נראתה כאשר רבה עם ריצ'רד וצרחה על קלייר.
''שמתי לב שאת נמנעת מלהגיד 'פרה משוגעת','' אמרה פולה. ''וקוּרוּ.''
''את יודעת על קוּרוּ?'' אמר לודן.
''מובן שהיא יודעת,'' אמרה גרהולץ. ''היא עשתה שיעורי בית.'' הרופאה הניחה את ידיה על המעקה למרגלות המיטה של פולה ורכנה קדימה. ''למחלה שהרגה את סטפני עדיין אין שם, פולה. אנחנו חושבים שזו וריאציה של קוּרוּ, אותו פריון עם שינוי. ואנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים להציל את מי שכבר נדבקו. הפריונים אצלם ימשיכו לשנות את החלבונים האחרים לצורה שלהם. את מבינה מה זה אומר, נכון, פולה?''
עדיין מנסה להפחיד אותה. כאילו שהבטחת מותה שלה תשבור את אמונתה.
על המסך, הכתבת החוותה לעבר שני שוטרים במדים האוטמים את דלת החזית בסרט צהוב שנראה כאילו נבחר במיוחד להתאים לבית. פולה תהתה אם הם כבר מצאו את מרילי.
''זה אומר שאלוהים הוא רעיון,'' אמרה פולה. ''רעיון שאי-אפשר להרוג.''
ח.
הבית ריצד בראייתה, קרא לה כמו מגדלור; היא הבינה כעת מדוע הן צבעו אותו בצבע כה בהיר. דקות ספורות לאחר התאונה ראייתה האפילה כמו זכוכית מעושנת, וכעת רק הדברים הבהירים ביותר משכו את תשומת לבה. בן לווייתה הדריך אותה ברחובות האפלים, כשהוא הולך מעט לפניה, מוקף בענן אש.
סטף פתחה את הדלת. כאשר ראתה את הדמעות בעיניה סטף צווחה בעונג ומשכה אותה לחיבוק. ''חיכינו לך,'' אמרה. ''חיכינו כל כך הרבה זמן.'' וכעת גם סטף בכתה.
''אני מצטערת,'' אמרה פולה. ''אני כל כך מצטערת. לא ידעתי...''
הנשים האחרות באו אליה בזו אחר זו, חיבקו אותה, ליטפו את לחייה, כולן בוכות. רק מרילי לא יכלה לקום לברך אותה. האישה נחה על אותה ספה שעליה נחה ארבעה חודשים לפני כן, אבל איבריה היו מכווצים יותר, ידיה ורגליה מכורבלות כנגד גופה כחרק גוסס. פולה כרעה ליד הספה שלה ובעדינות השיקה את לחייה ללחייה של מרילי. פולה אמרה את הברכה של הפורה: אני אוכלת אותך.
זה היה היום שבו חיים תמו וחיים אחרים החלו.
ראייתה שבה לאט-לאט במהלך הימים הבאים, אבל בן לווייתה נותר, והפך מוצק יותר מדי יום. הן אמרו לה שהיא לא צריכה לדאוג שמא יעזוב אותה. היא הודיעה בעבודה שהיא חולה ובילתה את רוב השבוע שלאחר מכן בבית הצהוב, צוחקת ברגע אחד, בוכה בבא אחריו, לעתים שניהם בעת ובעונה אחת. היא לא הצליחה להפסיק לדבר על החוויה שלה בדרך, או על הדרך שבה בן לווייתה הצליח להבהיר לה את יהירותה או הקנטרנות שלה בחיוך קלוש בלבד.
חייה הישנים היו משהו שהשתייך לזרה. פולה חשבה על סופי השבוע הריקים של ויסקי וויקודין, על תחרויות הצרחות עם ריצ'רד. האם באמת שרפה את אוסף התקליטים שלו?
כאשר התקשרה אליו, הדבר הראשון שאמרה היה, ''אני מצטערת.''
''מה העניין, פולה.'' קולו היה שטוח, זהיר. הפולה שהוא הכיר השתמשה ב''מצטערת'' רק כאלה לחבוט את מילותיו, להסיט התקפות.
''משהו נפלא קרה,'' אמרה. היא סיפרה לו על סטף והנשים בבית, ואז דילגה על סעודת ההבאה בברית וסיפרה לו על התאונה והאור המסמא והרגשות ששטפו אותה. ריצ'רד כל הזמן אמר לה להאט, להפסיק לכשול על מילותיה. היא סיפרה לו על בן הלוויה.
''את מי פגשת?'' אמר. הוא חשב שזה היה מישהו שהיה עד לתאונה. שוב ניסתה להסביר.
ריצ'רד אמר, ''אני לא חושב שקלייר צריכה לחזור לשם בסוף השבוע הזה.''
''מה? לא!'' היא הייתה צריכה לראות את קלייר. היא הייתה צריכה להתנצל בפניה, להבטיח שהיא תשתפר. היא אחזה את השפופרת. למה ריצ'רד לא יכול להאמין לה? למה הוא נלחם בה שוב?
היא חשה מגע באחורי ראשה. היא הסתובבה, הניחה לידה להישמט לצדה. עיניו הכחולות ננעצו בעיניה.
גבה אחת התרוממה מעט.
היא נשמה. נשמה שוב. ריצ'רד קרא בשמה מהשפופרת.
''אני יודעת שזה שינוי גדול שצריך להסתגל אליו,'' אמרה פולה. המילים עלו במוחה אף על פי שבן לווייתה לא השמיע קול. ''אני יודעת שאתה רוצה את מה שהכי טוב לקלייר. אתה אבא טוב.'' המילים הכאיבו מכיוון שהיו אמת. היא תמיד חשבה על ריצ'רד כאדם חלש, אבל אם זה היה נכון בעבר, הלידה של קלייר העניקה לו מישהו חלש יותר להגן עליו. ככל שבתם התבגרה הוא החל להתייצב מול פולה יותר ויותר. המריבות החמירו, אבל היא שברה אותו בכל פעם. היא מעולם לא חשבה שיהיה לו אומץ לעזוב אותה ולנסות לקחת את קלייר אתו. ''אם אתה חושב שיהיה לה יותר טוב אתך לכמה זמן, אנחנו יכולים לנסות את זה.'' היא תזכה באמונו בקרוב.
בשבועות שלאחר מכן קלייר גרה עם ריצ'רד, ופולה כמעט ולא עשתה דבר מלבד לדבר עם נשות הבית הצהוב. בעבודה, האחות הראשית נזפה בה על היעדרותה אבל לא היה אכפת לה. חייה היו עם הנשים עכשיו, וביתה הפך כמעט לאגף של ביתן. ''יש לנו מקום לעוד,'' אמרה פולה עשרות פעמים. ''אנחנו צריכות לספר לאחרים. זה לא בסדר לשמור את זה בסוד כשכל כך הרבה אנשים סובלים.'' הנשים הנהנו בהסכמה – או אולי באהדה. כולן נושעו, רובן מחיים גרועים הרבה יותר מחייה של פולה. הן ידעו איזה שינוי אפשרי.
''את חייבת להיות סבלנית,'' אמרה לה סטף יום אחד. ''המתת הזו מועברת מאישה לאישה, מסבתה של מרילי עד אלינו. מתלווה אליה אחריות להגן על המארח. עלינו לבחור בקפידה – אנחנו לא יכולות לחלוק את זה עם כולם.''
''למה לא?'' אמרה פולה. ''רובנו היינו מתות בלי זה. אנחנו מדברות על הצלת העולם.''
''כן. אדם אחד בכל פעם.''
''אבל אנשים מתים ברגעים אלה,'' אמרה פולה. ''חייבת להיות דרך להרחיב את זה מעבר לבית.''
''בואי תראי משהו,'' אמרה סטף. היא הורידה קופסה ממדף גבוה והוציאה ספר כתבי קודש משפחתי ענק. סטף פתחה אותו בדף אילן המשפחה, כשידה השמאלית רועדת. ''הנה חלק מאחיותייך,'' אמרה. ''לפחות אלה שאני הכרתי.''
הדף היה מלא שמות. הרשימה נמשכה בעמוד הבא, ובזה שאחריו. מעל מאה שמות.
''כמה זמן זה כבר נמשך?'' אמרה פולה בפליאה.
''אמא של מרילי הגיעה הנה ב-1982. חלק מהנשים גרו בבית הזה כמה זמן, ואז נשלחו להקים בתים משל עצמן. אנחנו לא יודעות איפה הרבה מהן עכשיו, מפוזרות בארץ. אף אחת מאתנו לא מכירה את כולן.'' היא חייכה אליה. ''את רואה? אנחנו לא לבד. אבל אנחנו צריכות לפעול בשקט, פולה. אנחנו צריכות להיפגש בקבוצות קטנות, כמו הנוצרים העתיקים.''
''כמו טרוריסטיות,'' אמרה פולה במרירות.
סטף הציצה הצדה, הקשיבה לבן לווייתה. ''כן,'' אמרה, בהנהון. ואז לפולה: ''בדיוק. אין אימה כיראת האל.''
ט.
הוא התעורר בשלוש בבוקר. פולה בהתה בו, ממצמצת. הוא ריחף לצד המיטה, שם רק בחציו, כמו השתקפות בחלון ראווה.
היא אילצה את עצמה להתעורר ובשעה שראייתה התבהרה הקצוות שלו התחדדו, אבל הוא עדיין היה יותר אד ממוצק. ''מה קרה?'' אמרה. הוא הרים אצבע לשפתיו בהתגרות ופנה לעבר מיטתה של אסתר. הוא נעצר, בהמתנה לה.
פולה החליקה מהמיטה ונעה בשקט לארון שליד הקיר. הדלת נפתחה בנקישה רמה, והיא קפאה, בהמתנה לראות אם העירה את שותפתה לחדר. נחירתה המרפרפת של אסתר נמשכה חרישית וסדירה.
פולה מצאה את התיק שלה על המדף התחתון ונשאה אותו לחלון. היא גיששה מעבר לארנקה התפוח מתעודות זהות, והוציאה תיק ויניל קטן יותר והניחה אותו פתוח על אדן החלון, כמו פרפר.
חוד המתכת של המזרק שיקף את האור.
פולה קמצה את ידה השמאלית לאגרוף, הרפתה, וקמצה שוב. כשהיא עובדת באור הקלוש, היא מצאה וריד בזרועה בעיקר בזכות חוש המישוש וההיכרות הארוכה, קצות אצבעותיה מברישות ראשית את גומת הצלקת בעיקול מרפקה, ואז סנטימטר נמוך יותר. היא נטלה את המזרק בימינה ולחצה אותו אל תוך העור. גליל הפלסטיק התמלא לאט.
פולה גיששה בדרכה על פני החדר האפלולי עד שידה נגעה בשקית העירוי התלויה ליד מיטתה של אסתר. האישה נחה בדממה, שפתיה פסוקות מעט, נוחרת בקלילות. יהיה קל להזריק את הדם דרך מסעף ה-Y של העירוי.
אבל מה אם מאוחר מדי בשבילה? המארח דגר במשך שלושה עד שישה חודשים. רק אם הסרטן יישאר בנסיגה עד אז יהיה לאישה סיכוי להכיר את אלוהים. לא האל הבלתי נראה שלה. הדבר האמתי.
פולה הושיטה את ידה לצינורות ובן לווייתה נגע בזרועה. היא הנמיכה את המזרק, בבלבול. למה לא להזריק לה? היא חיפשה תשובה בפניו, אבל היה כל כך קשה לראות אותו.
הוא פנה ועבר דרך הקיר. פולה פתחה את הדלת ונכנסה למסדרון המואר, ולרגע לא הצליחה למצוא אותו באור. הוא החווה לה לבוא אחריו.
היא באה בעקבות אור הרפאים שלו במורד המסדרון הנטוש, כשהיא נושאת את המזרק נמוך לצדה. הוא הוליך אותה במורד גרם המדרגות, ובקומה הבאה פנה שמאלה, שוב שמאלה. בצומת, איש צוות בבגדי בית חולים בצבע כחול עבר שלושה מטרים לפניהם בלי לראות אותם.
אולי גם היא הופכת בלתי נראית.
הוא עצר לפני דלת והביט בה. זה היה אחד מהחדרים המוסבים שבהם רופאים בכוננות יכולים לישון קצת. כאן? היא שאלה בעיניה. הוא החווה לעבר הדלת, זרועו כמחוש של ערפל.
היא אחזה בידית, סובבה באטיות. הדלת לא הייתה נעולה. בעדינות, היא פתחה אותה.
טריז האור גילה אישה ישנה באחת המיטות התאומות, מכוסה למחצה בשמיכה קלה. היא לבשה את הבגדים שבהם פולה ראתה אותה מוקדם יותר: חולצה בצבע קרם נוצצת באור המסדרון, חצאית עם דוגמה שהופשלה מעל לברכיים, רגליה כהות בגרביונים השחורים. נעליה המתינו זו לצד זו על הרצפה ליד המיטה, מוכנות כדי שתזנק חזרה לפעולה להציל את עולמה.
פולה הביטה חזרה לעבר הדלת. דוקטור גרהולץ? שאלה אותו. הוא באמת רוצה שהאישה הנוראה הזו תקבל את המארח?
שפתיו הקלושות התכווצו, הזעפה קלה שבקלות, ופולה חשה שטף של בושה. מי היא שתתנגד? לפני שסטף מצאה אותה פולה הייתה האישה העלובה ביותר בעולם. כולם ראויים לגאולה. זה היה כל הרעיון של השליחות.
דוקטור גרהולץ נעה, הפנתה את ראשה מעט, והאור נח על עיניה העצומות. פולה הרימה את המחט, הניחה את אגודלה על הבוכנה. אין עירוי נוח שכבר מחובר. אין דרך לעשות זאת בלי להעיר את האישה. והיא תתעורר בצרחות.
''שלום?'' אמרה דוקטור גרהולץ. עיניה נפקחו, והיא הרימה את ידה להצל על עיניה.
ישו מגיע, אמרה פולה בדממה, ולחצה את המחט לירכה.
י.
פולה וטוניה עמדו בחוסר נוחות על שפת הבור, והסירו את החול. הן חפרו בזהירות כדי ששפות האתים שלהן לא יעמיקו מדי, ואז הטילו את החול המשובץ בגחלים לחשכת החצר. הן עבדו בשרוולים קצרים, והזיעו למרות הרוח הקרה. בכל סנטימטר שחשפו הבור הפך חם ומואר יותר.
זו הייתה עבודה קשה וגבן עדיין כאב מהבוקר כאשר חפרו את הבור, סחבו את האבנים הגדולות, וריצפו בהן את תחתיתו. אבל פולה התנדבה לעבודה הזו. היא רצתה להוכיח שהיא יכולה לעבוד קשה יותר מכולן.
בתוך הבית, נשים צחקו וסיפרו סיפורים, קולותיהן נישאו דרך החלונות הפתוחים למחצה. פולה הטילה הצדה מטען של חול ואמרה, ''טוניה, שאלת פעם למה גברים לא מוזמנים?'' היא חשבה על דבריה זמן רב. היא רצתה לבחון אותם על טוניה תחילה, מכיוון שהייתה צעירה ונראתה פתוחה יותר מהנשים האחרות.
טוניה נשאה את מבטה לרגע, ואז שבה לחפור באמצעות האת. ''זאת לא המסורת.''
''אבל מה עם דונל? לא הייתה רוצה את זה בשבילו?'' דונל היה בנה של טוניה, רק בן שנתיים. הוא חלק אִתה חדר שינה, אבל כל הנשים טיפלו בו.
טוניה נעצרה, ונשענה על האת שלה. ''אני... אני חושבת על זה. אבל לא ככה עושים את זה. בלי גברים בסעודה.''
''אבל מה אם היינו יכולות להביא את הסעודה אליהם?'' אמרה פולה. ''קראתי על העם של מרילי, על המחלה שהם נשאו. יש יותר מדרך אחת להעביר את המארח. מה אם היינו יכולות להיות מיסיונריות בדרך אחרת?''
הנערה נענעה בראשה לשלילה. ''מרילי אמרה שגברים יעוותו הכול, בדיוק כמו שהם עשו בפעם הקודמת.''
''כל השליחים היו גברים בפעם הקודמת. הפעם כולן נשים, אבל זה לא אומר שזה בסדר. תחשבי על דונל.'' תחשבי על ריצ'רד.
''כדאי שנמשיך,'' אמרה טוניה ושמה קץ לשיחה. היא התחילה לחפור שוב, ולאחר רגע, פולה הצטרפה אליה. אבל היא המשיכה לחשוב על ריצ'רד. הוא הפך זהיר יותר בחודשים האחרונים, מגונן יותר על קלייר. כשלבתה ימלאו ארבע-עשרה – עוד אחד מחוקיה של מרילי – היא תביא אותה להבאה בברית. אבל אם תוכל להביא גם את ריצ'רד, אם הוא יוכל לחוות מה שהיא מצאה, הם יוכלו להיות משפחה שוב.
דקות אחדות לאחר מכן הן מצאו את היוטה על פי התחושה מתחת לאתים שלהן. הן גירדו את החול שכיסה את השק, ואז התכופפו והניפו אותו על משטח דיקט וקורות. אחרי שהסדירו את נשימתן קראו לאחרות מהבית.
יותר מעשרים נשים הגיעו, חלק אפילו מניו-זילנד. אף אחת מהן לא הגיעה לבדה, כמובן. האוויר היה טעון בהמון של נוכחויות בלתי נראות.
שמונה מהנשים נבחרו כנושאות המיטה. התהלוכה נעה לאטה מכיוון שרבות כל כך התקשו בהליכה. נוכחותו של האל שרפה את הגוף כנר – מותה המוקדם של מרילי הוכיח זאת – אבל אף אחת מהנשים לא תחליף אותו בעבור דבר כלשהו. גוף מושלם נועד לחיים הבאים.
סטף החלה לשיר דבר מה בשפתה של מרילי, והאחרות הצטרפו, בהרמוניה. חלק ידעו את המילים; אחרות, כמו פולה, זמזמו אִתן. נשים בכו, צחקו, נשאו את ידיהן. אחרות הלכו בדממה, אולי מתייחדות עם בני לווייתן.
היה רגע של מבוכה כאשר היו צריכות להטות את האלונקה כדי לעבור בדלת האחורית, אבל אז הן היו בפנים. הן נשאו אותה למטבח – על פני ערמות כלי הטאפרוור, הסכינים וקרשי החיתוך, הצידניות עם הקרח היבש – ואז דרך חדר האוכל ואל הסלון. הרהיטים הוסטו אל הקירות. הן הניחו את האלונקה במרכז החדר.
פולה אחזה בבד הנוקשה ממלח שהתגבש – הן השרו את הגופה למשך הלילה – בעוד סטף ניסרה אותו לאורכו בסכין עבה להב. אדים עלו מהשק ומילאו את החדר בריח המסחרר של ג'ינג'ר ותריסר תבלינים אחרים.
אחרון התכריכים הוסר ומרילי חייכה אליהן. שפתיה נמשכו מעל שיניה, ועור פניה הפך קשה ומבריק. כפי שהורתה, הן דחסו סביבה שרכים ועשבי תיבול שגדלו פרא, מלבישות אותה בשמלת לוויה עשוית עלים.
סטף כרעה ליד ראשו של השולחן המאולתר והאחרות נאספו סביב. למבוגרות והנכות ביותר עזרו לשבת; האחרות עמדו מאחוריהן, ידיהן על כתפיהן.
סטף פתחה תיבת עץ גדולה כארגז כלים של שרברב והוציאה סכין קטן. היא הניחה אותו על מפית פשתן לבנה ליד גולגולתה של מרילי ואמרה, ''כמו רבות מכן, הייתי בסעודה של אמה של מרילי, וזהו הסיפור שמרילי סיפרה שם.
''הייתה זו המסורת של הפורה שהגברים והנשים חיו בנפרד. כאשר אחד מבני השבט מת, רק הנשים והילדים הורשו להשתתף בסעודה. הגברים החלו לקנא. הם קיללו את הנשים, וקראו לקללה קוּרוּ, שמשמעותה גם 'לרעוד' וגם 'לפחד'. המיסיונרים הלבנים שביקרו בשבט קראו לה מחלת הצחוק, בגלל החיוכים שעיוותו את הפנים שלהן.''
בעודה מדברת סידרה כלים אחרים שהוציאה מתוך התיבה: סכין ביתור, מזלג שלו ידית עץ ושיניים ארוכות כסופות, קופיץ יפני.
''סבתהּ של מרילי, יוֹבּאיוֹטוּ, הייתה אישה צעירה כשהלבנים הראשונים הגיעו, הרופאים ואנשי הממשלה והמיסיונרים. יום אחד המיסיונרים הביאו את כולם לקרחת היער שהם עשו ליד הנהר ונתנו לכולם חתיכת לחם. הם אמרו להם לטבול אותה בכוס של יין ולאכול, והם אמרו את המילים שישו אמר בסעודה האחרונה: זה גופי, זה דמי.''
סטף הוציאה סכין ארוך ידית ונעצה בו מבט למשך כשלושים שניות, בניסיון לשלוט ברגשותיה. ''ברגע שבו יוֹבּאיוֹטוּ בלעה את הלחם, היא נפלה והתחילה לרעוד, ואור מילא את עיניה. כשהיא התעוררה, נער צעיר עמד לידה. הוא הושיט לה יד, ועזר לה לקום. 'האדון ישו!' יוֹבּאיוֹטוּ אמרה, כשזיהתה אותו.'' סטף נשאה את מבטה, וחייכה. ''אבל כמובן שאף אחד אחר לא ראה אותו. הם חשבו שהיא משוגעת.''
הנשים צחקו בשקט והנידו בראשיהן.
''הרופאים אמרו שסעודות הלוויה גרמו את הקוּרוּ, והם ציוו שהן ייפסקו. אבל יוֹבּאיוֹטוּ ידעה שהקללה עברה אליה, שגופו של המשיח חי בה. היא לימדה את בנותיה לשמור על הברית הזאת. בלילה שבו יוֹבּאיוֹטוּ מתה הן סעדו בחשאי, כמו שאנחנו עושות הלילה.''
סטף הסירה את המגש האמצעי של התיבה, הניחה אותו בצד, והושיטה את ידה שוב פנימה. היא הוציאה מסור שלהבו מבריק. תווית מחיר ירוקה עדיין הייתה דבוקה לידית הכחולה.
''גופו של המשיח הועבר מאם לבת,'' אמרה סטף. ''בזכותן, המשיח חי בכולנו. ובזכות מרילי, המשיח יחיה באחיות שעדיין לא נתגלו.''
''אמן,'' אמרו הנשים יחד.
סטף הרימה את המסור, ובידה האחרת נגעה בקודקודה של מרילי. ''את זה אנו עושות לזכרו,'' אמרה. ''ולזכר מרילי.''
יא.
הצרחות הביאו את לודן לחדרה לבסוף. ''אל תכריחי אותי לסמם אותך,'' הוא פתח, ואז נרתע כשניסתה לנוע לעברו. האזיקים ריתקו אותה למיטה.
''תחזיר אותו!'' צרחה, קולה צרוד. ''תחזיר אותו עכשיו!''
אמש הם לקחו אותה לחדר אחר, חדר ללא חלונות, וקשרו אותה. הזרועות לחוד, הקרסוליים יחד. הם חיברו את העירוי והעלו את המינון: שני חלקים טופמקס, חלק אחד לוקספין, אנטי-פסיכוטי.
את גרהולץ הבהילו למומחים בעיר אחרת.
מאבטח של בית החולים התייצב ליד דלתה, והוחלף בבוקר בשוטר במדים. בלשים באו לחקור אותה. שמה לא נמסר לעיתונות, הם אמרו, אבל זה יהיה רק עניין של זמן. אנשי הטלוויזיה לא ידעו בכלל על גרהולץ – הם הגיבו לדיווחים שיצאו מחקירת הבית הצהוב – אבל הם כבר התחילו להשתמש בביטוי ''ביו-טרור''. מתישהו היום יעבירו אותה למתקן פדרלי.
דקה אחר דקה התרופות פעלו את פעולתן והיא חשה אותו נשמט ממנה. היא חשבה, אם אני אעמוד על המשמר הוא לא יוכל להיעלם. כאשר פיתלה את כתפיה היא יכלה לראות מעבר למיטה ולהבחין בחלק ממנו: צל שהעיד על רגל בג'ינס כחול, צביר נקודות בלינולאום המנוקד שתיארו את כף רגלו המלוכלכת. כאשר התכווצויות השרירים בידיה ובתחתית גבה הכאיבו מדי היא הייתה נופלת חזרה, נחה מעט, ואז מטילה את עצמה על צדה שוב. בכל פעם שהביטה מעבר למעקה המיטה לקח לה זמן רב יותר להבחין בצורתו. שעתיים אחרי שהעירוי נכנס היא לא הצליחה למצוא אותו כלל.
לודן אמר, ''מה שחווית היה אשליה, פולה, רוח רפאים שנוצרה באונה מקצרת במוח שלך. יש רופא בקנדה שיכול לעורר את הנוכחויות האלה בעזרת קסדה ושדות מגנטיים, למען השם. ה... אל שלך לא היה אמתי. הביטחון שלך היה תסמין.''
''תוריד אותי מהתרופות,'' אמרה, ''או שאני נשבעת שאני אחנוק אותך עם הצינור של העירוי המזוין הזה.''
''זאת מחלה, פולה. חלק מכם רואים את ישו, אבל יש לנו חולים אחרים שרואים שדים ומלאכים, מדברים עם רוחות רפאים – יש לי בחור הינדי שחולק את המיטה שלו עם האל קרישנה.''
היא התעוותה נגד האזיקים, הכאב חולף בכתפיה. לסתה כאבה מחשיקת שיניים.
''פולה, אני צריך שתירגעי. בעלך והבת שלך נמצאים למטה. הם רוצים לבקר אותך לפני שאת עוזבת.''
''מה? לא. לא.'' אסור להם לראות אותה ככה. זה יאשר כל מה שריצ'רד תמיד חשב עליה. וקלייר... היא הייתה בת שלוש-עשרה, נערה ההולכת והופכת לאישה. הדבר האחרון שהיא צריכה היה שחייה יעוותו על ידי הרגע הזה. על ידי המראה החי של אמה כמשוגעת משתוללת.
''תגיד להם להתרחק ממני. האישה שהם הכירו כבר לא קיימת.''
הבוקר הבלשים רוקנו את תיקה ופרסו את רישיונות הנהיגה ותעודות הביטוח הלאומי כמו חפיסת קלפים. כמה זמן זה נמשך? תבעו לדעת. כמה אנשים מעורבים?
הם נתנו לה עיפרון ודפדפת שורות צהובה, אמרו לה לכתוב את כל השמות שהיא יכולה לזכור. היא בהתה בחוד העיפרון. ספר אפידמיולוגיה שקראה ניסה להסביר קריסטליזציה בכך שדיבר על הדרך שבה פחם יכול להפוך לגרפיט או ליהלום בהתאם לדרך שבה האטומים מסודרים. הצורות שתתווה על הדף יכולות לחרוץ את גורלן של עשרים מיסיונריות.
היא לא ידעה מה לעשות. היא פנתה לבן לווייתה אבל הוא היה דומם, כבר הלך ונעלם.
''איחרתם,'' אמרה לבלשים. היא שברה את העיפרון וזרקה את החצאים עליהם, פיסות של יהלום מעוות. ''איחרתם בחצי שנה.''
יב.
הן קראו לעצמן מיסיונריות. פולה חשבה שהשם מתאים. הייתה להן שליחות, והן יהפכו לסוכנוֹת העברה.
הפגישה האחת והיחידה כללה רק שמונה-עשרה נשים. פולה שכנעה ראשית את טוניה ורוזה מהבית הצהוב, והן הרחיבו את החוג לקומץ נשים מבתים ברחבי פילדלפיה, ומשם הן שכנעו עוד כמה נשים מניו-יורק וניו-ג'רזי. פולה פגשה חלק מהן בסעודה של מרילי, אבל רובן היו זרות. חלקן, כמו טוניה, היו אמהות לבנים, אבל כולן השתכנעו לקחת את הבשורה לעולם.
הן נפגשו במסעדת דני'ס בפרברים המערביים, שבה סטף והנשים האחרות לא תראינה אותן.
''המארח הוא לא וירוס,'' אמרה פולה. ''הוא לא חיידק. אי-אפשר להבחין בו או לסנן אותו כמו מחלות אחרות, אי-אפשר להרוג אותו באנטיביוטיקה או דטרגנטים, משום שאין לו שום דבר חוץ מצורה.'' פיסת נייר יכולה להפוך לסירה או לברבור, אמרה להן. חלבון פשוט, שמקופל ומועתק מיליון פעמים, יכול להביא קוּרוּ, מחלת קרויצפלד-יאקוב, או גאולה.
''גוף המשיח הוא רב עוצמה,'' אמרה פולה. הן ידעו: כולן לקחו חלק בסעודות ונושעו דרכן. ''אבל יש כוח גם בדם.'' היא חילקה להן רישיונות נהיגה, שניים לכל אישה. אחד הקשרים הישנים של רוזה הכין אותם תמורת חמישים דולר ליחידה. ''זה כל מה שצריך בשביל לתרום. אנחנו עובדות להשיג עוד. עם ארבע תעודות זהות אתן יכולות לתרום דם פעמיים בחודש.''
היא אמרה להן איך לענות על השאלונים של הצלב האדום, איזה תוספי ברזל לקנות, איזה מזון הן צריכות לאכול כדי להימנע מאנמיה. הן דיברו על חשאיות. רוב הנשים האחרות שהן חיו אִתן היו כבולות מדי במסורת מכדי לראות שהן עושות רק מחצית מעבודת האל.
נשים כמו סטף. פולה התווכחה אִתה עשר פעמים במהלך החודשים, אבל לא הצליחה לשכנע אותה. פולה אהבה את סטף, וחבה לה כל כך הרבה, אבל היא לא יכלה להמשיך לשבת בחוסר מעש.
''אנחנו צריכות לתרום לעתים קרובות ככל האפשר,'' אמרה פולה. ''אנחנו צריכות להפיץ את המארח כל כך רחוק ומהר שהם לא יוכלו לעצור אותנו על ידי איסוף שלו.'' זמן הדגירה היה קשור ישירות לכמות שנצרכה, אז ככל שיהיה יותר באספקת הדם כך המרות יתרחשו מהר יותר. המרתה של פולה לקחה חודשים. לאחרים זה עלול לקחת שנים.
''אבל מרגע שהם חשופים למארח ההמרה תתרחש,'' אמרה פולה. ''אי-אפשר לעצור אותה. זרע גביש אחד יכול להתמיר אוקיינוס שלם.''
היא יכלה לחוש שהן אִתה. הן יכלו לראות את דמות העולם החדש.
הנשים לעולם לא ייפגשו כך שוב – מסוכן מדי – אבל לא היה צורך בכך. הן כבר הפכו לכנסייה בתוך הכנסייה.
פולה חיבקה כל אחת מהן בשעה שהן עזבו את המסעדה. ''לכו,'' אמרה להן. ''התרבו.''
יג.
המבקרת נראתה מוכרת. פולה הטתה את ראשה לראות מבעד לסורגים כאשר האישה הלכה לעבר התא. זו הפכה טרחה גדולה מדי להרים את פולה מן המיטה ולהסיע אותה לחדר הפגישות, ולכן כעת המבקרים באו אליה. רופאים ועורכי דין, תמיד רק רופאים ועורכי דין. אבל האישה הזו לא נראתה כרופאה או עורכת דין.
''הלו, פולה,'' אמרה. ''אני אסתר ויין. את זוכרת אותי?''
''אה.'' הזיכרון חזר אליה, אותם ימים ראשונים בבית החולים. האישה הנוצרייה. כמובן שהיא תהיה הראשונה שתבקר את פולה מרצונה. ''הלו, אסתר.'' היא נאבקה לבטא את המילים בבהירות. בשנה שעברה מאז שראו זו את זו, מצבה של פולה החמיר. שפתיים ולסת וידיים סירבו לציית לה, רעדו והתעוותו על פי פקודות משל עצמן. זרועה נחה מכורבלת כנגד חזה כמו זו של מרילי. עמוד השדרה שלה התעקם לשניים כמעט, כך שהייתה צריכה לשכב על הצד. ''את נראית –'' היא השמיעה קול שדמה לצחוק, השתנקות של שיהוק שסרעפת סוררת חילצה מחזה ''– טוב.''
הסוהר הניח כיסא לפני הסורגים והאישה הזקנה התיישבה. שׂערה היה מסולסל ומרוסס. מתחת לאיפור עורה נראה בריא.
''דאגתי לך,'' אמרה אסתר. ''מתייחסים אלייך בסדר?''
פולה כמעט חייכה. ''בסדר כמה שאפשר להתייחס לרוצחת המונים.''
עובדות אחדות מעולם לא נעלמו ממנה. המיסיונריות הפיצו את המחלה לאלפים, אולי עשרות אלפים. אבל מה שהיה יותר מזיק, הן השחיתו לחלוטין את אספקת הדם. מסנני פריונים חדשים היו עכשיו בשוק, אבל היה צורך להשמיד מיליוני ליטרים של דם. אמרו לה שבסופו של דבר יכול להיות שתהיה אחראית למותם של מיליון אנשים.
פולה נתנה להם כל שם שזכרה והבולשת הפדרלית איתרה את כל השמונה-עשרה המקוריות, אבל באותה עת השליחות כבר יכלה להימשך בלעדיהן. יום לאחר הפגישה במסעדה הן החלו לגייס אחרות, נשים שפולה לעולם לא תפגוש, ששמותיהן לעולם לא ייאמרו לה. הכנסייה תימשך. בחשאי כעת, נרדפת על ידי הבולשת והמרכז למחלות מידבקות וממשלות העולם, אבל גדלה מדי יום. המארח הועבר, מזרק למזרק, בטקסים פרטיים, אבל יותר ויותר גם בממדים גדולים. במחלבה באוהיו, גבר נלכד כשהוא מערבב את דמו במכלי חלב. בפלורידה, המשטרה עצרה אישה שהזריקה דם לגולגולות של תרנגולות. הנזק הכלכלי כבר הגיע לטריליונים. את המחיר הרגשי ששילם הציבור, בפאניקה ובפרנויה, אי-אפשר היה לחשב.
אסתר סקרה את התא. ''אין לך כאן כלום. אני יכולה להביא לך ספרים? מגזינים? הם אמרו לי שירשו לך חומרי קריאה. חשבתי שאולי –''
''אני לא רוצה כלום,'' אמרה פולה. היא לא יכלה להחזיק את ראשה יציב מספיק כדי לקרוא. היא צפתה בטלוויזיה כדי להזכיר לעצמה בכל יום את מה שעוללה לעולם. מחוץ לכלא, מאה מוחים חוגגים הקימו עיר אוהלים. הם שרו המנונים וקראו לשחרורה, ובכל יום מאה מפגיני נגד הופיעו כדי לצעוק איומים ולזמר למותה. שוטרים עם ציוד לפיזור הפגנות עצרו אנשים מדי יום.
אסתר הזעיפה את פניה. ''חשבתי שאולי תרצי כתבי קודש.''
כעת פולה צחקה באמת. ''מה את עושה כאן, אסתר? אני רואה את המבט הזה בעיניים שלך, את חושבת שאני לא מזהה אותו?'' פולה התעוותה, התרוממה גבוה יותר על מרפק אחד. אסתר מעולם לא הודבקה במארח – לא היו מרשים לה להיכנס לולא הייתה עוברת את הסריקה – אבל זן המחלה שלה היה אלים לא פחות. ''האם ישו שלך אמר לך לבוא הנה?''
''אני מניחה שבאופן מסוים כן.'' האישה לא נראתה נבוכה. זה הרגיז את פולה.
אסתר אמרה, ''את לא חייבת לעבור את זה לבד. אפילו כאן, אפילו אחרי כל מה שעשית, אלוהים יסלח לך. הוא יכול להיות כאן לצדך, אם את רוצה אותו.''
פולה נעצה בה מבט. אם אני רוצה אותו. היא מעולם לא הפסיקה להשתוקק אליו. הוא כרה לעצמו מקום, חפר מאורה בתאי מוחה, עד שהוא מחק אפילו את עצמו. היא כבר לא נזקקה לתרופות כדי לדכא אותו. הוא הותיר מאחוריו חור משונן בצורת ישו, אפלה עם שיניים.
היא רצתה אותו יותר מסמים, יותר מאלכוהול, יותר מאת ריצ'רד או קלייר. היא חשבה שהיא ידעה מהי בדידות, אבל החודשים האחרונים לימדו אותה תהומות חדשים. שום תחושה לא תהיה טובה יותר מאשר להתמסר לאל חדש, להניח לעצמה להיעטף בזרועותיו האוהבות.
אסתר קמה והתכופפה קרוב לסורגים עד שפרצופיהן היו רק במרחק כמה עשרות סנטימטרים. ''פולה, אם תמותי ברגע זה, האם את יודעת מעבר לכל צל של ספק שתגיעי לגן עדן?'' הסוהר אמר לה להתרחק אבל היא התעלמה ממנו. היא העבירה יד אחת מבעד לסורגים. ''אם את רוצה לקבל אותו, קחי את ידי. הושיטי יד.''
''אוי, אסתר, הדבר האחרון –'' שפתה העליונה התעקלה מעל לחניכיה. ''– האחרון שאני רוצה לעשות הוא לחיות לנצח.'' היא נפלה לאחור על המיטה, כינסה את זרועה המתפקדת לחזה.
מיליון אנשים.
היו מעשים שאין עליהם מחילה. היו חובות שיש לשלם עליהם אישית.
''כבר לא מתחבאת,'' אמרה פולה. היא נענעה בראשה. ''בלי אלים, בלי סמים. הדבר היחיד שאני צריכה לעשות עכשיו –''
היא צחקה, אבל זו הייתה עווית לא רצונית, נטולת שמחה. היא חיכתה רגע עד שחלפה, ואז נשמה עמוק. ''אני צריכה למות נקייה.''
תרגום: אהוד מימון
עריכת תרגום: אלעד אייזן
המערכת מודה לד''ר קרן לנדסמן על עזרתה בתרגום המונחים הרפואיים
הערכת המערכת. יצירותיו של דריל גרגורי רוויות תמיד בהתייחסויות תרבויות מגוונות. כדי להבין את הסיפור לעומקו, כדאי לקרוא את פרק ט בספר ''מעשי השליחים'' בברית החדשה, וקצת על ספגת מוח ועל מחלת הקורו.
פרק ט בספר ''מעשי השליחים'' בברית החדשה
ספגת מוח
מחלת הקורו
אייקון 2013: זהויות
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
מדהים!
יוסי יום ראשון, 01/09/2013, שעה 11:38
|
|
|
 |
|
|
|
|
מרתק
שחר יום ראשון, 01/09/2013, שעה 22:32
|
|
|
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
