 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
כיפות של אש
פרקים לדוגמה / דיוויד אדינגס
יום חמישי, 26/06/2003, שעה 11:02
הספר הראשון בסדרת הטאמולי של אדינגס
|
|
פרק ראשון
היתה זו תחילת האביב, ובגשם נותר עוד שמץ מכפור החורף. טפטוף כסוף ורך נבזק משמי הלילה והתאבך סביב מגדלי השמירה האיתנים של סימוּרָה, מלחש באבוקות שבצדי השער הרחב ומשחיר ומבהיק את אבני הדרך המובילה אליו. פרש בודד קרב אל העיר. הוא היה עטוף גלימת נוסעים עבה, ורכב על סוס אדמדם גבוה ומדובלל, בעל זרבובית רחבה ועיניים שטוחות ומרושעות. הנודד היה אדם רחב, שגודלו נבע מעצמות כבדות וגידים עבים יותר מאשר מעודף בשר. שערו היה גס ושחור ואפו נשבר לפני זמן מה. הוא רכב בקלילות אך בדריכות השמורה ללוחם מיומן.
הסוס הגדול הצטמרר בהיסח הדעת וניער את הגשם מפרוותו המדובללת כשקרבו אל שער העיר המזרחי ועצרו מול מעגל אור האבוקות האדמדם לצד החומה.
שומר לא מגולח בשריון חלוד ובקסדה, גלימתו הירוקה מלאת טלאים ותלויה ברשול על כתפו, יצא מביתן השער ונעץ בנווד מבט בוחן. הוא התנדנד קלות מצד לצד.
''אני רק עובר, שכן.'' אמר האיש הגדול בקול חרישי. הוא הסיט את ברדס גלימתו.
''אה,'' אמר השומר, ''זה אתה, הנסיך נץ. לא זיהיתי אותך. ברוך שובך הביתה.''
''תודה,'' השיב נץ. הוא הריח את היין הזול בנשימתו של האיש.
''האם תרצה שיודיעו בארמון על הגעתך, הוד מלכותך?''
''לא. אל תטריח אותם. אני יכול להסיר בעצמי את האוכף מעל הסוס.'' בסתר לבו תיעב נץ טקסים – בייחוד מאוחר בלילה. הוא נטה על צד הסוס ונתן לשומר מטבע קטנה. ''חזור פנימה, שכן. אתה תתקרר אם תעמוד בגשם.'' הוא דחק קלות בסוסו ורכב בעד השער.
ליד חומת העיר ניצב אזור העוני. בתים עלובים, רעועים, שעמדו דחוסים זה בצד זה, וקומותיהם העליונות בולטות מעל הרחובות הרטובים, עמוסי האשפה. נץ רכב במעלה סמטה צרה ומרוצפת, ופרסות הברזל של הסוס הכביר נקשו לאִטן וקולן הדהד בחזרה מן הקירות. משבי לילה קלילים החלו עולים, ושלטים מחוספסים חרקו על ווים חלודים בפתחי החנויות הסגורות.
כלב משועמם צץ מאחת הסמטאות ונבח עליהם, מלא בחשיבות עצמית. סוסו של נץ היטה את ראשו ונעץ בכלבלב הרטוב מבט ארוך וישיר שהבטיח מוות באורח משכנע למדי. נביחתו הנבובה של הכלב דעכה והוא התכווץ, זנבו העכברושי נחבא בין רגליו. הסוס החל פוסע לעברו בכוונה רבה. הכלב ייבב חרש ואז ילל, פנה וברח. סוסו של נץ נחר בבוז.
''מרגיש יותר טוב, פָארָאן?'' שאל נץ את הסוס.
פאראן הזיז קלות את אוזניו.
''אפשר אם כן להמשיך?''
לפיד ריצד בהצטלבות הדרכים, ופרוצה שמנמנה בשמלה זולה עמדה, רטובה ומרופשת, באורו האדמדם הזוהר. שערהּ השחור היה דבוק לגולגלתה, הסומק על לחייה נזל ופניה עטו הבעה כנועה.
''מה את עושה כאן בגשם, נָאוִוין?'' שאל אותה נץ, בולם את סוסו.
''חיכיתי לך, נץ'' נימת דיבורה היתה ערמומית, ועיניה השחורות נצצו בזדוניות.
''או למישהו אחר?''
''כמובן. אני מקצוענית, נץ. אבל אני עדיין חייבת לך. אולי נסגור את העניין בינינו באחד הימים?''
הוא התעלם מדבריה. ''למה את עובדת ברחובות?''
''שָאנדָה ואני רבנו,'' משכה נאווין בכתפיה, ''החלטתי לפתוח עסק משלי.''
''את לא מרושעת מספיק להיות יצאנית, נָאוִוין.'' הוא השקיע את אצבעותיו בשקיק שלצדו, דלה כמה מטבעות ונתן לה אותן. ''הנה,'' הורה, ''קחי חדר באיזה פונדק והתרחקי מהרחובות לכמה ימים. אני אדבר עם פּלָאטַיים ונראה אם נוכל לארגן לך משהו.''
עיניה הצטמצמו. ''אתה לא צריך לעשות את זה, נץ. אני יכולה לדאוג לעצמי.''
''ברור שאת יכולה. ולכן את עומדת כאן בגשם. פשוט תעשי מה שאני אומר לך, נָאוִוין. מאוחר מדי ורטוב מדי להתווכח.''
''עכשיו אני חייבת לך פעמיים, נץ. אתה לגמרי בטוח ש...''
היא לא סיימה את המשפט.
''די בטוח, אחות קטנה. אני נשוי עכשיו, זוכרת?''
''אז?''
''לא משנה. צאי מהגשם.'' נץ רכב הלאה, מניד בראשו. הוא חיבב את נָאוִוין, אבל בכל הנוגע ליכולת לדאוג לעצמה היא היתה חסרת תקנה לחלוטין.
הוא עבר דרך כיכר דוממת. החנויות והביתנים היו סגורים כולם. אנשים מעטים הסתובבו הלילה בחוץ והיו הזדמנויות מעטות לעסקים.
מחשבתו נדדה אל החודש וחצי האחרונים. איש בלָאמוֹרקָאנד לא רצה לשוחח עמו. הארכיבישוף דוֹלמַאנט היה אדם חכם, מצוי בחוקי הכנסיה ובפוליטיקה, אך יחד עם זה היה בור להדהים בכל הנוגע לאורח המחשבה של פשוטי העם. נץ ניסה להבהיר לו בסבלנות שיהיה זה בזבוז זמן לשלוח אביר כנסיה לאסוף מידע, אבל דוֹלמַאנט התעקש, ושבועתו של נץ אילצה אותו לציית. וכך בזבז שישה שבועות בעריהָ המכוערות של לָאמוֹרקָאנד הדרומית, שם לא היה איש מוכן לשוחח עמו על דבר רציני יותר ממזג האוויר. גרוע מכך, היה ברור שדוֹלמַאנט האשים את האביר בטעותו שלו.
ברחוב צדדי אפל בו טפטפו מים בחדגוניות מצדי הבתים על אבני השפה חש בשריריו של פָארָאן נדרכים. ''מצטער,'' אמר חרש, ''לא שמתי לב''. מישהו הביט בו, והוא חש בבהירות בשנאה שהזעיקה את סוסו. פָארָאן היה סוס מלחמה. קרוב לוודאי שהוא יכול לחוש את האיבה בעורקיו. נץ מלמל במהירות לחש בלשון הסטַיירִית, והחביא את התנועות שנלוו ללחש תחת מעילו. הוא שחרר אותו לאט, כדי לא להזעיק את מי שצפה בו.
המתבונן לא היה אֵלֵנִי. נץ חש זאת מיד. הוא גישש הלאה. פניו הזדעפו. זאת היתה קבוצה, והם לא היו סטַיירִים. הוא אסף בחזרה את מחשבתו, ממתין בלא ניע לאיזשהו רמז לזהותם.
ההכרה באה כהלם. המתבוננים לא היו אנושיים. הוא נע חרש באוכפו, מחליק את ידו אל ניצב החרב.
ואז חלפה התחושה, ופָארָאן רעד בהקלה. הוא הפנה את פניו המכוערות ונעץ באדונו מבט חשדני.
''אל תשאל אותי, פאראן,'' אמר לו נץ. ''גם אני לא יודע.'' אבל זה לא היה לגמרי נכון. מגע המוחות באפלה היה מוכר באורח מעורפל, ותחושת היכרות זו העלתה שאלות במוחו של נץ, שאלות עמן לא רצה להתמודד.
הוא השתהה ליד שער הארמון די זמן להנחות את החיילים בתקיפות שלא להעיר איש, וירד מסוסו בחצר.
איש צעיר יצא אל החצר שטופת הגשם מן האורווה. ''למה לא שלחת להודיע על בואך, נץ?'' שאל בקול חרישי מאוד.
''בגלל שאיני מחבב במיוחד תהלוכות וחגיגות פרועות באמצע הלילה,'' אמר נץ לנושא כליו, מסיט את ברדס גלימתו. ''למה אתה ער בשעה כה מאוחרת? הבטחתי לאמך לדאוג שתישן תמיד בשעות קבועות. אתה תכניס אותי לצרות, חַאלַאד.''
''אתה מנסה להיות מצחיק?'' קולו של חַאלַאד היה נוקשה וזועף. הוא אחז במושכותיו של פאראן. ''בוא פנימה, נץ. אתה תחליד אם תעמוד כאן בגשם.''
''אתה גרוע כמו שהיה אביך.''
''זה עובר אצלנו במשפחה.'' חאלאד הוביל את הנסיך-הבעל ואת סוס המלחמה רע המזג אל האורווה שניחוח שחת עלה ממנה. שתי מנורות הטילו אור זהוב. חאלאד היה צעיר חסון בעל שער כהה ומחוספס וזקן שחור קצוץ היטב. הוא לבש מכנסי עור הדוקים ושחורים, מגפיים וגופיית עור ללא שרוולים שהותירה את זרועותיו וכתפיו חשופות. פגיון כבד נתלה מחגורתו וחפתי פלדה הקיפו את פרקי ידיו. הוא נראה והתנהג בצורה כה דומה לאביו, עד שנץ חש שוב דקירה קלה של אובדן. ''חשבתי שטָאלֵן בא אתך,'' אמר נושא כליו של נץ כשהחל מסיר את האוכף מפאראן.
''הוא הצטנן. אמו – ואמך שלך – החליטו שלא כדאי לו לצאת החוצה במזג אוויר כזה, ואני בהחלט לא התכוונתי להתווכח אתן.''
''החלטה נבונה,'' אמר חאלאד, סוטר בהיסח הדעת על חוטמו של הסוס הגדול כשזה ניסה לנשוך אותו. ''מה שלומן?''
''אִמותיכם? בסדר. אֵסלָאדָה עדיין מנסה להאביס את אליס, אבל היא לא כל כך מצליחה בזה. איך גילית שהגעתי העירה?''
''אחד ממשספי הגרונות של פּלָאטַיים ראה אותך נכנס בשער. הוא שלח להודיע על כך.''
''הייתי צריך לדעת. לא הערת את אשתי, נכון?''
''לא כשמִירטַאי עומדת בפתח הדלת. תן לי את הגלימה הרטובה, אדוני. אתלה אותה במטבח להתייבש.''
נץ נהם והסיר את גלימתו ספוגת הגשם.
''גם את השריון, נץ,'' הוסיף חאלאד, ''לפני שהוא יחליד לגמרי.''
נץ הנהן, הסיר את חרבו והחל נחלץ משריונו. ''איך מתקדמים האימונים שלך?''
חאלאד נחר בגסות. ''לא למדתי שום דבר חדש. אבי היה מדריך טוב בהרבה מאלה שבבית האחווה. הרעיון שלך לא יעבוד, נץ. הטירונים האחרים הם כולם בני אצולה, וכשאחי ואני עולים עליהם בהישגינו בשדה האימונים הם מתמרמרים על כך. אנחנו עושים לנו אויבים על כל צעד ושעל.'' הוא הסיר את האוכף מעל גבו של פָארָאן והניח אותו על מעקה בביתן סמוך. בחופזה הניח את ידו על הסוס הגדול ואז התכופף, הרים חופן קש והחל משפשף את גבו.
''תעיר איזה סייס ותן לו לעשות את זה,'' אמר נץ. ''האם מישהו עוד ער במטבח?''
''האופים כבר ערים, אני חושב.''
''תדאג שאחד מהם יארגן לי משהו לאכול. עבר הרבה זמן מאז ארוחת הצהריים.''
''בסדר. מה לקח לך כל כך הרבה זמן שם בשִירֵלוֹס?''
''עשיתי טיול קצר דרך לָאמוֹרקָאנד. מלחמת האזרחים שם יוצאת מכלל שליטה והארכיבישוף רצה שארחרח קצת בסביבה.''
''היית צריך להודיע לאשתך. היא עמדה לשלוח את מִירטַאי למצוא אותך.'' חאלאד גיחך אליו, ''אני חושב שאתה הולך לחטוף שוב צעקות, נץ.''
''זה לא חדש. קָאלטֵן בארמון?''
חאלאד הנהן. ''האוכל כאן טוב יותר, ולא מצפים ממנו להתפלל שלוש פעמים ביום. חוץ מזה, נראה לי שהוא שם עין על אחת החדרניות.''
''זה לא יפתיע אותי במיוחד. גם סטרָאגֵן פה?''
''לא. משהו צץ והוא נאלץ לשוב לאֶמסַאט.''
''אז תעיר את קאלטן שיצטרף אלינו למטבח. אני רוצה לדבר אתו. אני אצטרף אליכם עוד מעט. אלך קודם לבית המרחץ.''
''המים לא יהיו חמים. הם נותנים לאש לדעוך בלילה.''
''אנחנו חיילי האלוהים, חאלאד. אנחנו אמורים להיות אמיצים להחריד.''
''אשתדל לזכור זאת, אדוני.''
המים בבית המרחץ היו בהחלט קרירים, ונץ לא התעכב זמן רב. הוא התעטף בחלוק לבן ורך ופסע במסדרונות הארמון האפלוליים אל המטבחים המוארים, שם המתין חאלאד עם קאלטן שנראה מנומנם מאוד.
''שא ברכה, הנסיך-הבעל האציל.'' אמר קאלטן ביובש. סר קאלטן בבירור לא התענג על כך שהעירו אותו באמצע הלילה.
''שא ברכה, ידיד-הילדות-של-הנסיך-הבעל-האציל.'' השיב נץ.
''תואר מגושם מאוד.'' השיב קאלטן בחמיצות. ''מה כל כך חשוב שלא יכול לחכות לבוקר?''
נץ התיישב לצד אחד משולחנות העבודה. אופה בחלוק לבן הגיש לו צלחת עם בשר בקר צלוי וכיכר לחם חמה מן התנור.
''תודה לך, שכן.'' אמר לו נץ.
''איפה היית, נץ?'' תבע קאלטן, יושב לשולחן מול רעו. בידו האחת אחז קאלטן קנקן יין ובידו השנייה כוס בדיל.
''סָארָאתִ'י שלח אותי ללָאמוֹרקָאנד.'' השיב נץ, קורע פיסה מן הלחם.
''אשתך אימללה את חיי כולם בארמון, אתה יודע.''
''טוב לדעת שאכפת לה.''
''לנו לא היה כל כך טוב. מה חיפש דולמאנט בלאמורקאנד?''
''מידע. הוא לא לגמרי מאמין לחלק מן הדיווחים שהגיעו משם.''
''מה יש לא להאמין? הלָאמוֹרקִים פשוט מתעסקים בשעשוע הלאומי שלהם – מלחמת אזרחים.''
''כנראה שזה משהו אחר הפעם. אתה זוכר את הרוזן גֵרִיץ'?''
''זה ששׂם עלינו מצור בטירה של הבארון אָלסטרוֹם? לא פגשתי בו אישית, אבל השם נשמע לי מוכר איכשהו.''
''כנראה שהוא עומד בלב המהומות בלאמורקאנד המערבית, וכמעט כולם שם מאמינים שהוא שם עין על הכס.''
''אז מה?'' קאלטן חטף חתיכה מכיכר הלחם של נץ. ''כל הבארונים בלאמורקאנד שמים עין על כס המלכות. למה זה כל כך אכפת לדולמאנט הפעם?''
''גֵרִיץ' כרת בריתות מחוץ לגבולות לאמורקאנד. כמה מהבארונים בגבולות פֵּלוֹסיָה חופשיים פחות או יותר משלטונו של המלך סוֹרוֹס.''
''כולם בפלוסיה חופשיים משלטונו של סורוס. הוא לא מלך כזה טוב. הוא מבלה יותר מדי זמן בתפילות.''
''בהחלט מוזר מצד אדם המגדיר את עצמו כחייל האלוהים'' מלמל חאלאד.
''צריך לשים את הדברים האלה בגבולות הנכונים, חאלאד,'' אמר קאלטן, ''יותר מדי תפילות גורמות לרפיסות המוח.''
''בכל אופן,'' המשיך נץ, ''אם גריץ' יצליח לגרור את הבארונים הפּלוֹסיים האלה לתמוך בתביעה שלו לכס המלך פרִידַאל, פרידאל ייאלץ להכריז מלחמה על פלוסיה. הכנסיה כבר נלחמת ברֵנדוֹר, ודולמאנט לא נלהב כל כך לצאת לחזית נוספת.'' הוא עצר. ''נתקלתי בעוד משהו,'' הוסיף. ''במקרה הייתי עד לשיחה שלא הייתי אמור לשמוע. השם דרִיכטנַאת' עלה בה. אתם יודעים משהו על זה?''
קאלטן משך בכתפיו. ''הוא היה הגיבור הלאומי של הלאמורקים לפני שנים רבות. לדבריהם גובהו היה תריסר רגליים והוא נהג לאכול שור שלם מדי בוקר ולשתות חבית שיכר מדי ערב. השמועה אומרת שסלעים התנפצו כשהזעיף את פניו אליהם, והוא יכול היה לעצור את השמש ביד אחת. יתכן שהשמועות מוגזמות קצת.''
''מצחיק מאוד. האנשים שאני שמעתי סיפרו זה לזה שהוא שב.''
''זאת תהיה תחבולה נאה מצדו. הבנתי שידידו הקרוב ביותר הרג אותו. דקר אותו בגב ותקע לו חנית בלב. אתה יודע איך הלאמורקים האלה.''
''זה שם מוזר,'' ציין חאלאד, ''מה משמעותו?''
''דרִיכטנַאת'?'' קאלטן חיכך את ראשו. ''משמעותו עשוי –ללא חת, אני חושב. אמהות לאמורקיות עושות דברים כאלה לילדים שלהן.'' הוא רוקן את כוסו והיטה את הכד. כמה טיפות צנחו החוצה. ''אנחנו נמשיך כך עוד הרבה זמן?'' אמר, ''אם אנחנו עומדים לשבת ולדבר כל הלילה אני אביא עוד יין. אבל בכנות, נץ, אני מעדיף לחזור למיטה החמה שלי.''
''ולחדרנית החמה שלך?'' הוסיף חאלאד.
''היא תתחיל להרגיש בודדה.'' קאלטן משך בכתפיו. פניו הרצינו. ''אם הלאמורקים מדברים שוב על דריכטנַאת', משמעות הדבר היא שהם מתחילים להרגיש קצת לכודים. דריכטנַאת' רצה לשלוט בעולם, ובכל פעם שהלאמורקים מתחילים להעלות את שמו, זה אות לכך שהם מתחילים להרהר באפשרות למרפק להם דרך מחוץ לגבולותיהם.''
נץ הדף את צלחתו. ''עכשיו לילה, ומאוחר מדי להתחיל לדאוג. חזור למיטתך, קאלטן. גם אתה, חאלאד. נוכל להמשיך לדון בכך מחר. אני צריך לערוך ביקור נימוסין אצל אשתי.'' הוא נעמד.
''זה הכל?'' אמר קאלטן. ''ביקור נימוסין?''
''יש הרבה דרכים להיות מנומס, קאלטן.''
מסדרונות הארמון היו מוארים באופן קלוש בנרות שהוצבו במרחק רב זה מזה. נץ חלף במהירות בחדר הכס בדרכו אל המגורים המלכותיים. כמו תמיד, מִירטַאי נמנמה בכיסא שליד הדלת. נץ עצר ובחן את הענקית הטָאמוּלית. כשהיו פניה שרויות במנוחה היא היתה יפהפיה עוצרת נשימה. עורה הזהיב באור הנרות, וריסיה היו כה ארוכים עד שנגעו בלחייה. חרבה נחה בחיקה וידה נחה קלות על הניצב.
''אל תנסה להתגנב, נץ.'' אמרה מבלי לפקוח את עיניה.
''איך ידעת שזה אני?''
''יכולתי להריח אותך. אתם האֵלֵנים כנראה שוכחים שיש לנו אף.''
''איך יכולת להריח אותי? הרגע התרחצתי.''
''כן, גם לזה שמתי לב. היית צריך לחכות שהמים יתחממו קצת.''
''לפעמים את פשוט מדהימה אותי, את יודעת?''
''קל להדהים אותך, נץ.'' היא פקחה את עיניה. ''איפה היית? אֵלָאנָה כמעט יצאה מדעתה.''
''איך היא?''
''בערך כמו קודם. אתה לא מתכוון לתת לה לגדול פעם? די מתחיל להימאס עלי שילדה מנהלת לי את החיים.'' בעיני מִירטַאי היתה היא עצמה שפחה, רכושהּ של המלכה אלאנה. זה לא מנע ממנה בשום אופן מלשלוט במשפחה המלכותית של אֵלֵניָה באגרוף ברזל, כשהיא מחליטה באופן שרירותי מה טוב בשבילם ומה לא. היא ביטלה נחרצות כל ניסיון של המלכה להוציא אותה לחופשי, וציינה שהיא, מירטאי, טאמולית מגזע האטאנים, וכי הגזע שלה מטבעו אינו מתאים לחופש. נץ נטה להסכים אתה, כיוון שהיה בטוח למדי שאם יתירו לה ללכת בעקבות לבהּ תרוקן מירטאי תוך זמן קצר מספר לא מבוטל של ערים גדולות מאוכלוסייתן.
היא קמה על רגליה בחינניות מופלאה. היא היתה גבוהה לפחות בארבעה אינץ' מנץ, וכשנשא את מבטו אליה עברה בו שוב התחושה המוזרה שהוא מתכווץ. ''מה לקח לך כל כך הרבה זמן?'' שאלה אותו.
''הייתי צריך לעבור בלָאמוֹרקָאנד.''
''זה היה רעיון שלך או של מישהו אחר?''
''דוֹלמַאנט שלח אותי.''
''תוודא שאֵלָאנָה תבין זאת מהרגע הראשון. אם היא תחשוב שהלכת לשם על דעת עצמך המריבה תימשך שבועות, וכל ההתקוטטויות האלו עולות לי על העצבים.'' היא שלפה את מפתח המגורים המלכותיים ותקעה בנץ מבט ישיר ובוטה. ''תהיה מאוד קשוב, נץ. היא התגעגעה אליך מאוד, והיא זקוקה לעדות מוצקה לאהבתך. ואל תשכח להבריח את דלת חדר המיטות. יש דברים שהבת שלך צעירה מכדי ללמוד.'' היא פתחה את הדלת.
''מִירטַאי, את באמת חייבת לנעול את כולנו כל לילה?''
''כן. אני לא יכולה ללכת לישון לפני שווידאתי שאיש מכם אינו משוטט במסדרונות.''
נץ נאנח. ''אה, דרך אגב,'' הוסיף, ''קרִינג היה בשִירֵלוֹס. נדמה לי שהוא יעבור כאן עוד כמה ימים כדי להציע לך שוב נישואין.''
''הגיע הזמן,'' חייכה. ''עברו שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה. התחלתי לחשוב שהוא הפסיק לאהוב אותי.''
''תקבלי את הצעתו אי פעם?''
''נראה. לך תעיר את אשתך, נץ. אני אפתח את הדלת בבוקר.'' היא הדפה אותו בעדינות בעד הפתח ונעלה את הדלת מאחוריו.
בתו של נץ, הנסיכה דָאנִי, היתה מכורבלת בכיסא גדול ליד האח. דאני היתה בת שש. שערהּ היה שחור ועורהּ צח כשלג. עיניה השחורות היו גדולות, ושפתיה היו קשת ורדרדה וזעירה. היא היתה ממש אשה קטנה, נימוסיה רציניים ובוגרים מאוד. למרות זאת, ידידה הקבוע היה צעצוע מפוחלץ חבוט ומביש למראה העונה לשם רוֹלוֹ. את רולו ירשה הנסיכה דאני מאמה. כמו תמיד, היו רגליה הזעירות של הנסיכה דאני מוכתמות בכתמי עשב ירקרקים. ''הגעת מאוחר, נץ,'' אמרה בפסקנות לאביה.
''דאני,'' אמר לה, ''את יודעת שאת לא אמורה לקרוא לי בשמי. אם אמא שלך תשמע אותך היא תתחיל לשאול שאלות.''
''היא ישנה,'' משכה דָאנִי בכתפיה.
''את בטוחה בזה?''
היא נעצה בו מבט מצמית. ''כמובן שאני בטוחה. אני לא עומדת לשגות. עשיתי את זה הרבה פעמים בעבר, אתה יודע. איפה היית?''
''הייתי צריך ללכת ללָאמוֹרקָאנד.''
''לא עלה על דעתך להודיע לאמא? היא היתה פשוט בלתי נסבלת בשבועות האחרונים.''
''אני יודע. כבר סיפרו לי. לא באמת האמנתי שאתעכב שם כל כך הרבה זמן. אני שמח שאת ערה. אולי תוכלי לעזור לי במשהו.''
''אשקול זאת – אם תהיה נחמד אליי.''
''תפסיקי. מה את יודעת על דריכטנַאת'?''
''הוא היה ברברי, אבל אחרי הכל הוא היה אֵלֵנִי, אז זה די צפוי.''
''הדעות הקדומות שלך מבצבצות.''
''איש אינו מושלם. מה העניין הפתאומי הזה בהיסטוריה עתיקה?''
''מסתובבת איזו שמועה פרועה בלאמורקאנד שדרִיכטנַאת' חזר. הם יושבים כולם ומצחצחים את החרבות שלהם שיכורים מהתלהבות. עד כמה יש לדבר חשיבות?''
''הוא היה המלך שלהם לפני שלושת אלפים או ארבעת אלפים שנה. זה היה זמן קצר אחרי שאתם האֵלֵנים גיליתם את האש ויצאתם מהמערות.''
''תתנהגי יפה.''
''כן, אבא. בכל אופן, דרִיכטנַאת' ליכד את כל הלאמורקִים עד שהוא עשה מהם משהו שנראה כמו עם מגובש ואז שלח אותם לכבוש את העולם. הלאמורקים התרשמו ממנו מאוד. אבל הם עבדו את אלי לאמורק העתיקים, והכנסיה האֵלֵנִית הרגישה קצת לא נוח עם הרעיון שעובד אלילים יישב על כס-כל-העולם, אז היא דאגה שירצחו אותו.''
''הכנסיה לא היתה עושה דבר כזה.'' אמר נץ נחרצות.
''באת לשמוע את הסיפור או להתווכח על תיאולוגיה? אחרי שדריכטנַאת' מת, הכוהנים הלאמורקיים קרעו את מעיהן של כמה תרנגולות וגיפפו את הקרביים שלהן כדי לקרוא את העתיד. זה באמת מנהג מבחיל, נץ. עסק מלוכלך מאוד.'' היא הצטמררה.
''אל תאשימי אותי. לא אני הגיתי אותו.''
''ה'רואים לעתיד', כפי שהיה נהוג לכנות אותם, ניבאו שיום אחד דריכטנַאת' ישוב להמשיך מהמקום בו עצרו אותו ויוביל את הלאמורקים לשלוט בעולם כולו.''
''את מתכוונת להגיד שהם באמת מאמינים בכך?''
''הם האמינו בכך פעם.''
''יש כמה שמועות על נסיגה שם למעלה – חזרה לפולחן האלילים הקדמונים.''
''זה צפוי למדי. כשלאמורקי מתחיל לחשוב על דרִיכטנַאת', הוא באופן טבעי שולף את האלים הקדמונים מהארון. זה כל כך מטופש. אין להם מספיק אלים אמיתיים?''
''האלים הלָאמוֹרקִים העתיקים אינם אמיתיים, אם כן?''
''כמובן שלא. איפה השכל שלך, נץ?''
''אלי הטרולים אמיתיים. מה ההבדל?''
''ההבדל עצום, אבא. כל ילד יכול להבחין בכך.''
''למה שלא פשוט אאמין לך בעניין הזה? ולמה שלא תחזרי למיטה?''
''בגלל שעדיין לא נישקת אותי.''
''אה, סליחה. חשבתי על משהו אחר.''
''תתמקד בדברים החשובים, נץ. האם אתה רוצה שאקמול כאן?''
''כמובן שלא.''
''אז תן לי נשיקה.''
וכך עשה. כמו תמיד נדף ממנה ניחוח עשב ועצים. ''שטפי את הרגליים,'' אמר לה.
''אוף, באמת.'' אמרה.
''את רוצה להעביר את כל השבוע הקרוב בהסברים לאמך על כתמי העשב האלה?''
''זה כל מה שאני מקבלת?'' מחתה. ''נשיקונת קטנה והוראות להתרחץ?''
הוא צחק, הניף אותה בידיו ונשק לה שוב – כמה פעמים. לאחר מכן הניח אותה על הקרקע. ''עכשיו תתחפפי.''
היא שרבבה את שפתיה ולאחר מכן נאנחה. היא פנתה לשוב אל חדרה, גוררת אחריה בהיסח הדעת את רוֹלוֹ באחת מרגליו האחוריות. ''אל תשאיר את אמא ערה כל הלילה.'' אמרה מעבר לכתפה. ''ובבקשה נסו להיות בשקט. למה אתם שניכם חייבים לעשות כל כך הרבה רעש?'' היא הביטה בשובבות מעבר לכתפה. ''למה אתה מסמיק, אבא?'' שאלה בתמימות. היא צחקה, המשיכה בדרכהּ אל חדרהּ וסגרה את הדלת.
הוא מעולם לא היה בטוח אם בתו אכן הבינה את משמעותן של רמיזות מסוג זה, למרות שהיה ברור לו כי ברמה מסויימת באישיותה המוזרה, רבת הרבדים, היא אכן הבינה היטב. הוא וידא שהדלת נעולה ואחר פנה לחדר המיטות שחלק עם אשתו. הוא סגר והבריח את הדלת מאחריו.
האש דעכה כמעט לאפר, אך עדיין נותר די אור כך שיכול היה לראות את האשה הצעירה שהיתה מוקד כל חייו. עושר שערהּ הבלונדיני הבהיר כיסה את הכרית, ובשנתה נראתה צעירה מאוד ופגיעה. הוא עמד לצד המיטה והתבונן בה. עדיין נותרו בפניה רמזים לילדה הקטנה שאימן ועיצב. הוא נאנח. מחשבותיו, כמו בדרך כלל, הטילו בו מרה שחורה, כיוון שנזכר שוב כי הוא מבוגר מדי בשבילה. אֵלָאנָה היתה צריכה לשאת בעל צעיר – מישהו פחות חבול, ובהחלט נאה יותר. הוא תמה בעצלתיים היכן בדיוק שגה באופן שחיבר אותה אליו בעצמה כה רבה עד כדי כך שאפילו לא שקלה כל אפשרות אחרת. זה ודאי היה משהו זעיר – אולי אף חסר משמעות. מי יכול לנחש את השפעתה של המחווה הקטנה ביותר?
''אני יודעת שאתה שם, נץ'' אמרה מבלי לפקוח את עיניה. היה שמץ צינה בקולה.
''התענגתי על הנוף.'' נימה קלילה אולי תמנע אי נעימויות, למרות שלא היו לו הרבה תקוות.
היא פקחה את עיניה האפורות. ''בוא הנה,'' ציוותה, מושיטה את ידיה אליו.
''מאז ומעולם הייתי משרתה הנאמן ביותר של הוד מעלתה'', חייך אליה, יושב על קצה המיטה.
''אה, באמת?'' השיבה, מחבקת את צווארו בזרועותיה ומנשקת אותו. הוא נשק לה בחזרה, וכך המשיכו כמה רגעים.
''את חושבת שאולי נוכל לדחות את הנזיפות עד מחר בבוקר, אהובתי?'' שאל. ''אני קצת עייף הלילה. למה שלא נמשיך בנשיקות ובהתפייסות עכשיו, ואחר כך תוכלי לגעור בי?''
''עד שהכנתי את עצמי? אל תהיה מגוחך. יש לי כל מיני דברים לומר לך.''
''אני יכול לתאר לעצמי. דולמאנט שלח אותי ללאמורקאנד כדי לבדוק משהו. זה לקח יותר זמן משציפיתי.''
''זה לא הוגן, נץ,'' האשימה.
''אני לא מבין.''
''לא היית אמור לומר את זה עדיין. אתה אמור לחכות עד שאתבע ממך הסבר לפני שתתן לי אותו. עכשיו הרסת הכל.''
''האם תסלחי לי אי פעם?'' פניו הביעו חרטה מופרזת והוא נשק לצווארה. אשתו, כך גילה, אהבה את המשחקים הקטנים האלה.
היא צחקה. ''אשקול זאת.'' היא נשקה לו בחזרה. הנשים במשפחתו היו חבורה מאוד גלויה, החליט. ''בסדר,'' אמרה, ''בכל אופן הרסת לי הכל, אז עדיף שתספר לי מה עשית, ולמה לא שלחת שום הודעה על העיכוב.''
''פוליטיקה, אהובתי. את מכירה את דולמאנט. לאמורקאנד על סף התפוצצות. סָארָאתִ'י רצה הערכה מקצועית, אבל הוא לא רצה שיוודע ברבים שהלכתי לשם בפקודתו. הוא גם לא רצה שירוצו באוויר כל מיני הודעות והסברים.''
''אני חושבת שהגיע העת שאתפוס איזו שיחה קצרה עם הארכיבישוף הנערץ שלנו,'' אמרה אלאנה. ''כפי הנראה יש לו קצת בעיות לזכור מי אני בדיוק.''
''לא הייתי ממליץ על כך, אלאנה.''
''אני לא עומדת לריב אתו, אהובי. אני פשוט עומדת לציין בפניו שהוא מתעלם מן הנימוסים המקובלים. הוא אמור לבקש לפני שהוא מצווה על בעלי. אני קצת עייפה מהוד ארכיבישופותו, ואני עומדת לתת לו שיעור קטן בהתנהגות.''
''אני יכול להסתכל? זאת תהיה שיחה מעניינת מאוד.''
''נץ,'' אמרה, נותנת בו מבט יוקד, ''אם אתה רוצה למנוע מעצמך נזיפה מלכותית, כדאי שתתחיל לנקוט אמצעים לשכך את חמתי.''
''בדיוק עמדתי לגשת לעניין,'' אמר לה, מחבק אותה ביתר עוז.
''מה לקח לך כל כך הרבה זמן?'' התנשמה.
זמן מה לאחר מכן, חמתה של המלכה אלאנה שככה למדי. ''מה גילית בלאמורקאנד, נץ?'' שאלה, מתמתחת בעצלתיים. ענייני פוליטיקה אף פעם לא היו רחוקים ממחשבתהּ של המלכה.
''כרגע יש מהומות בלאמורקאנד המערבית. יש שם למעלה רוזן – אחד בשם גֵרִיץ'. נתקלנו בו כשחיפשנו את בֵּלִּיוֹם. הוא היה מעורב עם מארטל באחד התככים המסובכים שנועדו להרחיק את המסדרים הלוחמים משירֵלוֹס במהלך הבחירות.''
''זה אומר רבות על אופיו של הרוזן.''
''יתכן, אבל מארטל ידע מצויין איך לנצל אנשים אחרים. הוא בחש מלחמה קטנה בין גריץ' ואחיו של הפטריארך אוֹרצֵל. מכל מקום, המערכה הרחיבה כנראה את אופקיו של הרוזן. הוא התחיל לטפח רעיונות בנוגע לכס המלכות.''
''פרדי המסכן,'' נאנחה אלאנה. פרִידַאל, מלך לאמורקאנד, היה אחיין רחוק שלה. ''לא הייתי מוכנה אפילו לקבל את הכס שלו. אבל למה שהכנסיה תתעניין בכל זה? לפרדי יש צבא גדול מספיק להתמודד עם רוזן שאפתן אחד.''
''הדברים לא כל כך פשוטים, אהובתי. גריץ' כרת בריתות עם אצילים נוספים במערב לאמורקאנד. הוא כינס צבא גדול כמעט כזה של המלך, והוא שוחח עם הבארונים הפלוסיים שסביב אגם וֵן.''
''השודדים האלה,'' אמרה בשמץ בוז, ''כל אחד יכול לקנות אותם.''
''את מתמצאת היטב בפוליטיקה של האזור, אלאנה.''
''כמעט אין לי ברירה, נץ. פֵּלוֹסיָה גובלת בארצי מצפון-מזרח. האם התסיסה הנוכחית מאיימת עלינו באופן כלשהו?''
''לא כרגע. גֵרִיץ' מביט מזרחה – אל הבירה.''
''אולי כדאי שאכרות ברית עם פרדי,'' אמרה בהרהור. ''אם תפרוץ מלחמה כללית באזור, אוכל לקצוץ חתיכה נאה מדרום-מערב פֵּלוֹסיָה.''
''האם אנחנו מפתחים שאיפות לסיפוח שטחים, הוד מעלתך?''
''לא הלילה, נץ,'' השיבה. ''דברים אחרים מעסיקים אותי הלילה.'' היא שוב שלחה את זרועותיה אליו.
היה זה זמן מה לאחר מכן, כמעט עת זריחה. נשימתה המדודה של אלאנה בישרה לנץ כי היא ישנה. הוא חמק מן המיטה ונעמד מול החלון. שנות אימוניו הצבאיים הרגילו אותו לבחון את מזג האוויר בטרם החל היום.
הגשם חדל, אך הרוח החלה מתגברת. היתה זו תחילת האביב, ובשבועות הקרובים לא ניתן יהיה לקוות למזג אויר נאה. הוא שמח על כך שהגיע הביתה עכשיו, כיוון שהיום הקרב לא נראה מבטיח במיוחד. הוא בהה בלפידים שהבהיקו וזעו בחצר הסוערת.
כמו בכל פעם בה מזג האוויר היה גרוע, נדדו מחשבותיו של נץ אל השנים אותן בילה בעיר יִירוֹך שטופת השמש בחוף הצפוני הצחיח של רנדור, שם הלכו הנשים אל הבאר, מכוסות רעלות ועטופות בשחור, עם בוא אורו הקשה של הבוקר, ושם אשה בשם לִילִיַאס מילאה את לילותיו במה שהיא בחרה לכנות אהבה. אך הוא לא זכר את הלילה בסיפרֵיָה, בו המתנקשים של מארטל כמעט ושפכו את דמו. הוא סגר את החשבון עם מארטל במקדש אזאש בזֵמוֹך, כך שלא היה טעם להיזכר במכלאות הבקר של סיפרֵיה, או בהד פעמוני המנזר שקראו לו מן האפלה.
התחושה הרגעית הזו, כאילו צופים בו, התחושה שחלפה בו ברחוב הצר כשהיה בדרכו לארמון, הוסיפה להציק לו. משהו התרחש, משהו שהוא לא הבין, ובסתר לבו אמר כי הלוואי ויכול היה לשוחח על כך עם סֵפרַאניָה.
כיפות של אש (Domes of Fire)
הספר הראשון בסדרת הטאמולי
מאת דיוויד אדינגס (David Eddings)
תרגום: חגי אברבוך
הוצאת אודיסיאה, 2003
420 עמודים
סדרת הטאמולי, ספר 1
הוצאת אודיסיאה
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
