 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
צורה לך
סיפורים / ניר יניב
יום שישי, 11/09/2009, שעה 15:26
סיפור מתוך ''היה יהיה'', שנתון לספרות ספקולטיבית של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה.
|
|
אָדֹם כְּרִצְפַּת אֵשׁ עֲלֵי פָךְ
וְאֶת טַעְמוֹ יְשַׁנֶּה טַעֲמֵי אִישׁ / וְיִתְהַפֵּךְ כְּדֶרֶךְ זָר הֲפַכְפָּךְ
אָדֹם כְּרִצְפַּת / ר' שלמה אבן-גבירול
אני חושב שגידלתי לעצמי יד חדשה. אני לא בטוח – אף אחד לא רוצה להגיד לי שום דבר, ואני לא זוכר כמה ידיים היו לי לפני כן. זאת אומרת, כרגע יש לי שתיים, אבל נדמה לי שהגעתי לבית החולים עם פחות. קשה לזכור. כל האירועים שלפני התאונה – אני חושב שזו היתה תאונה – הכל נראה כמו קלטת וידאו ישנה שצפו בה יותר מדי פעמים. צבעים מרוחים, אירועים מרוחים. יותר מדי אדום. דנה, שיער אדום בליפסטיק אדום, למרות שאמרתי לה שאני שונא את זה. לא מתאים לה. יש נשים שלא זקוקות למריחה של שום דבר, וכל המוסיף גורע. אדום נמרח, חורג מגבולותיו כמו בטלוויזיה ישנה, הפרדת צבעים גרועה. כמו ילדה שמורחת אודם, לא מתאים. ילדה. הילדה שלנו. נועה, בת שנה, בת חמש, בגינה, נרות על העוגה, שמונָה. למה את לא באה לבקר אותי, דנה?
מישהו בחלוק ביקש ממני להיזהר. אמר לי לא לחשוב יותר מדי. שאלתי אותו איך אפשר לא לחשוב יותר מדי? למה אני כאן, בעצם? זאת אומרת, אני כבר מרגיש די בסדר אני חושב, ושתי הידיים עובדות כמו שצריך. מה הבעיה? הוא לא רצה לומר, אבל רמז שכשהגעתי לכאן לא היו לי ריאות ולא היה לי לב. או שאולי נזכרתי בזה בעצמי. אין לך לב, אמרה דנה, ואני תוהה האם לזה היא התכוונה. לא, זה היה לפני התאונה. מסך אדום מפריד ביני לבינה. ועכשיו יש לי לב, והיא איננה.
הרגע הזדקפתי במיטה וראיתי שאין לי רגליים.
חוֹם גדול, צהוב ואדום, אדום וחם, העולם נעלם. נמס הצידה, אל תוך עצמו, כמו גלידה.
אני שרוע על הרצפה, ריח של משהו שרוף, של פלסטיק מומס. רעש של מזגן מתאמץ, אוויר נשאב, נשאף וננשף. פעימות לב באוזניים. הדלת נפתחת, ומבחוץ בוקע צליל אזעקה, צופר עולה ויורד, ואתו קולות אנשים מודאגים. בעל החלוק נכנס ומביט בי. הוא נראה כאילו, למרות שציפה לראות בדיוק את מה שהוא רואה, הוא עדיין מופתע. מאחוריו מישהו דוחף מיטה על גלגלים אל תוך החדר בלי להיכנס בעצמו. הדלת נטרקת והקולות מבחוץ מושתקים. אני קם מהרצפה.
אה, כן, יש לי רגליים. טובות השתיים.
אני עומד, יחף, על בטון חשוף במרכזו של מעגל שרוף. המרצפות מתחילות רק כמה מטרים ממני, בקו חד שנראה כאילו נחתך באזמל לייזר. לסדינים, לכרית, לשמיכה, למיטה אין זכר. עכשיו, כשאני ער, אני אומר, אני יכול להחזיר לעצמי איברים. אבל – לב וריאות? אני לא זוכר. אני יצרתי אותם? כן, הוא אומר בחוסר רצון. לא חשבת על זה. פשוט עשית את זה. אז למה לא לחשוב? כי זה רק מחמיר את המצב. אני מבטיח לנסות. הוא מחייך, אבל אין תקווה בחיוכו. רק השלמה. תנוח, הוא אומר. אל תתאמץ. נסה להירגע. אני חושב על חליפות חלל ועל מוני קרינה. אני חושב מחשבות פזורות על העבודה. והאישה. והילדה.
אני רוצה לחזור הביתה, אבל הם לא מרשים לי. כשהאיש בחלוק יוצא, רגע לפני שהדלת נטרקת ומשתיקה הכל, אני שומע מישהו מהעומדים מבחוץ שואל אם אין סכנה שאברח. צליל קולו מרמז על כך שהוא לא דואג לי, אלא לעצמו. הוא מפחד. למה למישהו לפחד ממני?
אין חלונות, התאורה לא משתנה, אבל משהו בהמהום הקלוש של מיזוג האוויר רומז לי שעכשיו לילה. או אולי זו סתם תחושת הזמן הפנימית שלי. אני שוכב על צדי, בוהה בקיר ומנסה לא לחשוב על שום דבר. אני כמעט מצליח.
משהו משתנה. לא בדיוק רעש, לא ממש תאורה, אולי לחץ האוויר, או הבדל קל שבקלים ברטיטה העדינה של הבניין, בהוויה החשמלית של אלפי כבלים, מגעים ומכשירים אלקטרוניים. אני מפנה את ראשי מן הקיר והלאה ורואה שהדלת פתוחה. ואז את האיש בחלוק, עומד ומביט בי. או אולי זה איש אחר – משהו מוזר בפרצופו. הוא מעוות. עיניו פעורות בעווית, פיו פתוח, גבותיו קפוצות. בידו הוא אוחז אקדח.
במשך רגע ארוך אנחנו מביטים זה בזה.
הוא אומר, מצטער.
אני לא אומר דבר.
הוא אומר, אתה חייב להבין שאי אפשר ככה. אתה מסוכן מדי. הרבה יותר מדי. העוצמה שלך מתגברת כל הזמן. בפעם האחרונה כבר שרפת את כל החדר. מה יהיה בפעם הבאה?
מצידי שיירה בי. כבר גידלתי לב קודם. לא אכפת לי לגדל עוד אחד.
הוא אומר, דיברתי עם אשתך. היא... היא הבינה.
הוא לא מצליח להביט בי כשהוא אומר את זה. הוא מרים את האקדח.
דנה, אני חושב. למה?
הוא יורה בי שלושה כדורים בחזה. אני מוטח לאחור, נופל, משתכשך בדם, רועד, מתפתל, נחנק, חדל.
הוא מרים את קנה האקדח, חור עגול ואפל מביט הישר בעיני.
אני חושב, דנה. אין לָך לב. אין לָך לב. אני מנסה בכל כוחי להעלות את דמותה בעיני רוחי. דנה, אין לָך לב. אין לי לב. דנה, אני...
הוא לוחץ על ההדק.
דנה.
חום איום, עצום וכתום, כתום אפרסק, העולם מתרסק. נשבר לאחור, רסיסיו נדחקים, אל חושך אפור, נמחקים.
אני מתעוררת אל תוך חושך. אני שוכבת על משטח חלק. משהו מציק לי, ואז אני מבינה ששכחתי לנשום. אני פותחת את פי, שואפת.
הכאב איום. כאילו זו הנשימה הראשונה שלי, של הריאות האלה. האוויר הקר חורך בהן, בחום שהגיע משום מקום. או אולי מתוכי. אני לא יודעת. אני מתפתלת במשך דקות ארוכות, הריאות נלחמות נגד הצורך הטבעי לנשום. לבסוף הכאב שוכך מעט, ואני מצליחה להתחיל לחשוב על דברים אחרים.
מה קרה לי? תאונה? זכרון מעורפל כלשהו עולה בי. בית חולים? ואורי, מה קרה לאורי? ואז – נועה! ושוב אני שוכחת לנשום, והריאות, בכאב, מזכירות לי. רעש באוזניים, אדום בעיניים.
נועה שלי, הקטנה, גם היא היתה בתאונה? אני לא יכולה לסבול את המחשבה. אני קמה.
רוח. רוח קרה נושבת. עיני מתרגלות לאור הקלוש. יש תקרה מעלי, אבל הרוח... כאילו מישהו שכח חלון עצום פתוח. אני מביטה סביבי, מחפשת את קירות החדר, גבולות, תחומים. בית החולים? אבל אין קירות, רק כמה עמודים, נראים משונים. נגוּסים? ומעבר, מרחוק, אורות קלושים, מטושטשים. עיני מסרבות להתמקד, או אולי כתמי האור מטושטשים. ואוזני מסרבות לקבל את הדממה. הרעש ממשיך לפלוש את תוך ראשי.
אני נעה ממקומי, נועה תנוע, איפה נועה שלי? צעד ועוד צעד, לאט, מהר יותר, רצה, מגיעה אל הגבול, כמעט חוצה אותו, נעצרת ברגע האחרון, מתנודדת על מקומי. הרצפה נגמרת, ואני עומדת על פי תהום בגובה עשר קומות. סביבי אורות העיר, ואוזני, הכל בסדר איתן, כעת אני יודעת, זה רעשן הבלתי נסבל של הסירנות. עדר של מכוניות משטרה ואמבולנסים רועה שם למטה, מציף את הבניין באורות אדומים וכחולים, וזרקורים.
אלומת אור שוטפת אותי לרגע, חולפת על פני, ואז חוזרת בבהילות. צעקות עולות מלמטה, ואנשים רצים. נשמע קול פקיקה, כמו בקבוק שמפניה, כשאורי ואני ישבנו אז על חוף הים, דלי של קרח, ונועה עוד היתה חלום רחוק, והכל היה כחול וצהוב, צבעים עליזים ותמימים, ימים מאושרים וחמים. משהו עף באויר ונוחת מאחורי. תסיסה. עשן לבן, צורב, שוטף ועוטף. היקום מתבהר, מתגרען, מטשטש, איפה אורי? הוא חייב לדעת ש... אני חייבת לומר לו שאני... ונועה... אני לא יכולה לנשום, אין אוויר... ואז הכל משחיר.
מאיפה היא הגיעה, שואל מישהו, ומישהו אחר אומר לו, תשתוק, בשם אלוהים, פשוט תשתוק, והם מתווכחים, וקולות של מישהו מקיש במרץ על איזו מקלדת, ומבטי נעוץ בתקרה, ואני, על גבי, שוכבת. דמעות זולגות מעיני, אבל אני לא בוכה. עוד לא. אני מקשיבה לקולות האנשים סביבי. אף אחד מהם אינו אורי. לא יכול להיות. הוא לא היה עוזב אותי. לעולם. לא הוא. אלא אם כן...
תהיו בשקט, אומר מישהו, מעכשיו אף אחד לא מדבר חוץ ממני. אני נכנס פנימה. הראשון שמשמיע אפילו ציוץ, מחר בלשכת האבטלה. שקט. מישהו אחר ממלמל משהו. אתה, אומר המישהו הראשון, צא החוצה. עכשיו. תחזיר את הנשק בכניסה. ויכוח, צעקות, צעדים כעוסים. שקט. אני לא צוחק אתכם. שקט. צעדים רכים הולכים ומתקרבים, כמו הורה מודאג שניגש לעריסת תינוקו החולה, בעדינות, בזהירות, שרק לא יתעורר, שרק לא יבכה.
צל נופל עלי. הוא אומר, שלום דנה. רחוק יותר, מישהו נאנק בהפתעה. אני מביטה בצל, ואז באיש שמטיל אותו. משום מה הוא עטוי חליפת חלל. אנחנו צריכים לדבר, הוא אומר, וקולו בוקע מרמקול שעל חזהו. אנחנו צריכים לדבר, אמר אורי אז, אנחנו צריכים לומר אחד לשני את כל האמת. ואני התווכחתי איתו, והיום אני יודעת שטעיתי, שנינו טעינו. את שומעת אותי? שואל איש החלל, ואני אומרת כן, אני שומעת אותך. אני שומעת אותך, אורי, ואולי היינו צריכים לומר את האמת, אבל אז אולי לא היינו ביחד, ולא היתה נועה. איפה נועה, אני שואלת. איפה אורי?
את חייבת להיות רגועה, אומר האיש, ואני מצפה לגרוע מכל. הוא רואה את השאלה על פני ואומר, אני עומד להסביר הכל, אבל את חייבת להבטיח לי שתהיי רגועה. הוא מתיישב לידי, ואני, בלי לקום, מתגלגלת אל צדי ומביטה בו. לא רואים כמעט דבר דרך מגן הפנים של הקסדה. מה שאני עומד לומר ישמע לך מוזר, הוא אומר. את חייבת להבין ש...
אני חייבת להבין, זה נכון. תאמר כבר את מה שיש לך לומר.
הוא אומר, את לא דנה.
לא? אני אומרת. אז מי אני?
הוא תוחב יד לתוך כיס בחליפה, שולף מתוכו משהו. מוסר לי אותו. זהו ראי. אני מביטה בהשתקפות במראה. אני מרגישה נורא, אחרי כל מה שעברתי – מה עברתי? – אבל נראית, משום מה, מצוין. הוא אומר, את רואה?
אני רואה, אבל לא מבינה. הוא אומר, את לא דנה, את חיקוי שלה. דמות שנוצרה בדמותה. אידאליזציה שלה. אני אומרת, איך אתה יודע? הוא אומר, במה את עובדת? אני עורכת דין. פלילית? לא, בתחום העסקי. תני לי דוגמה למשהו שעשית. עבודת יעוץ לשתי חברות טכנולוגיה שרצו להכריז על מיזוג. ספרי לי על זה עוד קצת. אני... אני לא זוכרת.
ספרי לי על אמא שלך. אני יודע שהיא נפטרה כשהיית בת עשר. את זוכרת אותה? אני... היה לה שיער אדום, ועיניים כחולות, והיא... כן, הוא אומר, אבל אלה פרטים יבשים. את זוכרת אותה?
לא.
הוא אומר, תביטי בי. אני מביטה. הוא אומר, מה אני לובש? אני אומרת, חליפת חלל. הוא אומר, מאיזה סוג? אני אומרת, נראה לי שזה ה-ST-7. נכון, הוא אומר. מאיפה את יודעת? אני אומרת, לפי הכפפות, בדגם הזה הכניסו כפפות בלי תפרים, שיהיה יותר נוח. נכון, הוא אומר, מאיפה את יודעת?
אני אומרת, בעלי, הוא...
כן?
הוא אמר לי? אורי, אני לא זוכרת. איפה אתה? למה עוד לא באת? אולי אתה שומר על נועה, אולי אתה...
דנה, אומר האיש ב-ST-7, מאיפה את יודעת?
אני...
אני זוכרת שמים שחורים מעל, ומוני קרינה שיצאו מדעתם, וחליפות חלל בוערות, ופלסטיק נמס. אני זוכרת חיבוק ארוך ארוך, והבטחה להיות זה של זה לתמיד, ולומר רק את האמת. אני זוכרת הסתרה של סוד נורא, תוצאות התאונה, לפני כל כך הרבה שנים, לפני שנפגשנו, אורי ודנה. גנטיקה וחום, רצון ולהבה. אני זוכרת בית חולים, לידה, ילדה, נרות על העוגה. אני זוכרת ארוחה, יין אדום על השולחן, גילוי הסוד והתנצלות, וזעם, וכוס נוזל אדום מוטחת בשולחן, נועה בוכה, טיפות כמו דם מטפטפות, זיעה, וחום איום, ובערה, אדום, כתום, לבן בוהק מותך מעוור מסנוור מאדה משמיד מכלה...
את חייבת להשאר רגועה, אומר האיש בחליפה, כי...
אבל אני זוכרת חיבוק, איך חיבקתי את דנה, איך הבטתי עמוק לתוך עיניה ואמרתי לה שאני כאן לתמיד, ואני זוכרת את הריב האחרון שלנו, כשאמרה לי ששיקרתי, איך יכולתי לחיות כך, איך יכולתי להוליד ילדה כשאני יודע מה אני, למה הפכתי, איך יכולתי, ואני זוכרת שאמרתי, איך יכולתי לא לעשות את זה, והסטירה, והיין השפוך, והתבערה.
העולם מחוויר, מכהה, מסתובב על צירו. האיש בחליפת החלל צועק, לא! התקרה מצהיבה, מלבינה, עוגת גבינה, החליפה מתנפחת, אדומה, כתומה, פלסטיק זולג, צרצור מהרמקול בחזה, בבקשה, בבקשה, בבקשה... מגן הפנים נמס ואין מאחוריו דבר, למעט גולגולת יבשה. ואור, אור גדול, אור וחום, חום איום, אור יום, חם כשמש, בוער ונשרף, חורך, מטורף...
אני זוכרת את דנה ונועה, מביטות בי באימה צרופה, ממש לפני שהתאדו בשריפה.
הכל סביבי מותך, נמס או מתאדה, בוער, בטון מתפורר, מתכת אדומה זולגת כמו יין שנשפך, העור שבכפות ידי נחרך, והשחור מזנק במעלה היד עד המרפק, ועוד למעלה, כל גופי שורף, חורק, מתפרק, מתייבש, נסחט מכל המים, מכל התוכן, נותרו רק השוליים.
ואני זוכרת בית חולים, איך גידלתי לעצמי לב, ויד חדשה, ושתי רגליים.
איפה אמא? איפה אבא? אני כאן לבד. קוראים לי נועה. אין פה שום דבר, יש רק מדבר, ואף אחד.
מתוך: היה יהיה, אסופה שנתית לספרות ספקולטיבית - שנתון אגודה ישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה.
תוכן
בין כנפי היונה / יעל מיכאלי
והכל אמת לאמיתה / יעל פורמן
ילד לא ממושמע / גיא חסון
'מאה ועשרים כללים בסיסיים לאנתרופולוג' / קרן לנדסמן
פרשת שנגרי-לה / לביא תדהר
מעמקים קראתיך / לילי דאי
צורה לך / ניר יניב
דוקטור ווטסון ומר הולמס - או - פרשת הקללה של בית פנינגטון / ורד טוכטרמן
אחותי כלה / הדס משגב
הלכתי לאיבוד, תכף אשוב / רותם ברוכין
הסיפורים המועמדים לפרס גפן
כריכה - אבי כץ
הסיפורים המועמדים לפרס גפן
אבי כץ - אתר הבית
היה יהיה - אתר האסופה
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
אז זה השנתון שמחליף את המימד העשירי? (חדש)
סתם מישהו יום שישי, 11/09/2009, שעה 18:03
והאם הוא יחולק באייקון הקרוב?
והאם הוא כולל רק סיפורים קצרים?
|
|
|
|
|
הוא יחולק לחברי אגודה באייקון הקרוב (חדש)
יעל יום שישי, 11/09/2009, שעה 22:42
בתשובה לסתם מישהו
הוא כולל סיפורים קצרים (ארוכים יחסית) ואף נובלה אחת.
|
|
|
|
|
הוא יחולק לחברי אגודה באייקון הקרוב (חדש)
מיכאל פבזנר שבת, 12/09/2009, שעה 0:35
בתשובה ליעל
ויהיה גם למכירה לקהל הרחב?
|
|
|
|
|
הוא יחולק לחברי אגודה באייקון הקרוב (חדש)
חבצלת שבת, 12/09/2009, שעה 10:16
בתשובה למיכאל פבזנר
באייקון הקרוב רק מי שהם חברי אגודה ומי שיצטרפו לאגודה כחברים חדשים יזכו ליהנות מהספר שיחולק להם חינם.
לאחר אייקון השנתון יוצא למכירה לקהל הרחב.
|
|
|
|
|
יש בזה משהו שנורא מזכיר את ''אש זרה'' של קינג. (חדש)
Boojie יום שישי, 11/09/2009, שעה 20:53
ואני לא מתכוונת רק נקודות בעלילה, אני מתכוונת גם משהו בתחושה. לא יכולתי שלא להיזכר.
|
|
|
|
|
וואו. סיפור נהדר. (חדש)
אלודאה יום שישי, 11/09/2009, שעה 23:54
מזכיר קצת את הכומר שמתחלף בהיפריון.
(זו השוואה טובה. אני אוהבת את היפריון).
|
|
|
|
|
סיפור מגניב, אהבתי :) (חדש)
מיכאל פבזנר שבת, 12/09/2009, שעה 0:36
|
|
|
|
|
הדבר היחידי שעולה לי בראש הוא Freaking Weird. (חדש)
Sabre Runner יום ראשון, 13/09/2009, שעה 0:15
אני חושב שהבנתי מה בדיוק קורה שם אבל לא מפורט מספיק כדי שאני אהיה בטוח.
|
|
|
|
|
כל פעם שאני קורא סיפור של ניר יניב (חדש)
שימי (כן, חזרתי) יום שלישי, 06/10/2009, שעה 11:29
הוא יותר ארוך מהקודם לו. מתי ניר יפסיק לכתוב סיפורים ארוכים ויחזור למקורותיו הקצרים, הזועמים והזכורים לטובה?
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
