 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0
|
 |
יומני ערפדים
ספרים / איה לידג'י
שבת, 18/08/2001, שעה 20:32
קבלו בתשואות סוערות את מומחית המדור לענייני מיתולוגיה תיאורטית ופרקטית, במאמר בכורה מרתק ועקוב מדם!
|
|
אברהם סטוקר נולד באירלנד והיה חולה רוב ילדותו ומרותק למיטתו. אמו של סטוקר נהגה להנעים את זמנו בסיפורי פיות איריים, באגדות על מפלצות החוטפות ילדים ועל וומפירים (ערפדים). במשך השנים רווחו סיפורים משונים באירלנד על דמויות עלומות הרוצחות כבשים לצורך שתיית דמן. נראה כי סיפורים אלו הפעילו את דמיונו של סטוקר הצעיר, וכשגדל השתמש בכמה מהמעשיות ששמע בילדותו ועיבד אותן לסיפורים קצרים.
''דרקולה'', ספרו המפורסם של סטוקר, היה מבוסס על שמה של דמות הסטורית ידועה מהמאה ה-15: ולאד השלישי. בזמנו לא היה הספר רב מכר, אך הוא הכניס לתודעת קהל הקוראים את ספרות הערפדים. יש הטועים לחשוב כי ''דרקולה'' הוא הספר הראשון בנושא, אך ''ספרות הערפדים'' התקיימה לפניו. בין ספרי הערפדים שקדמו ל''דרקולה'' אך היו פופולאריים בזמנם נתן למצוא את:
''הערפד, ואגדות מקאבריות אחרות'' (1819), מאת ג'ון פולידורי: ספר שנכתב כתוצאה מהמרוץ אחר כתיבת סיפורי רוחות שגררה הופעתו של ''פרנקנשטיין''. השראתו העיקרית לכתיבת הסיפורים היתה פואמה של לורד ביירון, על מפגש עם ערפד.
''ווארני הערפד'' (1847), סדרה בהמשכים מאת ג'יימס מלקולם רימר: יש הטוענים כי הסופר ביסס את דמות הערפד על לא אחר מאשר הלורד ביירון בכבודו ובעצמו.
''ויקראם והערפד'' (1870), מאת איזבל ברטון וסיר ריצ'ארד פרנסיס ברטון (שתרגם מהודית): ספר המכיל עשרים וחמישה סיפורים על המלך ויקראם (''המלך ארתור'' של המזרח) והבטחתו לכהן שישיג לו באיטאל (ערפד עטלף). אולם, בכל פעם שהגיע המלך אל הערפד התלוי על עץ במהופך, היה זה האחרון מספר לו סיפורי אימה הומוריסטיים ואגדות הודיות כדי להסיח את דעתו.
''קרמילה'' (1872), מאת ג'. שרידן לה פאנו: סיפור על ערפדית נקבה ועל אהבת נשים. הספר מתחיל בתאונה ליד טירה, דבר המזכיר משהו את מופע האימים של רוקי. מאוחר יותר יצא ספר המשך שנכתב על ידי סופר אחר.
''הארץ מאחורי היער'' (1888), מאת אמילי ג'רארד: ספר זה נחשב כמקור המידע העיקרי של סטוקר על טרנסילבניה.
''פריחתו של סחלב מוזר'' (1894), מאת ה. ג'. וולס: סיפור קצר שנחשב כאחד מבין הסיפורים העיקריים שקידמו את ספרות הערפדים והמד''ב.
ווארני הערפד, דרקולה, ויקראם והערפד
היו, כמובן, עוד ספרי ערפדים רבים שקדמו ל''דרקולה'', פואמות ואפילו אופרות, אך ספרו של סטוקר הצליח ונכנס אל תודעת הקוראים. הסיבות לכך הן, כנראה:
1. הסופר הסתמך על דמות אמיתית מההסטוריה המזרח-אירופית, על אדם שדובר עליו עוד שנים רבות לאחר מותו, שזכרו עדיין קיים. אחת מטירותיו עדיין עומדת על תילה ועדיין מסופרים סיפורי מעלליו, אם בתור אגדות ואם בלימודי ההסטוריה ברומניה.
2. צורת הכתיבה של סטוקר והדרך בה סיפר את הסיפור. דרקולה נכתב כיומנו של הגיבור הראשי, בו הוא מספר את קורותיו בצורה ריאליסטית מאד, ביחוד לאלה המכירים את טרנסילבניה. הגיבור מתאר ביומניו אפילו את המאכלים האופייניים למקום (פפריקה, ממליגה).
3. המקום בו מתרחש הסיפור: טרנסילבניה. טרנסילבניה נחשבת, בטעות אמנם, למקור כל אגדות הערפדים, אך עדיין המיתוסים נפוצים יותר בחבל ארץ זה.
סטוקר עלה כאן, אולי לא במכוון, על נוסחה קיימת אך מוצלחת - בדיית סיפור פנטסיה על דמות הסטורית החיה באזור רווי מיתוסים. דוגמאות נוספות לסיפורים כאלה: סיפורי אבירי השולחן העגול, קליאופטרה, קולומבוס ועוד.
מיהו דרקולה?
דרקולה (1431-1476), הידוע כולאדיסלב השלישי או ולאד טצפש, היה בנו של ולאד דרקול (השני), מלך וולאכיה הגולה (וולאכיה - חבל ארץ ברומניה). המשפחה חיה בטרנסילבניה בגלות, בהמתנה לדרקול (האב) שניסה לאסוף תמיכה כדי להביס את המלך ולהשיב את הכתר.
ולאד השלישי נולד בעיר סיגישוארה, שם ניצב ביתו של אביו עד היום, באזור בו גרו משפחות מיוחסות ורמות מעלה.
דרקולה - ולאד טצפש
אין מידע רב על תקופת ילדותו של ולאד השלישי, אך ידוע כי היו לו שני אחים - מירסאה, הבכור, וראדו, הצעיר ממנו. ולאד קיבל את חינוכו בעיקר מידי אמו, ומאוחר יותר מדי אביו שרצה לצרפו למסדר אבירי הדרקון.
כשפלשו הטורקים לטרנסילבניה בחר ולאד דרקול האב להשאר ניטרלי. כעבור מספר שנים אפילו שלח את שני בניו הצעירים אל הסולטן כבני ערובה, כהוכחה לרצונו הטוב. שני הבנים חיו בשבי כארבע שנים. כשנודע כי אביהם מת, שוחררו האחים והטורקים אף סייעו להשיב לולאד את הכתר הוולאכי.
השם דרקולה
קיימות כמה השערות בעניין מקור השם Dracula. הראשונה אומרת כיDrac בוואלכית משמעו Devil, ו Uela ברומנית: ''בנו של''. אביו של ולאדיסלב השלישי נקרא ולאד דרקול, ולכן דרקולה משמעו: ''בנו של דרקול'', ''בנו של השטן''. סברה אחרת טוענת כי Drac משמעו ''דרקון'', ולכן דרקולה הוא ''בנו של הדרקון''.
רוב החוקרים תומכים בסברה השניה, שכן סמל המשפחה היה דרקון, וכן סמל מסדר האבירים לו השתייך אביו של דרקולה.
שתי סברות אלו מקורן, כנראה, בחוקרים דוברי אנגלית, היות ואם היו מבררים זאת אצל דוברי השפה המקומית, היו מגלים כי שטן ודרקון הנם היינו הך.
אגדות מקומיות על דרקולה
בטרנסילבניה נפוצות מעשיות רבות על דרקולה, אך אף לא אחת מהן מתייחסת אליו כאל ערפד. הוא מעולם לא קושר אל אגדות הערפדים, אלא נודע כגיבור מלחמה שהתאכזר לכל מי שנקרה בדרכו.
שיטת העינוי הנפוצה ביותר בה השתמש היתה שיפוד בני אדם על יתד. בדרך כלל היה הקרבן נקשר ברגליו לסוסים, סוס לכל רגל, וממול היתה מוצבת יתד משומנת. או אז היו מצליפים בסוסים, שדהרו, בעוד הקרבן נגרר אחריהם, עד שגופו שופד על היתד שעמדה בדרכו. לעתים היה ולאד מבצע מעלל זה למאות ואלפי אנשים בו זמנית. רוב הזמן עשה זאת לצורך ענישה, אך לעתים גם לצורך הרתעת האויב. באחד הסיפורים על המלחמה בטורקים מסופר כי צבא שלם מקונסטנטינופול שבא להלחם בנסיך, סב על עקביו בבהלה ובבעתה לאחר שראה אלפי גופות משופדות לאורך הדאנובה.
עוד מסופר על סעודה רבת משתתפים שערך לכבוד בעלי האחוזות הרוסיים (אותם האשים ברצח אביו). בסוף הארוחה לכד ושיפד את רובם. את חלקם הנותר הצעיד לבראן, לשרידי מאחז סכסוני (כנראה) משנת 1200, שם אילץ אותם לבנות טירה משרידי ההריסות במקום. הטירה המדוברת עומדת על תילה עד היום, אך זו אינה ''טירת דרקולה'' המקורית המפורסמת. הטירה המקורית היתה בנויה על גדת נהר הארגש, וכיום נותרו ממנה הריסות בלבד.
טירת בראן
אחת האגדות הנפוצות בטרנסילבניה מספרת על פילגשו של דרקולה, שהיתה מנסה להרגיע אותו ממצבי רוחו הנוראים ומדכאונותיו הקשים, ולצורך כך היתה ממציאה שקרים למיניהם. באחת הפעמים, כדי לרומם את רוחו, סיפרה לו כי היא בהריון ממנו. טצפש אמר לה כי על נושא כזה לא מתבדחים, והיא טענה שוב ושוב שהיא דוברת אמת. לבסוף הוא לקח אותה לאמבט, שם בדקוה נזירות. משהתגלה השקר, נטל דרקולה סכין, שיסף אותה מגרונה עד חזה והשאיר אותה לדמם למוות.
סופו של המשפד
דרקולה נהרג בדצמבר 1476, בקרב נגד הטורקים בבוקרשט. יש הטוענים כי הוא נרצח על ידי מתנקשים מטעם בעלי האחוזות הרוסיים שואפי הנקמה. טענה רווחת נוספת אומרת כי הוא נהרג בטעות על ידי אחד מאנשיו בלהט הקרב. גופתו נקברה במנזר על אי, אך ראשו הוצג בקונסטנטינופול, משופד לראווה - סוף ראוי לולאד המשפד.
הקשר היחיד בין דרקולה ההסטורי לערפד מוצץ הדם הוא ספרו של סטוקר. מעיון ברשימותיו של סטוקר נודע כי השם המקורי של דמות ספרו הוא ''הרוזן וומפיר'' ולא ''דרקולה''. רק מאוחר יותר נתקל בשמו של הנסיך ובחר להשתמש דוקא בו. מתאור הרוזן בספר, ניתן לשער כי סטוקר השתמש בדמותו החיצונית, ובתיאור טירתו המקורית של ולאד.
מדוע, אם כן, השתמש הסופר דווקא בדרקולה בספרו? כנראה בגלל המוניטין האכזרי של דרקולה, או אולי שמו וסמל משפחתו, שיצרו השראה לדמות הספרותית. אך כל אלה השערות בלבד - האמת במלואה אינה ידועה.
מיתוס הערפדים – המקור
דמות הערפד הידועה כיום היא בעיקר זו המוכרת לנו מהקולנוע והספרות, אך היא עברה גלגולים רבים לפני כן. מיתוסי הערפדים קיימים בתרבויות רבות באפנים שונים:
יאשה – יפן - עטלף מוצץ דם מהמיתולוגיה היפנית.
צ'יאנג שי – סין - לפי האגדה, נוצרים הצ'יאנג שי במקרה בו חתול קופץ מעל גופת מת. אם הצ'יאנג שי עובר ליד ערמת אורז, נאסר עליו להמשיך עד שיספור את כמות הגרגרים.
באובן סית – סקוטלנד - ידועות כנשים הלבנות מן ההרים. הן היו מזמינות גברים לרקוד איתן כדי לשתות את דמם. ניתן להרגן בעזרת ברזל קר.
לאמיה – יוון - חציה אשה וחציה נחש, אך יודעת לשנות את צורתה לדמות אשה אנושית כדי למשוך אליה טרף. מסופר במיתולוגיה היוונית על כך שהרה, בקנאתה, הפכה את לאמיה הנסיכה ליצור לא אנושי עקב קנאתה על אהבתה לזאוס.
באיטאל – הודו - חצי אדם וחצי עטלף, תלוי במהופך וגבהו כחצי מטר.
יארה-מה-יא-הו - ערפד בגרסתו האבוריג'ינית, שתואר כאיש קטן ואדום ללא שיניים ובעל אצבעות הדומות לאלה של התמנון. היה בולע את קרבנותיו בשלמותם. אגדה זו הומצאה, כנראה, במטרה להפחיד ילדים קטנים שרצו להסתובב רחוק משבטם.
סטריגויל - רומניה - הסטריגויל דומה לערפד המוכר לנו, אך הוא תוקף בלהקות. בכדי להרגו יש למלא את פיו בשום.
מקור אגדות הערפדים אינו דוקא בטרנסילבניה, אלא במזרח הרחוק: טיבט, סין והודו, אולי אפילו רחוק יותר: אוסטרליה. האגדות התפשטו בעזרת הסוחרים שנדדו על דרך המשי מהמזרח אל הבלקנים והרי הקרפטים, טרנסילבניה והונגריה. האגדות היו נפוצות יותר בטרנסילבניה ואצל העמים הסלאבים, מן הסתם בגלל שבטי הצוענים בעלי האמונות התפלות שחיו במקומות אלה.
איך נוצרו אגדות אלו מלכתחילה? אולי יש לכך קשר לתרבות עצמה, למיתולוגיה ולאלים. בעבר נתפס הדם כמרכז הכוח בגוף, כנפש או נשמת האדם. לוחמים שתו את דמם של אויביהם בכדי לקבל אליהם את כוחם וחכמתם. הדם גם סימל קשר הדוק בין אנשים, ועצם הנתינה ממנו לאדם אחר הפכה אותו לחלק ממך (ברית דמים). זו כנראה הסיבה להווצרותן של אגדות אלה מלכתחילה: פחדו של האדם לאבד את כוחו ואת חכמתו, או לחלוק את נשמתו עם השטן.
ערפדים באנציקלופדיה מיתיקה
ערפדים - מאמרים
ערפדים - מקורות ומיתוסים
ערפדים - בהסטוריה
''הערפד, ואגדות מקאבריות אחרות'' מאת ג'ון פולידורי
''ווארני הערפד'' מאת ג'יימס מלקולם רימר
בראם סטוקר - ספרי ערפדים בע''מ
''קרמילה'' מאת ג' שרידן לה פאנו
''ויקראם והערפד'' מאת סיר ריצ'ארד פרנסיס ברטון
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
כתבה מרתקת!
רז גרינברג שבת, 18/08/2001, שעה 21:28
(2 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
|
|
כתבה יפה
אלי שבת, 18/08/2001, שעה 22:56
(3 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
|
|
ואפרופו ערפדים
שומר הצלמוות יום שני, 22/01/2007, שעה 21:38
(2 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
|
|
מקום מדהיםםם
משהיא שהייתה שם יום חמישי, 23/08/2007, שעה 22:41
|
|
|
|
|
|
|
|
מדהים,
.Amy. יום שישי, 30/05/2008, שעה 17:26
|
|
|
|
|
|
|
|
מקורות..
Cornelia יום שני, 06/07/2009, שעה 17:52
(2 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
