איותי לילה


על האגודה \| פעילויות \| הצטרפות \| צרו קשר \| כתבו לאתר \| English Site \| בפייסבוק

עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14

תגובות: 11

וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 1

וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 0

וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 0

הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14

תגובות: 1

שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14

תגובות: 1

מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14

תגובות: 0

דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13

תגובות: 8

מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13

תגובות: 0

עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13

תגובות: 3

הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13

תגובות: 5

הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13

תגובות: 1

יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13

תגובות: 1

היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13

תגובות: 8

פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13

תגובות: 14

איותי לילה
סיפורים / לילי דאי
יום שישי, 16/05/2008, שעה 18:31

לטבוע בחלום ששואב אותך או לתת לסיוטים חסרי צורה לשטוף אותך?

היא הניחה את המלחם, נזהרת לכבות אותו, להניח אותו רחוק מהעץ, רחוק ממנה, ולא ליד שום דבר שעלול לגרום שריפה בסדר גודל כזה או אחר. היא הרגישה דביקה מזיעה, זקוקה נואשות למקלחת, אבל ידעה שאם תרשה לעצמה לעצור עכשיו תבלה עוד לילה על הרצפה. היא התבוננה בקרשים המונחים לרגליה ובדפים המפוזרים בחדר. חלומותיך טובעים בים של לאה גולדברג? לא, היא די בטוחה שכבר שרפה אותו לתוך מסגרת העץ – כן, ממש למראשותיה, בכתב יד רועד, כנראה שכתבה אותו ממש בהתחלה, כשעוד ניסתה להתרגל למלחם. עוד משהו של דאגלאס אדאמס, אולי? ובעצם כבר עכשיו היא מתגרה בגורלה, עם כל פיסות היקומים המסויטים שיצר חרוטות על מיטתה. היא מתבוננת בקרש, מעבירה את אצבעותיה על הפצעים השרופים שממלאים אותו, מעשה ידיה להתפאר. היא די בטוחה שכשתרכיב את המיטה בחזרה, הוא יהיה אחד הקרשים הגבוהים, החשופים למגע ידיה המגששות בלילה, בחושך. ופתאום היא יודעת מה חסר לה כל הזמן הזה, מה הציטוט שהיא זקוקה לו על מיטתה, במקום מרכזי ובולט – חלום ליל קיץ, כמובן. פאק, אולי, או משהו של הלנה. תמיד אהבה את הלנה... היא עוברת בעיני רוחה על המחזה, שלמדה בעל פה עוד בהיותה ילדה – סתם, במקרה, כל המילים נתפסו בזוויות מוחה ונותרו בו, מילים שרק עם השנים למדה לפענח ולהבין.
כשהמיטה מחוברת שוב, העץ הבהיר רווי בציטוטים האהובים עליה מהספרים האהובים עליה וממש במרכז, מעל ראשה בדיוק, מתנוסס לו הציטוט הנבחר.

אם פגענו, הצללים
לבל תחושו אומללים
פשוט חשבו, הזיתם, נמתם,
זה החיזיון חלמתם.

כן, היא חושבת לעצמה. זה מצוין ללילות הסיוטים. מסר מרגיע בקצות האצבעות כשתתעורר מתנשמת, לופתת בעווית את העץ המת ממנו מורכב כן העינויים שלה.
באותו הלילה, מותשת, רחוצה ונקיה, עוטה פיג'מה חדשה מבד רך במיוחד, היא מניחה לעצמה ליפול אל תוך מיטה שונה – כך, מוקפת יופי וחכמה, פיסות של יצירות מופת, וודאי תוכל לישון, סוף סוף. לישון, אולי לחלום... לא, לא לחלום, היא מעוררת את עצמה, מסרבת להיסחף עם הציטוט. הוא לא ברשימה הבטוחה שלה. אין לו מקום כאן, עכשיו. היא מכבה את האור ומגששת אחר עולם לברוח אליו הלילה. בחיוך עייף, היא שולחת את מחשבותיה לרעות בבטחה לצד אדמונד דאנטס, אהוב נעוריה, ומניחה לעצמה להירדם.
כשהכרתה נשמטת אל האינסוף, מילותיו של שייקספיר מתעוררות לחיים למראשותיה. הן לא זוהרות, לא מפיצות חום, או קור, או אור אפל, אך הן חיות, פועמות בקיומן הבשרני, בכתב היד המעוגל, העקום. אחת אחת האותיות נושרות על ריסיה. גופה הישן מפסיק להסתובב ולהתהפך, רוגע ננסך באבריה. היא נמה במתיקות שלא ידעה מאז אותם לילות, מזמן, עוד לפני שידעה לקרוא, כשהדף נגד חלומות רעים מספר הלילה טוב היה מונח מתחת לכרית שלה, ואביה היה מספר לה, תחילה על נפתלי מהספר, ואז על ילדותו שלו בארץ רחוקה, ולפעמים על עולמות אחרים, עד שהיתה נרדמת. עם בוקר, האותיות נענות ללטיפת השמש וזוחלות בחזרה למקומן. היא מתעוררת משינה נטולת סיוטים בפעם הראשונה זה עשר שנים.

''כן, זה עבד מצוין.'' היא מדווחת בהפתעת מה לתוך הטלפון ומתארת חלום קליל, מרפרף, על הרוזן ממונטה כריסטו, לפני הכלא, כשהכל עוד היה טוב ואדמונד היה מאושר באמת. וזהו, זה כל מה שחלמה הלילה? כן, למה, מה עוד היתה אמורה לחלום?

את הלילה הבא היא מבלה בין דפיו של הרוח בערבי הנחל. בזה שאחריו היא טובעת במילותיה של לאה גולדברג, דפיקות לבה מתאימות עצמן למקצבי השירים. בזה אחר זה היא מבקרת בספרים שעל ספרייתה, ואז בספרים שתמיד רצתה להשיג. היא מסתובבת לה ברקע, מתבוננת בדמויות ובנופים ששלהבו את דמיונה, מוחה משלים את הפרטים אותם לא הזכירו הסופרים בלהיטותם לטוות את העלילה – הצבע הסדוק של בית אחד, הוילון המתנופף בחלונו של אחר, גינת חבצלות קטנה בשולי רחוב צדדי. החלומות שקטים תמיד – ללא פחד, ללא קול. מסודרים והגיוניים כמו סיפור.
כשמדי פעם היא מתגעגעת לחלומותיה הכאוטיים, הצבעוניים, הרועשים ונטולי העלילה, היא פורשת את שמיכת הפוך שלה על הרצפה, מתעטפת בה וישנה מחוץ לטווח המילים המגוננות בהן הקיפה את עצמה. באחד הלילות האלה כמעט התעוררה לגלות את האותיות שנשרו על המזרון, רק במזל הן הספיקו לשוב למקומן בזמן, ואם סטו מעט מהנקודה המדויקת בה חרטה אותן, היא לא שמה לב. לילה אחד בחברת סיוטיה הישנים מספיק לה בדרך כלל. היא שבה ונמלטת אל חופי הספרות המוגנים.

את בסדר, שואל אותה מישהו. כן, תודה, היא עונה אוטומטית, נתמכת עדיין בגדר לתוכה מעדה. גדר פשוטה, לבנה, לא מובחנת בשום צורה מהעולם סביבה, מאינספור גדרות שזהות לה בדיוק, דהויה, כמו היום הזה שאור השמש בו נדמה אפל, כמו השמים שהתכלת הבוהק שלהם הוא על גבול האפור. שוב חלמה בהקיץ, מוחה נמלט משממת המציאות המתמוססת סביבה. אצבעותיה נעות מעצמן, מחפשות את הכיתוב על הגדר אך לא מוצאות אותו. היא מחפשת את האנרגיה להתרומם, להתיישר, להמשיך ללכת, אבל מרגישה מרוקנת. מוזר לה שאף על פי שהיא ישנה יותר מתמיד, וטוב מאי פעם, היא עייפה כל הזמן. נדמה לה לפעמים שהשגרה מאכלת אותה אט אט, כל יום שזוחל ועובר מוחלף ביום נוסף שזהה לו בדיוק. איפה כאן הפואנטה, היא תוהה. מה המטרה של כל זה. מתי תתחיל העלילה של חייה, או אולי היא כבר היתה ונגמרה והיא אפילו לא שמה לב?

שוכבת על הדשא בשמש לצדה של אן שרלי, אן פונה אליה בחדות, וצוחקת. הצחוק מבעבע משפתיה באטיות מהוססת, כאילו אין התאמה מושלמת בין הקול והתמונה. האפקט שנוצר מסיח את דעתה כל כך שהיא לא מבחינה בכך שאן מודעת אליה, או בהופעה של צלילים בחלומותיה, גם לא כשהיא מתעוררת. בארוחת בוקר מאוחרת בבית הקפה השכונתי, אלה נועצת בה מבט מוזר כשהיא מזמינה שוקו. היא מושכת בכתפיה.
''מה? אני לא שותה קפה.''
''ממתי?''
''זה... מפריע לי לישון.'' היא ממלמלת, פתאום מודעת לעיגולים הכהים מסביב לעיניה, לפיהוקים שהיא מנסה להחניק ללא הצלחה.
''את לא ישנה? לא סיפרת לי את זה.''
''לא, אני ישנה. אני ישנה מצוין! באמת.''
''אולי כדאי שאני אבדוק את המיטה שלך. ליתר בטחון.'' מציעה אלה.
''לא. לא, זה בסדר. אני ישנה בסדר. אל תדאגי.'' פתאום עולה בה דחף לשאול על החלומות, על הקולות שנוספו להם. על הדמויות שמבחינות בה. על העלילות שמתפתלות לאפיקים חדשים, מרחיבות את העולמות שנגלו לה בספרים לא רק לאירועים שנזכרו בהם כבדרך אגב אך מעולם לא פורטו, אלא גם לאירועים שלא נרמזו אפילו בספרים כפי שקראה אותם.
''את בטוחה? אולי היא צריכה כמה תיקונים. זו לא בעיה.''
וכמו שעלו, השאלות מתות בתוכה, הפחד לאבד את השינה המושלמת שמצאה סוף סוף, אחרי כל השנים האלה, הפחד לחזור שוב למעגל הסיוטים, האימה ונדודי השינה, חזק יותר מכל סקרנות שהיא.

הבנות במשרד העירו לה כמה פעמים שהיא נראית עייפה, מתעלמות מהנטיה הגוברת שלה לאחר. היא ישנה כל יום מעט יותר, הולכת לישון קצת יותר מוקדם, האותיות מבלות עוד כמה שניות, עוד כמה דקות דבוקות לעפעפיה וריסיה, יונקות את הסיוטים האלימים ממנה והלאה, עולמותיה הספרותיים הופכים מוגדרים יותר, מפורטים יותר, בטוחים יותר, צבעוניים וחיים כל כך שהיא מתקשה להינתק מהם עם בוקר.
כבר חודשים שלא הרשתה לעצמה לחלום באמת, מחוץ למיטתה, שהיא כמובן לא מניחה לאיש לחלוק עימה. טעמם של חלומות טבעיים, שמקורם במוחה היא, כמעט ונשכח ממנה. ההתפוגגות שלהם עם שחר, ברגע שבין שינה וערות, מרקמם המקוטע והעל-זמני, האופן בו שיקפו פיסות מחייה בצורה אקראית, מעוותת, ביזארית ומופלאה – כל אלה נמוגו ממנה, והזכרון היחיד שלה מהזמנים שקדמו למיטה הוא האימה הטהורה של הסיוטים. היא לא עונה לטלפונים של אלה המודאגת, שמשאירה לה הודעות דחופות יותר ויותר. ''את בטוחה שאת נזהרת? שהכל בסדר? אולי תבואי לישון אצלי עוד לילה, נראה מה מצבך, נמצא לך פתרון אחר?'' היא מאזינה להודעות בשעת לילה מאוחרת, מחייכת בעייפות, שוכבת לישון, שוכחת בבוקר שהתכוונה לעשות משהו. אומרת לעצמה שהלילה ההוא, ליל אמצע הקיץ במיטתה של אלה, כשהתהפכה והתהפכה בנסיון להירדם בעוד אלה יושבת לצדה ומתבוננת בה, מאבחנת אותה, המעבר מערות לשינה שהיה לא מורגש, ההתעוררות הפתאומית למצוא את שרידי החלומות שלה נמוגים מהעיניים של אדם אחר... הלילה ההוא, תוצר של עייפות כרונית ומוח רדוף, לא באמת היה יוצא דופן בשום צורה. הפתרון שהזתה לה אלה עבד כי היא רצתה להאמין בו, אין בזה שום דבר משונה, תרופות אליל ודמה עובדות כל הזמן, הדבר האחרון שהיא צריכה לעשות זה לפקפק במשהו שעובד, הרי כל כך הרבה זמן לא רדפו אותה אותם ביעותי לילה משונים ואם זה עובד למה לשאול שאלות?

''את מתחמקת ממני.'' אלה ניצבת בפתח דלתה בג'ינס מרופט ששוליו בלויים, יחפה, זוג סנדלים ביד, מהתרמיל ששמוט על כתפה מבצבצות עטיפות ריקות של שוקולדים. גם עכשיו, אחרי שסיפרה לה על שורשיה כבת לשושלת צועניות מסתורית, או מה שזה לא היה עליו ניסתה להתוודות אז, אחרי שמצאה אותה בוכה על סף ביתה בעקבות סיוט רע במיוחד, היא פשוט לא מסוגלת לראות את זה. מבלי שהשתנתה אפילו קצת מאז התיכון, היא נראית עדיין בגיל העשרה, יותר קיבוצניקית שברחה לעיר הגדולה מאשר מכשפה מהאגדות, מה בעצם יש לה להציע?
''אני לא מתחמקת ממך, אני פשוט נורא עסוקה. העומס בעבודה...''
ללא אזהרה, היא מוצאת את ידיה של אלה מונחות על פניה, האגודלים על עיניה שנעצמו באינסטינקט. היא מרגישה לחץ קל, הולך ומתגבר, על עפעפיה.
''תפסיקי,'' היא מתחננת, אך לא מסוגלת להתנגד.
''פעם היית מספרת לי הכל.''
''אני לא מסתירה ממך שום דבר.''
''את החלומות שלך.''
''אני כבר לא חולמת. את אמורה לדעת את זה.'' היא נסוגה, ואלה מניחה לידיה ליפול לצדי גופה. ''תראי, אני בדיוק בדרך החוצה, אני אדבר איתך פעם אחרת, טוב?'' היא יוצאת, נועלת את הדלת ועולה במדרגות אל הרחוב. צעדיה קלילים כל כך שכמעט ונדמה שהיא מרחפת. אלה מתבוננת בה בהרהור.

ובערב, בשובה הביתה, אלה יושבת על מיטתה, מגרדת בציפורנה את האותיות מתוך העץ – האותיות החרוטות בעץ, שהיא שרפה לתוכו בעצמה, שהיא יודעת שלא יכולות, פשוט לא יכולות להתקלף ממנו בצורה כזו.
''מה את עושה?''
אלה מתבוננת בה. אלה, שמכל העולם המהוה לבדה נותרה מוגדרת, מאופיינת, חיונית, יושבת על המיטה ברגליים משוכלות, ממוללת אותיות תועות בין אצבעותיה ומנגבת אותן בהיסח דעת על הסדין, מותירה בו מריחות לחות של שאריות דמיון.
''אני? רק קפצתי להחזיר לך את החלומות שלך.'' היא מחייכת. ''אף פעם לא כדאי להשתמש בשייקספיר בלחשים. אלו מילים טעונות מאד, אחרי כל הזמן הזה. את לא יכולה לדעת לאן הן יקחו אותך.'' היא מרימה מסור שמונח לצדה על המיטה, מגישה אותו קדימה בשתי ידיה, כמנחה. ''אה, והרשיתי לעצמי להזמין לך מיטה חדשה. עץ מלא, דובדבן, יפהפיה. נתחשבן כבר בהזדמנות.''

במקום בו מאבדים ספרים - בבלי פאניקה
חלום ליל קיץ - בפרויקט גוטנברג

חזרה לעמוד הראשי כתוב תגובה

אח, איזה יופי של סיפור. (חדש)
Boojie שבת, 17/05/2008, שעה 11:53
אהבתי אותו מאד כבר כשהיה בתחרות ''חלום ליל קיץ'' (חבל, אגב, שלא מאוזכר שהוא נכתב עבור התחרות). יופי שהוא התפרסם. :-)

אני עדיין מרגישה שמשהו בסוף הסיפור קצת חלש ביחס לכל השאר, אבל ברגע זה אני לא מצליחה להתאפס מה בדיוק. אם יבואו לי תובנות בהמשך, אני אחלוק אותן עם הציבור...