עוד בקטגוריה זו:
Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0
|
 |
שאלות טובות
ספרים / אהוד מימון
יום ראשון, 07/01/2007, שעה 0:00
עשרים וחמישה אלף איש ומחשב אלוהים אחד בספינת חלל אל קאנופוס – מייפלאואר מאת קווין או'דונל
|
|
מצבו של העולם היה גרוע. ברשותו של כל זב ומצורע היה נשק גרעיני, וגם אצבע עצבנית מעל הכפתור שנועד לשגר אותו, רוב האנשים היו מובטלים, משועממים ומתוסכלים, ובאופן כללי לא נראה שכדאי לתכנן תכניות לאחרי החגים. נשיא ארצות הברית, שעשה את הבלתי יאמן והצליח להבחר לכהונה שניה, החליט שצריך לעשות מעשה. אם גורלו של כדור הארץ נחרץ, אולי אפשר יהיה לפחות להציל את האנושות. הוא יזם פרויקט בינלאומי, בניית ספינת דורות בטכנולוגיית מגח גריפה שתישא עשרים וחמישה אלף איש להתיישב בקאנופוס. כדי לנהל ולהטיס ספינה כזו היה צורך במחשב חזק וגמיש במיוחד, מחשב בעל יכולת תיקון עצמי ולמידה, מחשב המבוסס על מוח אנושי. ממחסן מאובק נשלף מוחו של ריצ'ארד מטאקלורה, שראשו נערף בתאונה אי אלו עשרות שנים קודם לכן. המוח הזה, חי אך נעדר חיים ומודעות, תוכנת מחדש והפך למחשב המרכזי של הספינה ''מייפלאואר'' העומדת להפליג לקאנופוס. אך זמן קצר לאחר ההמראה אירעה תקלה – ריצ'ארד מטאקלורה, דוקטור לרפואה ולפילוסופיה, התעורר. המודעות שנסוגה מפני טראומת המוות, הנפש החבויה במוח, חזרה לחיים ומצאה את עצמה כלואה במחשב, ובספינה העושה את דרכה בחלל. והחלק גרוע באמת – בתהליך ההתעוררות הוא כיבה בטעות את מגח הגריפה וגזר על עצמו ועל אלפי הנוסעים מסע שיימשך כמעט אלף שנים.
זהו הרקע. למרות ביקורת שטוענת שהספר עונה על דרישתם של מי שמתגעגעים למדע בדיוני קשה אסור לטעות בו – הוא לא ספר מדע בדיוני קשה. החלק המדעי שבו מוגבל לתיאור הספינה הקצר, המשמש את או'דונל כדי להכין את הרקע לסיפורו של ריצ'ארד מטאקלורה ולסיפורם של נוסעיו במשך מאות שנות המסע. שני סיפורים אלה הם לבו של הספר, ושניהם מעניינים.
סיפורם של הנוסעים עוסק בהנדסה חברתית. כאותו ניסוי מפורסם בו כולאים עכברושים שמספרם הולך וגדל בשטח קטן וצופים בתוצאות, כך גם או'דונל משתמש ב''מייפלואר'' כמעבדה לניסוי מחשבתי – אילו דפוסי חברה יווצרו בקרב קבוצה של אנשים הלכודים בספינה שאינם יכולים לצאת ממנה? כדי לגוון את הדינמיקה של קבוצת הניסוי שלו הוא מטיח בה גירויים מגירויים שונים – פעם חייזרים מאיימים, פעם מערכות אקולוגיות שיצאו מכלל שליטה, פעם קבוצה קטנה המפעילה שלטון טרור ופעם ידיעה מכדור הארץ שהקץ לא הגיע, ושהנעה מהירה ממהירות האור עומדת על סף התגשמות. ומעל כל אלה מרחפת הרוח שבמכונה, ריצ'ארד מטאקלורה הלכוד בכלא המחשב שלו בלא ידיעתם של הנוסעים. מפעם לפעם הוא מתערב בחייהם, אך בתחילה זוהי ההתערבות מוגבלת כיוון שהוא עדיין נאבק לשלוט בעולמו ובתכנות בו הוא שבוי.
הסיפור השני הוא זה של ריצ'ארד עצמו, ובמובנים מסוימים הוא המעניין מהשניים. ראשיתו של המסע מוקדשת למאבקו של ריצ'ארד בכלאו, לנסיון שלו לכפות את רצונו ואת מרותו על הסופר-אגו שהושתל באישיותו – התכנות. מאבקו להפוך את ''המחשב המרכזי'' שוב ל''ריצ'ארד מטאקלורה'' הוא עיקש ושיטתי – ריצ'ארד תוקף את התכנות ושב ושוב, מסיג אותו מעוד ועוד שטחים ולבסוף מכפיף לרצונו כל פקודה השולטת בכל פעולה של הספינה. על שלושה גורמים הוא מתקשה במיוחד להתגבר – על הציווי המציב את טובתם של הנוסעים בראש מעייניו, על חוסר יכולתו להפעיל שוב את מגח הגריפה ועל הפקודה, שאין לעמוד בפניה, להגיע לקאנופוס. חלקו האחרון של הספר, לאחר שריצ'ארד הצליח להשתלט על התכנות שלו ולבסס את עליונותו, מוקדש למאבק בנוסעים. לאורך הספר כולו הוא מתערב התערבות גוברת והולכת בדינמיקה של חברת הנוסעים, ובשלבים מסוימים אפילו מעצב אותה על פי העקרונות החברתיים הנראים לו ראויים. אבל לקראת סוף הספר מתחיל המאבק בין ייעוד הספינה, שהוא גם היעוד המקורי שלו – להפוך לחומר הגלם שעליו תתבסס המושבה – לבין אינסטינקט השרידה של ריצ'ארד מטאקלורה, שהנוסעים עדיין לא יודעים על קיומו בתוך המחשב המרכזי.
הפן האחר של מערכת היחסים של מטאקלורה והנוסעים הוא הפער הנפער ביניהם. המחשב המרכזי של הספינה מפקח על כל מרכיבי חייהם של הנוסעים. הוא אחראי על יצור המזון, רענון האוויר, שמירת הכבידה בספינה והגנה על הנוסעים מפני החלל שבחוץ. הוא שולט אפילו בפתיחת וסגירת דלתות התאים. ככל שריצ'ארד משיג שליטה רצונית רבה יותר בתפקודים אלה הוא הולך ורוכש לעצמו כוח כמעט אלוהי כלפי הנוסעים – הוא יכול למנוע מהם מזון ואוויר, לגמול להם ולהעניש אותם. ואכן, בשלב מסוים הוא עוסק בשאלה כיצד להתייחס אל בני חסותה, ומחליט לבסוף שהם לא בדיוק מטען, אבל גם לא ממש ראויים לתואר ''אנושיים''. הוא מתחיל לכנות אותם ''יבחושים'' (mayflies – שמו של הספר במקור). הם יצורים קצרי חיים (בהשוואה אליו) וחסרי חשיבות שלא מותירים חותם על עולמו שלו. הפן המעניין בהתפתחות התודעה והזהות שאו'דונל מתאר היא שבסופו של דבר, ולמרות הכינוי שהדביק לנוסעים, ריצ'ארד מטאקלורה בוחר להגדיר את עצמו כזר, כלא אנושי, ולא את האחרים. הוא מעצב לעצמו זהות שהיא יותר מאנושית, שבזה לאנושות, אבל אינו מגדיר מחדש את האנושיות כך שתכלול אותו ותוציא מן הכלל את מי שאינם דומים לו. הבחירה שלו בסופו של הספר, לצאת אל החלל ו''לשוחח עם כמה נוכרים'' במקום להישאר עם המתיישבים, מעידה על כך שהוא בחר לשייך את עצמו לקהילת הנוכרים (החייזרים) יורדי החלל ולא לקהילה האנושית המתנחלת המגשימה את מטרתה העתיקה, שהיא כבר לא רלוונטית כעת, הנצחת השריד האחרון של האנושות.
הספר כתוב היטב. נקודת החולשה העיקרית שלו היא היותו פשטני למדי. נראה שהדברים נפתרים בקלות מעט רבה מדי, שהמבנים החברתיים קצת פשוטים וכוללניים מדי, שהלבטים של ריצ'ארד ביחסיו עם היבחושים נפתרים לעתים כמעט כלאחר יד. המקום בו הדבר בולט ביותר הוא המפגש השני של ה''מייפלאואר'' עם החייזרים של ינואר 2600, אבל הוא ניכר גם במקומות אחרים. יתכן שהסיבה היא קוצר היריעה – זו בהחלט עלילה שאפשר וראוי היה לפרוס על פני יותר משלוש מאות ועשרים עמודים (בפורמט קטן), כיוון שאו'דונל מעלה נושאים מרתקים, וזו נקודת החוזק העיקרית של הספר. השאלות שאותן הוא מעלה הן נצחיות: איך מתמודדת חברה עם הידיעה שהמטרה העיקרית שלשלמה נוצרה אינה רלוונטית יותר? כיצד יכול מיעוט כוחני להשתלט על חברה הגדולה ממנו עשרות מונים? מהי אחריותו של היחיד כלפי החברה? מהי המחויבות של ישות בעלת כוחות אלוהיים לאנשים הנמצאים בחסותה? באיזה שלב אדם משתנה כך שהוא אינו אנושי יותר? האם יש סדר חברתי אחד ויחיד שהוא טוב מאחרים?
אלה שאלות גדולות וחשובות שצריך וראוי להעלות שוב ושוב. בתולדות האנושות נשפך דיו רב (וגם דם) בנסיון לענות עליהן. או'דונל מציג אותן בפני הקורא בספר קטן וכתוב היטב (גם אם מעט בוסרי), שעלילתו זורמת בשטף ונושאת אתה את הקורא. גם אם התשובות שלו לוקות בחסר בעומקן ובהיקפן, הרי שזהו ספר שראוי ליותר מקריאה אחת, והוא בהחלט כתוב טוב מספיק על מנת להיות מהנה גם בקריאות חוזרות.
מייפלאואר (Mayflies)
מאת קווין או'דונל (Kevin O'Donnell)
תרגום: עמנואל לוטם
עם עובד, 1986
319 עמודים
מייפלאואר - ביקורת מאת דיוויד לאנגפורד
|
 |
|
