 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
טיטוס גרואן
פרקים לדוגמה / מרווין פיק
יום שישי, 19/05/2006, שעה 12:03
הספר הראשון בטרילוגיית גורמנגסט של מרווין פיק
|
|
מן הכריכה האחורית:
ברוכים הבאים לעולם האפל והגרוטסקי של טירת גורמנגסט.
גורמנגסט קפאה על שמריה לפני עידנים. זהו עולם של אבן המתנהל על פי מערכת נוקשה ומסובכת של טקסים, חוקים ומנהגים, שמתוארים בספרים עתיקים ושמקורם אבד אי שם בעבר הרחוק.
אך עתה, לראשונה מזה אלף שנים, השגרה של גורמנגסט מופרת: לאדון הטירה, הלורד ספולקרייב, הרוזן השבעים ושישה לבית גרואן, נולד סוף סוף יורש עצר, טיטוס שמו.
באותו הזמן, אי שם באגפים התחתונים של הטירה, סטירפייק, נער טבחים כבן שבע עשרה, מתחיל לעשות את דרכו למעלה.
'טיטוס גרואן' ראה אור ב-1946 והיה הספר הראשון בסדרת הרומנים של מרווין פיק, שיחד עם הרומנים 'גורמנגסט' ו'טיטוס לבדו', נודעה כ'טרילוגיית גורמנגסט'.
פרק ראשון: אולם התגליפים המזהירים
גוֹרמֶנגַסט עצמה, רוצה לומר, הגוש המרכזי של האבן המקורית, אולי היתה מפגינה סגולה אדריכלית מסוימת, נאדרת בכבדוּתה, אילו היה אפשר להתעלם מן הערבוביה של אותם בתי־מגורים עלובים אשר התפשטו כמגיפה סביב חומותיה החיצוניות. אלה השתרעו על־פני המדרון, זה גבוה כדי מחצית מזה, עד אשר בלמו אותם חומות הטירה, והפנימיים מבין משכנות העוני הללו נאחזו בחומות האדירות, דבקו בהן כעלוקות. המשכנות הללו הורשו, מכוחו של חוק עתיק־יומין, להיצמד בדבקות הצוננת הזו למעוז המתנשא מעליהם. בכל עונות השנה נפלו על גגותיהם המסוכסכים צלליהם של מתמכי החומות המכורסמים בשיני הזמן, צלליהם של צריחים שבורים ונישאים, ואדיר מכול, צלו של מגדל אבני הצור. המגדל הזה, המכוסה בטלאים פזורים של קיסוס שחור, הזדקר מבין אגרופי האבן המסוקסים כמו אצבע גדומה שלוּחה לנאץ את השמים. בלילה הפכו אותו הינשופים לגרון מהדהד; וביום עמד אילם והטיל את צלו הארוך.
כמעט לא היה שיג־ושיח בין דיירי הרבעים החיצוניים הללו לבין המתגוררים מפּנים לחומות, מלבד זאת שבבוקר הראשון של חודש יוני, מדי שנה בשנה, הורשו כל דייריהם של משכנות החומר להיכנס לחצר הפנימית כדי להציג בה את תגליפי העץ שעליהם שקדו במשך כל השנה. אותם תגליפים, המשוחים בצבעים משונים, הציגו על־פי-רוב דמויות חי ואדם, מסוגננות מאוד באורח שהיה מיוחד להם ורק להם. התחרות ביניהם על הצגת החפץ הנאה מכול לאותה שנה היתה מרה וממאירה. את כל יצריהם השקיעו, אחרי שחלפו ימי אהבתם לבלי שוב, ביצירתם של פסלי העץ הללו, ובתוך ערבוביית הבקתות שלמרגלות החומה החיצונית היו כעשרים אומנים ברוכי-השראה, שמעמדם כגַלָּפים בכירים הקנה להם מקום של כבוד בין הצללים.
במקום אחד מפּנים לחומה החיצונית, רגליים אחדות מעל הקרקע, הזדקרו מעט קדימה האבנים הגדולות שמהן נבנתה החומה, ויצרו מעין מדף שהשתרע ממזרח מערבה, לאורך מאתיים רגל, או שלוש־מאות. האבנים הבולטות הללו נצבעו לבן, ועל המדף הזה, בבוקר הראשון של חודש יוני, הונחו מדי שנה התגליפים לשיפוטו של הרוזן גְרוֹאן. אותן יצירות שנמצאו נשגבות מכול — ומעולם לא נבחרו יותר משלוש — הועברו לאחר מכן לאולם התגליפים המזהירים.
בלא ניע עמדו אותם חפצים מלאי חיוּת במשך כל היום כולו, צלליהם ההזויים מושלכים על הקיר שמאחוריהם, זעים ומשתנים משעה לשעה עם סיבוב השמש, מקרינים מין אופל חרף ססגוניותם. האוויר האופף אותם היה ספוּג בוז וקנאה. האומנים עמדו סביבם כקבצנים, בני משפחותיהם הסתופפו בחבורות דוממות. חסרי תואר והדר היו, וזִקנה קפצה עליהם בטרם־עת. כל זוהר ניטל מהם.
התגליפים אשר לא נבחרו הועלו באש בערב היום ההוא בחצר שמתחת למרפסתו המערבית של הלורד גרואן, ומנהגו היה לעמוד שם בעת השריפה בראש שחוח, כשרוי במכאובים, עד אשר צלצל גונג בבית פנימה שלוש פעמים, ושלושת התגליפים אשר ניצלו מן האש הובאו לאור הירח. אלה הוצבו על מעקה המרפסת לעיני ההמון שמתחת, והרוזן גרואן קרא ליוצריהם לבוא לפניו. לאחר שהתייצבו אלה ממש מתחת למקום עומדו, השליך הרוזן אליהם את מגילות הקלף המסורתיות, לאות ולעדות, כי כך נכתב בהן, שהאנשים האלה רשאים להתהלך על ראש החומה מעל משכנותיהם במילוא הירח, אחת לחודשיים. בלילות המסוימים הללו היה המשקיף מחלון בחומה הדרומית של גורמנגסט יכול לראות את הדמויות הזעירות, שטופות אור הירח, שתבונת כפיהן העניקה להן את הכבוד הנחשק, להתהלך כה וכה על ראש החומה.
מלבד יום התגליפים הזה היוצא מן הכלל, והרשות הזו שניתנה לנישאים מעל הכול, לא היתה למתגוררים בתוך החומות שום דרך אחרת להתוודע אל ה''חיצוניים'' הללו, ולמען האמת, לא היה לעולם ה''פנימי'' כל עניין בהם, בשקועים בין צללי החומות הגדולות.
היו אלה אנשים נשכחים כמעט כליל: עַם שהיו נזכרים בו בפתיעה, או באי־ממשות מעין זו שאופפת חלום שב ומתפרץ. יום התגליפים לבדו חשף אותם לאור השמש ושב ועורר את זכרם של זמנים קודמים. כי הטקס הזה התקיים מימים ימימה, ואפילו נֶטֶל, אותו ישיש שהתגורר במגדל מעל בית־הנשק המחליד, לא זכר ימים אחרים. תגליפים רבים מספור נשחתו לרמץ במצוות החוק, אבל הנבחרים מביניהם עדיין נמצאו באולם התגליפים המזהירים.
על האולם הזה, שנמשך לאורך הקומה העליונה של האגף הצפוני, ניצח האוצֵר רוֹטקוֹד, ומכיוון שאיש לא פקד מעולם את חדרו, הוציא את רוב שנותיו בשינה בערסל שהתקין לו בקצה הרחוק. חרף כל נמנומיו לא ראה אותו איש מעולם בלא מטאטא הנוצות שלו בידו; במטאטא האבק הזה עשה אחת משתי המטלות הקבועות היחידות שהיו נחוצות באולם הארוך והדומם ההוא, כלומר, סילוק האבק מעל התגליפים המזהירים.
כחפצי נוי לא עניינו אותו היצירות הללו כהוא־זה, אבל למורת רוחו מצא שהתעוררה בו זיקה, מכוח הסמיכות, לאחדים מן התגליפים. הוא איבק בקפידה שאין כדוגמתה את סוס האזמרגד. הראש המשוח בצבעי שחור וזית שניצב מולו מעבר לקרשי הרצפה והכריש הנקוד זכו גם הם לטיפול מסור במיוחד. אם כי לא היו שום תגליפים שהאבק הורשה לנוח עליהם.
בשעה שבע בבוקר, חורף וקיץ, שנה אחר שנה, נכנס רוטקוד לאולם, השיל מעליו את מקטורנו ומשך מעל ראשו את הסרבל האפור הארוך שהשתלשל כשק עד לקרסוליו. את מטאטא הנוצות שלו תחב תחת בית שחיו, וצפה כהרגלו במבט אומר חוכמה מעל משקפיו לכל אורכו של האולם. גולגלתו היתה כהה וקטנה, כמו כדור מוסקט אכול חלודה, והעיניים שמאחורי משקפיו הבוהקים היו העתקים נאמנים בזעיר־אנפין של ראשו. כל השלושה ריצדו בלי הפוגה, כמבקשים לפצות על הזמן שהושחת בשינה, הראש התנודד באורח מוּכני מצד לצד כשפסע מר רוטקוד, בעוד העיניים, כאילו נענו לאות מאת הכדור שבו היו קבועות, הציצו לכאן ולשם, לכל העברים, בלא להביט בדבר־מה מסוים. לאחר שהשקיף בחיפזון מעל משקפיו עם היכנסו, ולאחר ששב ועשה כן לכל אורך האגף הצפוני אחרי שהתעטף בסרבלו, נהג רוטקוד לחלץ את מטאטא הנוצות מתחת בית שחיו השמאלי, ומשהניף את נשקו פסע אל הראשון מבין התגליפים שלימינו בלא שהיות. האולם, מכיוון שנמצא בקומה העליונה של האגף הצפוני, לא היה כלל אולם במובנה המקובל של המילה, אלא דמה יותר בטבעו לעליית גג. החלון היחיד היה קבוע בקצהו הרחוק, מול הדלת שדרכה נכנס רוטקוד מחלקו העליון של הבניין. האור שבקע בעדו היה מועט מאוד. התריסים היו מוגפים דרך־קבע. אולם התגליפים המזהירים קיבל את אורו, יומם ולילה, משבע נברשות גדולות שהשתלשלו מהתקרה במרווחים של תשע רגליים זו מזו. מעולם לא אירע שהנרות כבו, או אף הבהבו, שכן רוטקוד בכבודו ובעצמו הקפיד להחליפם בטרם עזב את משמרתו מדי ערב בשעה תשע. היה מלאי של נרות לבנים בחדר המבוא הקטן והחשוך שמאחורי דלת האולם, שם נשמרו גם סרבלו של רוטקוד, ספר אורחים ענקי, לבן מרוב אבק, וסולם מדרגות. לא היו כיסאות ולא שולחנות, ולמען האמת, לא היה שום ריהוט מלבד הערסל בקצה הסמוך לחלון, שבו ישן רוטקוד. קרשי הרצפה היו לבנים מרוב אבק, כי עקב סילוקו הנמרץ כל־כך מעל התגליפים, לא נותר לו מקום מנוחה אחר, והוא הצטבר בשכבה עמוקה, כמו אפר, בייחוד בארבע פינות האולם.
אחרי שטיפל בתגליף הראשון מימין, המשיך רוטקוד בדרכו המוּכנית לאורך הטור הארוך של חפצים צבעוניים, ניצב לרגע לפני כל תגליף, מריץ את עיניו עליו מעלה ומטה ולצדדים, מטלטל את ראשו על צווארו כיודע־דבר, בטרם הכניס לפעולה את מטאטא הנוצות. רוטקוד היה רווק. ריחוק מן הבריות ואפילו עצבנות ניכרו בו בכל היכרות ראשונה, והגברות הפילו עליו אימה מיוחדת במינה. כיוון שכך, קיומו זה היה יאה וראוי לו, חיים של בדידות יומם ולילה בעליית גג ארוכה. אך מפעם לפעם, מסיבה זו או אחרת, היה מופיע במפתיע משרת או איש מבני משק הבית, לטלטלו משאננותו בשאלה שעניינה בגינוני טקס אלה ואחרים, ואחר־כך היה האבק שב ושוקע באולם ובנשמתו של מר רוטקוד.
מה היו הרהוריו כששכב בערסלו, כדור ראשו הכהה תחוב לתוך קפל זרועו? על מה יכול לחלום, שעה אחר שעה, שנה אחר שנה? לא קל לשער כי מחשבות גדולות הסעירו אי־פעם את דעתו, או כי למרות הפסלים שהתמשכו בטורים ססגוניים מעל האבק, הולכים ומצטמצמים עם המרחק כמו דרך המלך לפני קיסר, אכן ניסה רוטקוד לנצל לתועלתו את בדידותו, אלא הדעת נותנת שהוא נהנה מן הבדידות לשמה, ובירכתי מחשבתו ריחפה תמיד אימת הפולש.
יום אחד, בשעה לחה שלאחר הצהריים, אכן הופיע אורח להטריד את רוטקוד השוכב במעמקי ערסלו, כי מנוחת הצהריים שלו נקטעה בפתאום מחמת שקשוק בידית הדלת, מן הסתם כתחליף לנוהג המקובל יותר, נקישה על הדלת עצמה. הקול הדהד בחדר הארוך, עד ששקע אל האבק הדקיק המכסה את קרשי הרצפה. אור השמש נדחק מתחת לסדקים הצרים בתריס הסוגר על החלון. אפילו בשעה חמה, מחניקה וחולנית שכזו היה התריס סגור, ואור הנרות מילא את החדר בזוהר שלא במקומו. לשמע השקשוק בידית הדלת התנער רוטקוד והתיישב. הרצועות הדקות של אור שמש נושא אבק שהסתננו מבעד לתריסים פּספּסו את ראשו הכהה בזוהר העולם החיצון. כאשר הוריד את גופו מעל הערסל, התנודד הראש על כתפיו, ועיניו התרוצצו מעלה ומטה על־פני הדלת, שבות וחוזרות, אחרי גיחות מהירות ונמהרות, אל טלטולי הידית. רוטקוד אחז במטאטא הנוצות שלו בימינו והחל להתקדם לאורך השדרה המוארת, מעלה ענני אבק קטנים מתחת כפות רגליו עם כל צעד. משהגיע לבסוף אל הדלת חדלה הידית מרטיטותיה. הוא צנח לפתע על ברכיו והצמיד את עינו הימנית לחור המנעול, ומשהשתלט על נדנודי ראשו ועל גחמנותה של עינו השמאלית (כי זו ניסתה כל הזמן להתרוצץ מעלה ומטה על פניה המאונכות של הדלת), עלה בידו להתרכז ברוב מאמץ ולהבחין, במרחק שלוש זרתות מעינו הדבוקה לחור המנעול, בעין שלא היתה שלו, כי היתה לא רק שונה בצבע מגולת הברזל שלו, אלא גם — וזה היה משכנע עוד יותר — נמצאה מעברהּ האחר של הדלת. אותה עין שלישית, שעשתה מלאכה דומה בדיוק לזו שהוטלה על העין השייכת לרוטקוד, השתייכה לפְלֵיי, משרתו המסוגר של סֶפּוּלקרֵייב, רוזן גורמנגסט. הימצאותו של פליי בריחוק אופקי של ארבעה חדרים, או בריחוק אנכי של קומה אחת מכבוד הלורד, היתה עניין נדיר בפני עצמו בטירה. עצם היעדרותו ממחיצת אדונו היתה חריגה לחלוטין, ואף־על־פי־כן, מסתבר, בשעה הקיצית המחניקה הזאת שלאחר הצהריים, הנה היא עינו של מר פליי, צמודה מבחוץ לחור המנעול של אולם התגליפים המזהירים, והדעת נותנת שיתרתו של מר פליי מחוברת אליה מאחור. עם ההיכרות ההדדית נסוגו שתי העיניים בבת־אחת לאחור, וידית הדלת העשויה פליז שקשקה שוב באחיזתו של האורח. רוטקוד סובב את המפתח במנעול, והדלת נפתחה לאִטה.
מר פליי מילא את הפתח כולו כאשר נתגלה למבט, זרועותיו שלובות, מבטו סוקר בלא ארשת את האיש הקטן ממנו שניצב לפניו. הרושם היה שפרצוף גרמי כשלו לא יהיה מסוגל להגות קולות רגילים, ותחת זאת יגיח דבר־מה פריך יותר, עתיק יותר, אולי קרוב יותר בטבעו לרסיס או לשבב של אבן. ואף־על־פי־כן נפשקו השפתיים המחמירות. ''זה אני,'' אמר, ופסע פסיעה לתוך החדר, בחירוק ברכיים. הליכתו בחדר — למען האמת, הליכתו בדרך החיים כולה — היתה מלוּוה תמיד בקולות החריקה הללו, חריקה לכל צעד, שאפשר להמשילם לניפוץ זרדים יבשים.
רוטקוד, משראה כי אכן זה הוא, רמז לו להתקדם בתנועת־יד נרגזת וסגר את הדלת מאחוריו.
אמנות השיחה לא היתה מעולם אחת מסגולותיו של מר פליי, והוא עמד שעה קלה מביט לפנים בלי חיוך, עד שהרים יד גרמית אחת, אחרי פרק זמן שנראה לרוטקוד כמו נצח, והתגרד מאחורי אוזנו. אחר־כך השמיע את התבטאותו השנייה. ''עדיין כאן, אה?'' אמר, בקול שפרץ בכוח מתוך פניו.
רוטקוד, שהיה סבור כנראה כי אין שום צורך להשיב על שאלה כזאת, משך בכתפיו והניח לעיניו לשוטט כאוות נפשן על התקרה.
מר פליי התעשת והוסיף: ''אמרתי, עדיין כאן, מה, רוטקוד?'' הוא נעץ מבט מריר בתגליף סוס האזמרגד. ''אתה עדיין כאן, אה?''
''תמיד אני כאן,'' אמר רוטקוד, השפיל את משקפיו הנוצצים והעביר את עיניו לאורך ולרוחב על פניו של מר פליי. ''יום אחר יום, תמיד. מזג־אוויר חם מאוד. מחניק ביותר. רצית משהו?''
''שום דבר,'' אמר פליי, ופנה אל רוטקוד בתנועה שהיה בה משום איום. ''איני רוצה שום דבר.'' הוא מחה את כפות ידיו בירכיו, במקום שהאריג הכהה הבהיק כמו משי.
רוטקוד הפריח אפר מעל נעליו במטאטא הנוצות שלו והִטה את ראשו הכדורי. ''אה,'' אמר בנעימה בלתי־מחייבת.
''אתה אומר 'אה','' אמר פליי, הפנה את גבו אל רוטקוד והחל לפסוע בשדרה הצבעונית. ''אבל אני אומר לך, זה הרבה יותר מ'אה'.''
''כמובן,'' אמר רוטקוד. ''הרבה יותר, כמדומני. אבל איני מבין. אני אוצֵר.'' משאמר זאת, התמתח מלוא קומתו והתייצב על קצות בהונותיו הנטועות באבק.
''אתה מה?'' אמר פליי והתנשא מעליו, שכן הוא חזר למחיצתו. ''אוצֵר?''
''אכן כן,'' אמר רוטקוד וטלטל את ראשו.
פליי השמיע קול קשה מתוך גרונו. רוטקוד פירש אותו כחוסר מוחלט של הבנה, והתרעם על שהאיש פלש לנחלתו.
''אוצֵר,'' אמר פליי אחרי שתיקה מבעיתה, ''הנה אומָר לך משהו. אני יודע משהו. אה?''
''ובכן?'' שאל רוטקוד.
''אני אומָר לך,'' אמר פליי. ''אבל קודם כול, איזה יום הוא זה? איזה חודש, ואיזו שנה? ענה לי.''
השאלה התמיהה את רוטקוד, אבל הוא נעשה סקרני במקצת. היה ברור כשמש שדבר־מה מעיק על האיש הגרמי, והוא השיב, ''זהו היום השמיני בחודש השמיני, ובאשר לשנה, איני בטוח. אבל מדוע?''
פליי השיב בקול שכמעט לא נשמע לאוזן, ''היום השמיני בחודש השמיני.'' עיניו היו כמעט שקופות, כאילו היו שני אגמים בין סלעים זעופים שמצא מי בארץ של גבעות מכוערות, והרקיע משתקף בהם. ''בוא הנה,'' אמר. ''בוא והתקרב, רוטקוד, ואני אומר לך. אינך מבין את גורמנגסט, את מה שמתרחש בגורמנגסט — את הדברים שמתרחשים — לא, לא. מתחתיך, שם קורה הכול, מתחת לאגף הצפוני הזה. מה הם הדברים האלה כאן? דברי העץ האלה? שום תועלת עכשיו. שומרים אותם, אבל שום תועלת עכשיו. הכול שרוי בתנועה. הטירה שרויה בתנועה. היום, בפעם הראשונה זה שנים, הוא לבדו, מילורד. נסתר מעיני.'' פליי נשך פרק אצבע. ''חדר השינה של מיליידי, שם הוא עכשיו. מילורד יצא מגדרו: אינו רוצה אותי, אינו מרשה לי לראות את החדש. החדש. הוא בא. הוא למטה. לא ראיתי אותו.'' פליי נשך את פרק האצבע המקביל בידו האחרת, כמבקש להשליט איזון בתחושותיו. ''איש לא ראה. מובן שלא. אני אהיה הבא. הציפורים ערוכות בשורה לאורך מעקה המיטה. עורבים, זרזירים, כל בני־החלוף, והקאק הלבן. יש בז; טפרים נעוצים בכר. מיליידי מאכילה אותם בפירורים. גרגרים ופירורים. בקושי ראתה את הרך הנולד. יורש גורמנגסט. אינה מביטה בו. אבל מילורד אינו גורע עין. רואה אותו דרך הסבכה. צריך אותי. אינו מרשה לי להיכנס. האם אתה מקשיב?''
מר רוטקוד בפירוש הקשיב. ראשית, הוא מעולם לא שמע, בכל ימי חייו, את מר פליי מדבר כל־כך הרבה, ושנית, היו החדשות על הולדת בן, סוף־כל־סוף, לבית גרואן העתיק וההיסטורי. זו, אין צורך לומר, היתה פיסה מעניינת של רכילות לאוצֵר המתגורר בדד בקומה העליונה של האגף הצפוני השומם. הרי זה דבר שיוכל להעסיק את מחשבתו לאורך זמן. נכונה ציין מר פליי שהוא, רוטקוד, לא היה מסוגל כלל לחוש את דופק החיים בטירה ממשכבו בערסל, כי לאמיתו של דבר רוטקוד אפילו לא העלה על דעתו כי יש יורש בדרך. ארוחותיו הגיעו אליו במעלית זעירה דרך ארובה חשוכה ממגורי המשרתים, קומות רבות מתחת, ואת לילותיו עשה בחדר המבוא. כיוון שכך, הוא היה מנותק לחלוטין מהעולם ומכל התרחשויותיו. פליי בישר לו בשורות של ממש. ואף־על־פי־כן לא שׂשׂ על הטרדתו, גם כשהובא לו מידע מרעיש שכזה. השאלה שהתרוצצה בראשו שצורתו ככדור מוסקט נגעה לעצם בואו של מר פליי. מדוע טרח פליי, שבימים כתיקונם לא היה אפילו מרים גבה להודות בקיומו — מדוע טרח עכשיו לטפס אל החלק הזה של הטירה, שהיה כה זר לו? ועוד כדי לכפות שיחה על אישיות מסוגרת ממש כשלו. הוא הריץ את עיניו על מר פליי בדרכו המהירה והמיוחדת במינה, והפתיע את עצמו באמירה פתאומית: ''לזכות מה עלי לזקוף את נוכחותך כאן, מר פליי?''
''מה?'' אמר פליי, ''מה זה?'' הוא השפיל את מבטו אל רוטקוד, ועיניו נעשו מזוגגות.
תיאמר האמת לאמיתה, מר פליי הפתיע גם את עצמו. אכן, חשב לעצמו, מדוע טרח לבשר לרוטקוד את החדשות החשובות כל־כך בעיניו? מדוע לרוטקוד, מכל האדם? הוא המשיך לבהות באוצֵר עוד שעה קלה, וככל שהוסיף לעמוד ולתהות, כן הובהר לו כי השאלה שהוצגה לו ירדה ללב העניין במידה שיש בה כדי להדאיג, שלא לומר יותר מזה.
האיש הקטן העומד לפניו הציג לו שאלה פשוטה וישירה. אכן, חידה של ממש. הוא גרר את רגליו כדי שתי פסיעות לעבר מר רוטקוד, תחב את ידיו בחוזקה לכיסי מכנסיו ופנה לאִטו לאחור, על עקב אחד.
''אה,'' אמר לבסוף, ''אני יורד לסוף דעתך, רוטקוד — אני יורד לסוף דעתך.''
רוטקוד השתוקק לחזור לערסלו ולהתענג שוב על בדידותו, אבל עינו שטה לה אל פני אורחו ביתר מהירות, מששמע את דבריו האחרונים. מר פליי אמר שהוא יורד לסוף דעתו של רוטקוד. האומנם? מעניין מאוד. ומה, דרך־אגב, מצוי בסוף דעתו? להיכן בדיוק ירד מר פליי? הוא סילק גרגר אבק שלא היה ולא נברא מעל ראשה המוזהב של דריאדה.
''יש לך עניין בלידה שם למטה?'' ביקש לדעת.
פליי עמד עוד לרגע כאילו לא שמע מאומה, אבל כעבור כמה דקות ניכר בו שהיה המום. ''עניין!'' הזדעק בקול עמוק וצרוד, ''עניין! הילד הוא בן גרואן. בן זכר אמיתי לבית גרואן. אתגר לשינוי! שום שינוי, רוטקוד. שום שינוי!''
''אה,'' אמר רוטקוד. ''אני מבין את דבריך, מר פליי. אבל מילורד אינו נוטה למות?''
''לא,'' אמר מר פליי, ''הוא אינו נוטה למות, אבל עור, דרכו שהוא מצטמק!'' והוא פסע לעבר תריסי העץ בצעדי האנפה הארוכים והאטיים שלו, מפריח אבק בעקביו. מששקע האבק ראה רוטקוד את ראשו המזוּות שצבעו כעין הגוויל נשען על משקוף החלון.
מר פליי חש כי תשובתו על שאלתו של רוטקוד בדבר הסיבה להופעתו באולם התגליפים המזהירים היתה רחוקה מלהניח את דעתו שלו. הוא עמד ליד החלון, והשאלה חזרה ונשנתה במוחו, שוב ושוב. למה רוטקוד? למה רוטקוד, מכל האנשים? ועם זאת ידע כי מיד לכששמע על הולדת היורש, ונפשו החמוצה הִטלטלה עד־כדי־כך שמצא את עצמו מתפקע מתשוקה להביע את התלהבותו באוזני ברייה אחרת — למן הרגע הזה צץ רוטקוד והופיע במחשבתו. כיוון שלא היה מעולם בעל נפש דברנית או נלהבת, התקשה שבעתיים, תחת עומס הרגשות שהטילה עליו ההופעה, להציג בפני רוטקוד את העובדות כהווייתן. וכאמור, הוא הפתיע אפילו את עצמו, לא רק על שפרק את הנטל בכלל, אלא על שעשה זאת בתוך זמן כה קצר.
הוא פנה לאחוריו וראה כי האוצֵר נותר עומד בלאות לצד הכריש הנקוד, ראשו העגול הקטן, קצוץ השיער, נע כה וכה כראש ציפור, וכפות ידיו שלובות לפניו, אוחזות במטאטא הנוצות בין אצבעותיהן. הוא הבין שרוטקוד מחכה בנימוס שיסתלק. כללו של דבר, מר פליי היה שרוי בהלוך־נפש מיוחד במינו. הוא התפלא על מר רוטקוד, שלא התרשם כלל מן החדשות, והתפלא על עצמו, שהביא אותן מלכתחילה. הוא הוציא מכיסו שעון כסף ענקי והציג אותו לפניו, שטוח על כף ידו. ''צריך ללכת,'' אמר במגושם. ''האם אתה שומע אותי, רוטקוד? אני צריך ללכת.''
''מה נאה שסרת לביקור,'' אמר רוטקוד. ''האם תואיל לחתום את שמך בספר האורחים בדרכך החוצה?''
''לא! לא אורח.'' פליי הגביה את כתפיו עד אוזניו. ''עובד בשירותו של מילורד שלושים ושבע שנים. לחתום בספר,'' הוסיף בביטול וירק אל פינת החדר.
''כרצונך,'' אמר מר רוטקוד. ''דפי ספר האורחים המוקדשים לסגל, להם התכוונתי.''
''לא!'' אמר פליי.
כשחלף על־פני האוצֵר בדרכו לפתח, העביר עליו מבט קפדני משהגיע למולו, והשאלה נקבה. למה? הטירה היתה מלאה בהתרגשות ההולדת. תהיות וניחושים ריחפו מכל עבר. שום שליטה. שמועות התרוצצו במעוז. ככה זה בכל מקום ומקום, מסדרון, פתח, סטָיו, אולם אוכל, מטבח, חדר מגורים ומבוא. מדוע בחר ברוטקוד חסר ההתלהבות? ומיד, כמו ברק, הבליחה התשובה. אין ספק שהוא ידע בסתר לבו כי החדשות לא יהיו חדשות לכל אדם אחר; כי רוטקוד הוא קרקע בתולה לידיעה שבפיו, כי רוטקוד האוצֵר, המתגורר לבדו בין התגליפים המזהירים, הוא היחיד שבפניו יוכל לפרוק את נטל הבשורה בלא להעמיד בסכנה את הדרת כבודו הזעופה, וגם אם הידיעה לא תעורר בו התרגשות של ממש, מכל מקום יהיו אלה חדשות.
משיישב את הבעיה בדעתו, ומשהבין במעומעם כי המסקנה הזאת היתה פשטנית במיוחד ונטולת השראה, וכי אין שום סיכוי שנשמתו נזעקה במסדרונות ובמדרגות אל נשמתו של רוטקוד, צעד מר פליי בדרכו הצנומה, המפושקת, ועשה דרכו במסדרונות האגף הצפוני ובמורד מדרגות האבן המתעקלות שמוליכות אל החצר הפנימית המרוצפת אבן, וכל הזמן הזה חש אכזבה מוזרה, תחושה של פגיעה בהדרת כבודו, מהולה בהכרת תודה על שאיש לא הבחין בביקורו אצל רוטקוד ועל שרוטקוד עצמו חבוי מעיני העולם כולו באולם התגליפים המזהירים.
טיטוס גרואן (Titus Groan)
הספר הראשון בטרילוגיית גורמנגסט (Gormenghast)
מאת מרווין פיק (Mervyn Peake)
תרגום: עמנואל לוטם
הוצאת בבל, 2006
600 עמודים
הוצאת בבל
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
