 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
דף קשר
סיפורים / יוליה גנטמן
יום חמישי, 21/11/2002, שעה 16:00
סיפור מתוך הגליון השני של 'חלומות באספמיה' – כתב עת חדש למד''ב ולפנטסיה
|
|
הגליון השני של 'חלומות באספמיה' – כתב עת חדש למד''ב ולפנטסיה – רואה אור בימים אלה. גליון זה (עורכת ראשית: ורד טוכטרמן) מכיל, פרט למדורים חדשים ולהפתעות, כמות גדולה במיוחד של סיפורים (מלווים בהקדמות מאת ניר יניב). אנו שמחים להגיש לכם אחד מהם, בצירוף ההקדמה שלו.
רוב כותבות המד''ב או הפנטסיה שפגשתי לא רואות את העולם
בצבעים עליזים במיוחד, ולעיתים קרובות נלווית לכך נטיה
עזה לשבור דברים – בייחוד את פרק היד של כותב שורות
אלה. לכן שימחה אותי מאד הצהרתה של יוליה גנטמן כי היא,
בניגוד לבת דמותה הספרותית, בחורה אופטימית בכל מצב.
מובן, אם כך, כי מצב רוחי כשניגשתי לקרוא את סיפורה
היה אופטימי אף הוא, והחזיק מעמד כמעט עשר שניות, עד שהבנתי
כי הסיפור עוסק בפיגוע. אופטימית? פיגוע? מבולבל ומדוכא
מעט, המשכתי בדרכי, סיימתי לקרוא, ואז הבנתי. היא לא שיקרה.
היא בהחלט אופטימית בכל מצב.
הקטע הכי קשה הוא השניות הראשונות. עוצמים את העיניים חזק-חזק ונושמים מספר נשימות עמוקות. העיקר הוא להיזכר שזו לא הפעם הראשונה, זה כבר היה, זו שיגרה. אין שום סיבה שהלב יפעם כמו משוגע ושהריאות יצטרכו לפעול כפול כדי לשאוף את האוויר הנחוץ. זו שיגרה, שיגרה, להירגע, לנשום.
ואז, כשסוף סוף מספיק רגועים כדי לחשוב בבהירות רצים לטלפון, או מה שהרבה יותר מקובל לפלאפון ומתחילים את סבב הטלפונים הקבוע, השגרתי.
הנה, שיגרה, איזו מילה טובה , מרגיעה.
רינה – ''המנוי אינו זמין כעת, אנא...''
דוד – ''המספר אינו מחובר, אנא נסו...''
מישהו, לפחות מישהו, חייב לענות. האוטובוס היה מלא חיילים, לא יתכן שאיש לא עונה.
זה היה רע... זה היה טוב. אבל הלוואי שמישהו יענה!
רחל – הפלאפון מגיב בסדרת צפצופים מהירים כאות לכך שהמנוי בצד השני ללא קליטה.
עמיחי... השתהיתי שניה.
אלוהים, כמה ששנאתי את הבחור הזה בבית הספר! עם הקנטורים והירידות הנצחיים שלו. הילד הכי חתיך בכיתה וכמובן עם אגו מנופח בהתאם.
אולי לדלג על מספרו? רק הפעם? לפתע הרגשתי נקיפות מצפון. הייתי מודעת לעצמי מספיק כדי להודות שיחסו פגע בי כל כך כי הייתי דלוקה עליו מאז כיתה י'. אפילו ייחלתי מספר פעמים שימות, במיוחד כשההשפלות שלו היו אכזריות במיוחד. לצעירים בתיכון יש כשרון מיוחד לזה.
נקיפות המצפון נעשו חזקות יותר והעברתי את העיניים על דף הקשר שנח מולי. לא, אני אתקשר בכל מקרה. עד כמה שידעתי, הייתי היחידה מכל הכיתה שעשתה את סבב הטלפונים הזה אחרי כל פיגוע. זו אחריותי. חוץ מזה, מה הסיכוי שהוא בכלל היה באוטובוס ההוא?
חייגתי את מספרו.
הוא תמיד התנהג כאילו אני אויר, וזאת בפעמים שלא צחק או ירד עלי לעיני כל.
הוא בטח לא יזהה את קולי ואם אני לא אזדהה אולי אפילו אקבל ממנו יחס אנושי לשם שינוי.
הצפצופים בשפופרת היו בקצב של חיוג רגיל, כלומר המכשיר שלו לא היה מנותק או לא זמין, אבל הוא גם לא ענה והנחישות שלי פחתה עם כל צפצוף.
''הלו? הלו?'' קולו המוכר נישמע כאשר כבר עמדתי לנתק. נו, מפגרת, הפצרתי בעצמי, תעני כבר! תגידי משהו!
''הלו! תקשיב בן אדם! אני לא יודע מי אתה אבל אם כבר צלצלת תהיה לפחות מספיק גבר לענות!''
לשוני נדבקה לחכי באופן סופי. עם ''הלו'' עוד יכולתי להתמודד. מילה קצרה ולא מזיקה, אבל לשמוע שוב את ההקנטות שלו כבר היה יותר מדי בשבילי.
ובינתיים עמיחי המשיך ברצף הגידופים שכה הצטיין בהם.
''בן אדם זה לא מצחיק!'' הוא צעק. ''הפלאפון שאתה מתקשר ממנו שייך לידידה שלי ולא אני ולא שאר החברים שלה נשמח מזה שאתה מתקשר ממנו! זה לא מצחיק! מספיק כואב שאיבדנו אותה, אנחנו ממש לא צריכים את הצלצולים שלך מהפלאפון הגנוב, ועוד מיד אחרי פיגוע!''
בהלם שקט הרחקתי את הפלאפון מאוזני והתבוננתי בו כמה שניות, שמא הפך למכשיר של מישהי אחרת בזמן שלא הסתכלתי.
לא, זה עדיין היה הסלקום הישן שלי.
שום דבר ממה שהוא אמר לא נשמע לי הגיוני. מה הספיק להשתנות בזמן שהרצתי טלפונים? ואיך יתכן שלעמיחי יש את המספר שלי בשיחה מזוהה?
''עמי?'' הכרחתי את עצמי להגיד.
הוא השתתק בבת אחת ואז אחרי שניה של דממה סינן: ''זה לא מצחיק''.
אבל זה כן היה! הבחור שחשבתי ששונא אותי בדם, מחזיק את מספר הפלאפון שלי אצלו! ובנוסף לכל מזהה את קולי!
''עמי, איפה אתה?'' שאלתי. מתחילה סוף סוף להאמין.
''בצומת מירון''.
הוא שתק מתלבט אם להמשיך ואני יכולתי לשמוע צעקות עמומות ברקע.
''היה פה פיגוע'', המשיך לבסוף ''אני בסדר, פשוט מרגיש קצת מטושטש אז התיישבתי בצד כדי לא להפריע''.
חייכתי, נזכרתי איך אני הלכתי לשבת בצד במצב דומה.
מי התקשר אלי אז? סבתא , נידמה לי.
''זו באמת את?'' שאל פתאום ובקולו נישמע תיקווה כמעט נואשת. ''איך זה יתכן? איפה היית שנתיים?''
לקחתי את מפתחות האוטו מהמדף על יד הדלת.
''אני מבטיחה לספר לך הכל'', נשבעתי. ''תישאר איפה שאתה, אני באה לאסוף אותך''.
''יש פקקים'', הוא הזהיר, ואז הוסיף במהירות, ''אני כל כך שמח שאת חיה!''
החיוך על פני הלך והתרחב.
''ובכן.... המצב הוא קצת הפוך'', עניתי וניתקתי את המכשיר.
עדיף שאני אסביר לו הכל פנים מול פנים. אולי הכל עוד יסתדר על הצד הטוב ביותר בסוף, אמרתי לעצמי ומיהרתי לאסוף את עמי.
חלומות באספמיה
סיפור מתוך הגליון הראשון
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
שאלת תם:
כליל החורש נאורי יום שלישי, 26/11/2002, שעה 19:16
(22 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
|
|
מקסים
goldmoon יום ראשון, 17/08/2003, שעה 17:06
(3 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
