 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
אל ''המרחב''
מאמרים / איתי ליבנה
13/09/14
תגובות: 0
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14
תגובות: 4
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14
תגובות: 2
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13
תגובות: 12
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12
תגובות: 11
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11
תגובות: 3
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10
תגובות: 8
חיפה, חיפה – עיר עם עתיד
מאמרים / אהוד מימון
18/04/10
תגובות: 0
|
 |
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
שבת, 28/08/2010, שעה 14:07
מה עומד מאחורי הפריחה של ספרות הדיסטופיה לצעירים?
|
|
רבקה סטיד בחרה למקם את הרומן החדש שלה לילדים ''כאשר תגיע אלי'' – זוכה מדלית ניוברי לשנות 2010 – בניו יורק של שנות ה-70 של המאה ה-20 חלקית מכיוון ששם גדלה, אבל גם, כפי שאמרה למראיין, מכיוון שרצתה ''להראות עולם של ילדים עם אוטונומיה רבה''. הדמויות שלה, תלמידי חטיבת ביניים בני המעמד הבינוני, מסתובבות כדרך שגרה לבדן באפר ווסט סייד, חירות נדירה בעיר של היום, למרות ירידה ניכרת בשיעור הפשע בניו יורק מאז נעוריה העליזים של סטיד. עולם בני העשרה והילדים שלנו, שמישהו תמיד עומד מאחורי כתפם, אולי בטוח יותר, אבל הוא גם מזמן פחות הרפתקאות, ולכן גם פחות סיפורי הרפתקאות.
אולי זו הסיבה לכך שרבים כל כך מהם קוראים את ''משחקי הרעב'', טרילוגיה של ספרים מאת סוזן קולינס, המתרחשת בזמן לא מוגדר בעתידה של צפון אמריקה. הגיבורה שלה, קטניס אוורדין, חיה באחד משנים עשר מחוזות ממוספרים הנשלטים בידי עיר מרכזית, מושחתת ונצלנית שנקראת ''הקפיטול''. בכל שנה, שני ילדים מכל מחוז עולים בגורל להתחרות בתחרות גלדיאטורים המשודרת בטלוויזיה, משחקי הרעב, שנערכים בזירה עצומה תחת כיפת השמים. המנצח הוא הילד האחרון שנשאר בחיים. החלק השלישי בטרילוגיה, שלו מחכים בכיליון עיניים, ''עורב-חקיין'', יצא לאור בהוצאת סכולסטיק באוגוסט, ונכון לעכשיו הודפסו 2.3 מיליון עותקים של שני הספרים הקודמים, ''משחקי הרעב'' ו''לעלות באש''.
הטרילוגיה של קולינס היא רק הדוגמה הבולטת ביותר לפריחה הנוכחית בספרות דיסטופית לצעירים. רבים מספרים אלה הם סדרות, שבהן נטוות עלילות ממושכות בעולמות מורכבים בנויים ברוב דמיון. בסדרת ''המכוערים'' הפופולרית של סקוט ווסטרפלד, למשל, כל בני השש עשרה עוברים ניתוח כדי לעמוד בקני מידה אוניברסליים של יופי שנקבעו על ידי האבולוציה הביולוגית; ב''רץ המבוך'' של ג'יימס דשנר, נערים מתעוררים, כשכל זיכרונותיהם מהחיים קודם נמחו, במתחם מוקף חומה שסביבו מבוך מלא מפלצות. הספרים בדרך כלל מסתיימים בסיומים פתוחים שנוטים לעורר את הקוראים לפרסם הצהרות סבל לועגות למחצה (''סוזן, את מענה את הקוראים שלך בכוונה!?!?!?!?'') בפורומים באינטרנט.
הוצאות לאור החתימו עשרות ספרים דומים בשנה או בשנתיים האחרונות, וכמו בכל ז'אנר משגשג נושאים ומוטיבים נסחפים מז'אנרים ומצורות אחרים. יש, או יהיו בקרוב, ספרים על בני עשרה המשובצים במקצועות ונכפים עליהם נישואים שהוכתבו על ידי הממשלה או שנקצרים עבור חלקי חילוף או מהונדסים גנטית למיומנויות מסוימות או שמוחם נשטף בידי מסרים תת-ספיים המוטמעים במוזיקה או שמוחם מצויד בקישור אינטרנט. ויש תסריטים פוסט-אפוקליפטיים שבהם האנושות מתדרדרת לכדי חקלאות קיום או נאו-פאודליזם, תקועה בכפרים הנשלטים בידי קנאים דתיים או מוקפת שממה רעילה, שרי מלחמה טורפניים או לגיונות זומבים אוכלי אדם. היתרון של קוראים צעירים הוא שרוב הדברים האלה חדשים להם. הם לא עומדים להרים את האף בגלל רעיון ממוחזר מפרק של ''אזור הדמדומים'' או למלמל שהנבל נורא דומה לכומר המופרע שרוברט מיצ'ם משחק ב''ליל הצייד''. כדי לרגש, אם כן, סיפור לא צריך להיות חסר תקדים. הוא פשוט צריך להיות מסמר שער.
ספרים דיסטופיים לצעירים ונוער קיימים כבר שנים. קוראים בגיל מסוים זוכרים ודאי שמוחותיהם הצעירים הוכו בהלם למקרא ''בית המדרגות'' של וויליאם סליטור, סיפורם של חמישה בני עשרה שנכלאו ברשת אינסופית לכאורה של גרמי מדרגות בסגנון מ' סי' אשר שבסופו של דבר מתבררת כקופסת סקינר ענקית המיועדת להתנות את התנהגותם. ''התלת-רגליים'' של ג'ון כריסטופר, שבו שליטים חייזרים מתקינים כיפות שליטה מוחית על ראשיהם של כל מי שעברו את גיל שלוש עשרה, התפשט בכיתה וי''ו שלי כמו זן מרושע במיוחד של שפעת. בהתאם לחרדות ולנושאים הבוערים של העת, ספר דיסטופיה לצעירים יכול לעסוק באחריתה של מלחמה גרעינית (''ז' הוא זכריה'' של רוברט סי' אובריין) או בחסרונות של הנדסת סדר חברתי הרמוני מדי (''המעניק'' של לויס לורי) או בתוצאות מיצוי משאבים (''יומני הפחמן, 2015'' של סאקי לויד). וכמובן, רוב תלמידי בית הספר האמריקאים קוראים בבית הספר את הדיסטופיות הקלסיות למבוגרים של המאה ה-20 כמו ''עולם חדש מופלא'' או ''1984''.
דרכיהן של הדיסטופיות המוכוונות לילדים נפרדות מאלה של קודמותיהן למבוגרים בכמה מובנים חשובים. ראשית, הדיסטופיות למבוגרים קודרות יותר. במאמר לאסופה ''כתיבת אוטופיות ודיסטופיות לילדים ולנוער'' משנת 2003 האקדמאית הבריטית קיי סמבל טוענת ''סגירת הנראטיב בתבוסתו וכישלונו הסופי של הגיבור הכרחית לחלוטין לדחף הנוזף של הדיסטופיה הקלסית למבוגרים''. הדיסטופיה למבוגרים מתארת המשך של מגמות בהווה כדי להראות לקוראים כמה נוראים הדברים יהיו אם ההתנהגות המחפירה שלנו תימשך ללא מעצורים. ככל שהגיבור נמחץ בצורה מוחלטת יותר, כך המסר דוחק ורב עוצמה יותר. מכיוון שסופרים של ספרות ילדים ''מסתייגים מתיאור חיסול מוחלט של התקווה בסיפוריהם'', סמבל כותבת, הם מתחמקים מכל מה שנוגע להנחלת לקח. כן, הטעויות והאשליות שלנו עלולות להוביל לאסון, אבל אם – כפי שקורה בדרך כלל בספרי דיסטופיה לילדים – אפשר לגבש דרך חיים חדשה וטובה יותר מבין הריסות, האם האפוקליפסה העתידית באמת תהיה כה רעה?
מדבריה של סמבל עולה שלסיפורים דיסטופיים למבוגרים ולילדים אותה מטרה בסיסית – להזהיר אותנו מפני הסכנות של מגמות עכשוויות. זה בהחלט נכון לספרים כמו ''1984'' ו''עולם חדש, מופלא''; הם מפרטים את תוצאות הסמכותנות הפוליטית והנהנתנות חסרת האחריות. זה מה שיקרה אם לא נחזור בנו עכשיו, הם נוזפים, והנזיפה הגיונית כאשר לקוראינו יש סיכוי להניח יד על ההגה.
אך ילדים לא מנהלים את העולם, ובני עשרה, במיוחד, חשים זאת בבירור. אפשר לקרוא את ''משחקי הרעב'' ככתב אישום נגד תכניות הריאליטי, אבל רק אדם חסר רגישות לנימה הרגשית של הסיפור יכול להתייחס לביקורת החברתית כמסר האמיתי של ספרה של קולינס. ''משחקי הרעב'' אינו טיעון. הוא מתפקד כמעשייה או מיתוס, סיפור שבו דמויות ואירועים עצומים ומרהיבים משמשים כמוליכים לחוויות אוניברסליות. ספרות דיסטופית היא אולי הז'אנר היחיד הנכתב לילדים שהוא כדרך שגרה פחות דידקטי ממקבילו למבוגרים. הוא אינו מנסה לשכנע את הקורא למנוע ממשהו נורא לקרות – הוא עוסק במה שקורה, ברגע זה, בנפשו הסוערת של הקורא המתבגר. ''הצלחת 'מכוערים''', ווסטרפלד כתב בפעם בבלוג שלו, ''היא בחלקה מכיוון שבית הספר התיכון הוא דיסטופיה''.
ראו את משחקי הרעב עצמם. בספר הראשון בטרילוגיה של קולינס, קטניס מסבירה שהמשחקים הם ''עונש'' על מרידה כושלת נגד הקפיטול שנים רבות קודם לכן, ומטרתם ''להשפיל ולענות אותנו''. עשרים וארבעת הילדים המתמודדים, הנקראים מיועדים, מאולצים להשתתף, ואנשי המחוזות שלהם חייבים לצפות במרחץ הדמים המשודר. אך תושבי מחוזות עשירים (מחוז שתים עשרה, ביתה של קטניס, הוא פרובינציית כורים קשת יום) רואים בתחרות ''כבוד'', וחלק מהצעירים, המכונים ''מיועדים קרייריסטים'', מתאמנים כל חייהם לקראת המשחקים. כאשר קטניס עצמה הופכת למיועדת (היא מתנדבת, כדי להציל את אחותה הצעירה), היא נלקחת לקפיטול ומקבלת טיפול יופי זוהר ומלתחה המעוצבת במיוחד בשבילה על ידי מאסטרו האופנה הפרטי שלה. ההמון מריע לה, היא מתפטמת במשתאות, מתראיינת בטלוויזיה, אוכלת ארוחות מלכים וגרה בסוויטה מלאה מכשירים נפלאים. היא נאלצת לחיות את חלומה של כל מתבגרת. (טענתה שהיא שונאת את כל זה מתערערת על ידי התיאור הפרטני האוהב של כל פינוק ופינוק.)
ככלי לתעמולה מעשית, המשחקים לא הגיוניים. חסרה להם התכונה ההכרחית למפגנים טוטליטריים: לכידות אידאולוגית. אי אפשר לדכא ולעשות דה-הומניזציה לעם כבוש בכך שאתה הופך את בניו למושאי הערצה ומלמד אותם כיצד ליצור אישיות ציבורית מושכת לקהל. (''תחשבי שאת נמצאת בין חברים'', מאיצה בקטניס אחראית קשרי המדיה שלה.) האם המשחקים הם אמצעי ענישה או אירוע ספורט אקסטרימי? תחרות יופי או תרגיל בטרור רודני? בהתחשב בכך שעל מחוזו של המיועד הזוכה ''מורעפים פרסים, בעיקר אוכל'', מדוע המחוזות העניים והמורעבים ביותר לא מאגדים את המשאבים שלהם כדי לאמן מיועדים קרייריסטים, במקום העשירים ביותר? והמנהג של לקיחת ילדיה התמימים של אוכלוסייה ואילוץ הוריהם לצפות בהם נטבחים לשם בידור – האם הוא לא יתרום יותר להצתת מרד מאשר לדיכויו?
אם, מצד שני, רואים במשחקים אלגוריה מתוך דמדומי קדחת לחוויה החברתית של בני נוער, הם הופכים מובנים לחלוטין. מבוגרים זורקים בני עשרה לקן הצפעונים של בית הספר התיכון, כשהם פולטים שטויות סנטימנטליות על כך שזה אמור להיות שלב נפלא בחיים. הכללים שרירותיים, בלתי מובנים, ונתונים לשינויים פתאומיים. ההיררכיה החברתית הברוטלית שולטת, ובה העשירים, יפי המראה והספורטיביים רודים באמצעות יתרונותיהם בכל השאר. כדי לשרוד חייבים להיות זיוף גמור. נדמה שהמבוגרים לא מבינים מה מונח על כפות המאזניים; חייך יכולים להגיע לקצם, והם מתנהגים כאילו זה רק ''שלב''! כולם צופים בך כל הזמן, בוחנים את בגדיך או חבריך ועוסקים בכפייתיות בשאלה אם אתה מקיים יחסי מין או לוקח סמים או מקבל ציונים טובים מספיק, אבל לאיש לא אכפת מי אתה באמת ומה אתה באמת מרגיש לגבי כל דבר שהוא.
הקשת הטיפוסית של הנראטיב הדיסטופי מייצגת את הניכור של גיל הנעורים. ראשית מוצג העולם. הוא יכול להיראות נעים למדי. טאלי, הגיבורה של ''מכוערים'' (ושני המשכיו), מצפה בכיליון עיניים לניתוח שיהפוך אותה לאחד ''היפים'' ויאפשר לה לעבור למובלעת המסיבות של עיר היופי החדשה. לג'ונאס בן האחת עשרה, ב''המעניק'', אין שום בעיה עם הקהילה השקטה והתפלה שבה הוא גדל. ואז משהו חדש, חריג, מופיע, או שהגיבור נתקל בחוסר התאמה. סדק נפער במסכה. אם החברה היא אוטופיה שקרית, הגיבור מגלה את השקר שבבסיסה: ''היפים'' עוברים לובוטומיה כאשר הם מקבלים את הניתוח הפלסטי שלהם; התשוקה נוקזה מתושבי הקהילה של ג'ונאס. אם החברה באמת אומללה או מדכאת, הגיבור ילמד שבניגוד למה שנאמר לו, אולי יש בררה אחרת, במקום כלשהו. התנאים בבית הופכים בלתי נסבלים יותר ויותר עד לשבסוף הגיבור, לבדו או בחברת בן לוויה, מחליט להימלט ויוצא לדרכו לשטח מסוכן.
מכיוון שלדיסטופיות אלה היגיון שהוא ארכיטיפי יותר משהוא רציונלי, רבות מהן לא מנסות כלל לציית לקווים המנחים של המדע הבדיוני. או שאולי הן מתייחסות רק לחוק השלישי משלושת חוקי הניבוי המפורסמים של ארתור סי קלארק: ''אי אפשר להבחין בין טכנולוגיה מתקדמת מספיק לבין קסם''. בחדריה בקפיטול קטניס, שקודם לכן העבירה את ימיה בציד לא חוקי ביערות באצמעות חץ וקשת, מגלה שהיא ''מתכנתת את הארון לתלבושת לטעמי. החלונות מתמקדים בחלקים שונים של העיר לפקודתי. מספיק ללחוש למיקרופון את פריט המזון שבחרתם מתוך תפריט אינסופי של מאכלים, והוא מופיע מולכם, חם ומהביל, בתוך פחות מדקה''. כאילו היא חיה בארמון מהאגדות, סועדת מצלחות קסומות עשויות זהב שמתמלאות מחדש בכל ערב.
הנצחיות הקפואה בזמן של ספרים אלה לא מונעת מהם להטמיע את הטעם המיוחד של תרבות הילדים בת ימינו. ההתעוררות במקום זר ומסוגר ללא זהות או מושג כלשהו מה אתה אמור לעשות או איך תוכל לצאת – כפי שקורה לתומס, הגיבור של ''רץ המבוך'' – הוא תסריט שנמצא פעמים רבות במשחקי וידאו. כך גם הטבעות המעניקות לבעליהן חיים נוספים ב''אינקרסרון'' (Incarceron) של קתרין פישר, שבו הדמויות כלואות בכלא שגודלו כגודל מדינה קטנה, שבו ערים ויערות ממתכת. כמו ''רץ המבוך'', גם ב''לעלות באש'' יש רגע שבו השחקנים הנואשים חייבים לדמיין את הגאוגרפיה שסביבם כפי שהיא נראית במבט-על, כמו בלוח משחק או בחידה שבתבנית שלה אפשר למצוא רמז מכריע. יש יותר קרבות פנים אל פנים בספרים אלה מכפי שהיו בספרים לפני שלושים שנה, והם חשובים יותר לסיפורים, המסתיימים לעתים קרובות בעימות הדומה לשיא של סרטי פעולה. בספרה ''יער הידיים והשיניים'' קארי ראיין לוקחת קהילה מבודדת, ימי-ביניימית משהו, המזכירה את העיר בסרטו של מ' נייט שמלן ''הכפר'', ומציבה אותה בפני התקפת זומבים בסגנון ג'ורג' רומרו, ואז זורקת פנימה מרובע אהבה עם כמות חרדות רגשיות שיכולה להתחרות ב''דמדומים''.
החוויה של התבגרות תחת פיקוח מבוגרים בלתי פוסק כמעט – הנסיבות שהקשו כל כך על רבקה סטיד לכתוב על תלמידי כיתה וי''ו בני ימינו – השפיעה גם היא על הספרים. הגיבורים בדיסטופיות טכנולוגיות של דורות קודמים התמודדו לעתים קרובות עם מצלמות ריגול, בתקווה להתחמק מהן או לקרוא עליהן תיגר. עימותים בין עיניים אנושיות ועדשות חסרות נשמה עדיין מתרחשים; ההאקר בן העשרה שמספר את ספרו של קורי דוקטורוב ''האח הקטן'', המנון לזכות לפרטיות הממוקם בסן פרנסיסקו בעתיד הקרוב, מספק הוראות יעילות איך לבנות גלאי מצלמות נסתרות מגליל קרטון של נייר טואלט וקומץ נורות לֶד. אך לעתים קרובות האווירה היא של השלמה כבדת ראש; ב''אינקסרון'' הגיבור, פין, לא יכול לעשות יותר מלהבחין באורות האדומים הקטנים של ה''עיניים'' הנמצאות בכול של הכלא הנועצות בו מבט מקורות התקרה. כאשר קטניס מגיעה לבסוף לזירת משחקי הרעב, חלקת יער, היא לא טורחת אפילו לחפש את המצלמות; היא יודעת שהן מוטמעות בכל מקום. ''המצלמות בוודאי התקשו לצלם אותי'', היא חושבת כאשר היא יורדת מעץ. ''אבל אני יודעת שעכשיו הן ללא ספק עוקבות אחרי. ברגע שאקפוץ לקרקע אזכה בתמונת תקריב''. בספר ''משחקי הרעב'', מעקב הוא סביבה.
לאינטרנט תפקיד פחות חשוב בספרים אלה מכפי שאפשר היה לצפות. ביוצא דופן אחד, הסאטירה חסרת הרחמים והשנונה של מ' א' אנדרסון על שאננות התקופה המאוחרת של הקפיטליזם, ''היזון'', מידע (בעיקר פרסומות) מוזרם ישירות למוחם של אנשים; המספר של הסיפור חושב על על עידן המחשב הנייד שהוא דמה ''לנשיאת ריאותיך במזוודה ופתיחתה כדי לנשום''. (''היזון'' הוא אחת מהדסיטופיות לנוער היחידות שבהן גיל הנעורים לא מעניק חיסון כלשהו מפני השקר הגדול. הוא הרבה יותר קרוב ל''עולם חדש מופלא'' מאשר ל''משחקי הרעב'', והסיום שלו הוא בבירור קודר.) בספר שהוא אולי האינטרוספקטיבי ביותר ביבול האחרון, The Knife of Never Letting Go מאת פטריק נס, האינטרנט מופיע במטפורה, בצורת וירוס הגורם לכך שמחשבותיהם של אנשים משוגרות למוחות כל מי שסביבם. ''מידע בהחלט נמצא בכל מקום היום'', נס הסביר, ''טקסטים ואי-מיילים ומסרים מידיים – כל כך הרבה שההרגשה היא שאי-אפשר להימלט ממנו''.
טוד, המספר של הספר, הוא האק פין פוסט-אפוקליפטי, התושב הצעיר ביותר בעיירת גבול המאוכלסת גברים בלבד (הווירוס הרג את הנשים), שבה הוא מופגז ב''רעש'' מנטלי, קקופוניה של רשמים ורעיונות, שבהזדמנות אחת מיוצגת כרשת של מגילות חופפות. טוד מעדיף להסתובב בביצה הסמוכה, שגם היא ''רועשת'' מכיוון שהווירוס משדר גם את מחשבות בעלי החיים, אך באופן פחות פולשני:
הקול הוא סוג אחר של קול, כי הקול של הביצה הוא רק סקרנות, יצורים שמבררים מי אתה ואם אתה אִיוּם. בעוד שהעיר יודעת עליך הכול ורוצה לדעת עוד ורוצה להכות אותך עם מה שהיא יודעת עד שאיך יישאר משהו ממך בכלל?
הקוראים הצעירים של The Knife of Never Letting Go אולי חשים דבר מה דומה לגבי חייהם מוצפי המידע הנתונים בפיקוח תמידי, או אולי זו רק פשוט הדרך שבה נס חושב שהוא היה מרגיש אם הוא היה הם. זה מתאים איכשהו לרוח הפרנויה של ספרים אלה שמבוגרים כותבים אותם, מוציאים אותם לאור, מציבים אותם על מדפי חנויות וספריות, נותנים לתלמידים לקרוא אותם ומחליטים מי מהם זוכים בפרסים. (נראה גם שרוב ביקורות הקוראים המתפרסמות ברשת נכתבות על ידי מבוגרים.) אבל ילדים כן קוראים את הספרים, וחלקם לבטח יגדלו ויכתבו סיפורים דיסטופיים משלהם, בהשראת טכנולוגיות או מגמות חברתיות שטרם העלינו על דעתנו. עד אז תכניות ריאליטי ופרטיות באינטרנט אולי ייראו כמו בעיות מוזרות ומיושנות. אבל החלקים על העולם השבור או הבלתי נסבל, על הצורך לסלק את הישן כדי לפנות מקום לחדש? החלקים האלה יישארו.
המאמר המקורי מתוך הניו יורקר
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
מעניין מאוד (חדש)
גרומיט יום שני, 30/08/2010, שעה 17:14
אחרי הקריאה של המאמר חשבתי מעט והתחלתי לתהות אם אי אפשר למצוא קשר בין אופנת הדיסטופיות לנוער לבין אופנה נוספת שרווחת בתקופה האחרונה: ספרי (וסרטי) ערפדים לנוער.
לא קראתי או ראיתי את סדרת ''דמדומים'' של סטפני מאייר, ואף אחד מהספרים האחרים בז'אנר, כך שאין לי ממש תשובה לשאלה. מעבר להורמונים משתוללים ולאנשים שנוצצים בשמש יש לספרים האלה גם השתמעויות פוליטיות יותר? ניסיון לעשות סדר בעולמם של בני הנוער מול ה''דיכוי'' של עולם המבוגרים? משהו אחר?
|
|
|
|
|
מעניין מאוד (חדש)
שדונית יום שלישי, 31/08/2010, שעה 10:43
בתשובה לגרומיט
אני חושבת שהמשמעות העיקרית שיש לערפדים היא לא פוליטית אלא חברתית. במובן שבו אנחנו כחברה מנסים לייצר את דמות ה''נשגב'' את הערפד המופלא החזק וכמובן הסקסי כדי שנוכל להעריץ אותו. ואולי זאת גם המשמעות החברתית שעולם המבוגרים מנסה להנחיל לצעירים - אהבת הכח ואהבת היפה.הערפד הוא חזק במובן הנפשי ולרוב גם החברתי, הוא עשיר והוא צעיר לנצח - אלו הם העקרונות עליהם כרגע מתבססת החברה שלנו.
|
|
|
|
|
אבל זה נכון תמיד (חדש)
גרומיט יום שלישי, 31/08/2010, שעה 13:28
בתשובה לשדונית
למה סצנת הערפדים פורחת דווקא עכשיו, ולא, נניח, בשנות השמונים או התשעים?
|
|
|
|
|
אבל זה נכון תמיד (חדש)
נועה רייכמן יום שלישי, 31/08/2010, שעה 17:09
בתשובה לגרומיט
לדעתי הבחירה דווקא בערפד היא בגלל היותו דמות סטריאוטיפית, שדוחה את המבוגרים- ולכן (כסוג של מרדנות נעורים) מושך את הצעירים.
הערפד סימל תמיד את האאוטסיידר - למרות כוחו הפיזי והיותו בן אלמוות, הוא מודר מהחברה הרגילה (ומשתוקק להשתייך אליה). רק בשנים האחרונות הוא עשיר, סקסי ומושא הערצה.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
