עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
ריח של בית
סיפורים / ורד טוכטרמן
29/09/12
תגובות: 1
|
 |
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
יום שישי, 13/06/2014, שעה 7:37
סיפור מועמד לפרס גפן מתוך ''היֹה יהיה'' 2013
|
|
מסיבות טכניות סיפור זה מתפרסם בחלקים. בתחתית העמוד תמצאו קישורים לחלקים האחרים.
טירת קילקני היא עוד אחד מהמבנים היפהפיים המפוזרים בכל רחבי אירלנד שלא השתנו הרבה מאז שנבנו בתחילת האלף הקודם. היא משמשת כאתר היסטורי ותיירותי, מוזאון, אבל הערב היא סגורה למבקרים, מלבד שלושה. אנחנו לא נמצאים באגף הפתוח, אלא בחדרים פשוטים ויפים, שמכילים כל מה שנרצה לבקש. קילקני התנצלה עשרות פעמים, ואז נעלמה, מסבירה שהיא חייבת לדבר עם שיימוס. אחרי שאנחנו מתקלחים, מחליפים בגדים ונחים, צבא של רופאים בודק אותנו, וצבא נוסף של מלצרים ומשרתים מניח מולנו מגשים עמוסים באוכל. הם מבקשים לדעת על משהו, כל דבר אחר, שנזדקק לו. אשלינג בבירור אינה מרגישה בנוח עם כל תשומת הלב הזו.
''בגלל זה אתם לא אוהבים להיכנס לערים?'' היא שואלת.
אני מהנהן. אחת הרופאות מסיימת לחבוש את מפרק כפות ידַי. ''זה פשוט... יותר מדי לפעמים.''
אשלינג מרחיקה במהירות את סבך השׂער שלה מהמשרתת שמנסה לסרק אותו. ''זה מספיק, תודה,'' היא אומרת בנוקשות. ''תשאירו אותנו לבד בבקשה.''
הם מהנהנים ועוזבים. מת'יו מחווה סביבו. ''כדאי שתתרגלי לזה. יש בזה גם יתרונות.'' הוא מסיים את חצי כוס הבירה הנותרת שלו.
''איך אתה מסוגל לשתות עכשיו?'' אני שואל. אפילו אשלינג לא נגעה בבירה שלה.
''אני מסוגל לשתות ולישון בכל מצב.'' הוא מניח את הכוס. ''ואם מדברים על זה, אני הולך לישון. זה היה יום...'' הוא מנסה לתאר, אבל נכשל, ולבסוף צוחק צחוק קצר וקם על רגליו. ''ג'וני, כדאי שתתקשר הביתה. תזכור איך זה היה בפעם הקודמת שהשתמשת בהגנה.''
כן, אני זוכר. לקח לי זמן להבין שאני מרגיש מועקה בכל פעם שאני נוגע בהגנות הנותרות שלי. הן דאגו. אבל מה אוכל לספר שירגיע אותן? שאני מוגן ובטוח? אולי ברגע הזה ובמקום הזה כן, אבל בערים אחרות באירלנד? אני חושד שכל מה שאגיד עכשיו רק יגרום לכך שמטוס של אל-על ינחת בקילקני תוך חצי יום, וחבורת דיילים לובשי כחול-לבן יגררו אותי הביתה, צורח ובועט.
האווירה קודרת עוד יותר לאחר שמת'יו סוגר את הדלת של אחד מחדרי השינה. השתיקה שנותרת ביני לבין אשלינג היא כמו יצור אפל שמביט בנו מפינות הטירה החשוכות. על השולחן יש שלושה קנקנים. אחד מהם הוא וויסקי חזק, ואשלינג מורידה שוט אחד מבלי לרחרח אפילו. השני הוא קנקן של הגינס המרירה המוכרת לי מאירלנד כולה, ובשלישי יש בירה בהירה יותר, מוזהבת. אני טועם אותה, ומגלה שיש לה טעם מתוק יותר וקל יותר לעיכול. ''זה טעים.''
אשלינג מרימה את עיניה ומביטה בי. חיוך רפה עולה על שפתיה. ''בירה קילקני. מכינים אותה כאן, אבל היא משמשת בעיקר לייצוא. כמעט לא תמצא אירים שותים אותה בפאבים. זו בירה של תיירים.''
היא לובשת את השמלה הירוקה הארוכה שהיא לובשת כשהיא מנגנת בדרך כלל בפאבים, אבל בלי השרשראות והקמעות שלה. היא כבר החליטה. העיניים שלה רדופות. אין בהן עוד כעס, רק עצב עמוק, עדות למשבר הזהות שהיא מתמודדת אִתו. אני קם על רגלַי ומושיט לה יד. ''הגשם הפסיק. רוצה לצאת לטיול?''
היא מהנהנת וקמה על רגליה, אבל אז נעצרת. ''היא אמרה לחכות לה.''
אני מחייך קלושות. ''היא התכוונה שלא נצא מגבולות העיר. היא יכולה למצוא אותנו כאן בכל מקום. לא נתרחק מהטירה.''
היא מהנהנת שוב, ואני מבין שלמרות מה שראינו הערב, היא עדיין נאבקת ברעיון של רוח עיר והיכולות האדירות שלה. אני מחליק את ידי אל תוך ידה כשאנחנו יוצאים אל אדמות הטירה. הגנים והמדשאות שקטים בשעת הלילה המאוחרת הזו, והאדמה רטובה מטל. אנחנו הולכים בין העצים השלווים, העצומים, שמתנשאים מעל ראשינו. רוח קלה מטלטלת אותם. ביום, הענפים הרחבים האלו בוודאי חוסמים את מרבית אור השמש. לרגע אני יכול לדמיין שאנחנו מטיילים ביער, רחוק מכל עיר ומקום ישוב. ''יפה כאן.''
אשלינג מהנהנת ומלטפת את אחד מגזעי העצים הרחבים.
''אם היינו כאן לפני שבוע, הייתי לוקחת עלה כדי לתלות בקרוון,'' היא אומרת בשקט.
אני מתקרב אל העץ, מביט בו. עלים ירוקים רכים מכסים לא רק את הענפים, אלא גם את הגזע. אין עצים כאלו בישראל. ''את עדיין יכולה לעשות את זה.''
''אבל זה יהיה חסר משמעות, לא?'' הקול שלה נשבר. ''השי, הבראוניז, המרוז, כל היצורים שהאמנתי בהם – הם לא אמִתיים.''
''אני לא יודע,'' אני מתוודה. ''אשלינג, את יודעת, רוב הפאגאנים – ושאר הדתות, לצורך העניין – מחזיקים באמונה שלהם גם בלי לקבל את כל ההוכחות שאת קיבלת.''
''אבל הן לא היו הוכחות.'' היא מביטה בי, עיניה מלאות תובנה כואבת. ''זו הייתה אחת מרוחות הערים שנתנה לי את כל המתנות האלו, לא?''
אני משתהה, נושך את שפתי התחתונה. ''דולין, אני חושב.'' זה עדיין קצת מוזר. רוחות של מקומות קטנים אמנם יכולות לעזוב את התחומים שלהן בקלות יחסית, ולנדוד רחוק יחסית, אבל טווחי המרחק שדולין חוצה בתדירות גבוהה כל כך רק בשביל להשאיר לאשלינג שקיות חומות נראה לי קצת תמוה.
היא מהנהנת, ידה עדיין מלטפת את גזע העץ. ''הם היו המשפחה היחידה שלי.''
וזו האמת. מת'יו ואני לקחנו ממנה הרבה יותר מאשר אמונה. ''אשלינג, אנחנו רק בני האדם. אנחנו לא באמת יודעים אם יש דברים אחרים שקיימים, בשמים או בארץ או ביערות או במים. אפילו הרוחות לא יודעות. את לא חייבת להפסיק להאמין.''
''אבל אני חייבת להאמין ברוחות עיר. אין לי ברֵרה.'' היא צוחקת צחוק קצר, נטול שמחה, ואז משתתקת בפתאומיות. ''אתה חושב שגם אבא שלי היה שומר ערים?''
אני מקמט את מצחי. ''אם כן, אני מניח שהוא לא ידע. אחרת גם הערים היו יודעות. והן יודעות רק על השושלת של שיימוס.''
היא רועדת קלות, למרות שהלילה לא קר כמו קודמיו. ''הוא שונא אותי, נכון?''
''אני לא חושב. אבל לא קל לקבל את הרעיון שאתה לא בן יחיד במשפחה. הוא יצטרך להתרגל. קילקני תסביר לו.''
היא מהנהנת, אבל עיניה כבר מרוחקות שוב. ''מה אני צריכה לעשות?''
''לעשות?''
''בתור שומרת ערים. מה אתה עושה? איך נראית שגרת היום שלך?''
''אני עדיין לא השומר,'' אני מזכיר לה. ''אני יורש. סוג של מתלמד.'' ואני לא ממש רוצה לספר לה על ''ההתלמדות'' שלי. לפני הצבא, בשנות הנעורים המרדניות שלי, עשיתי כל מה שאני יכול כדי להתנער מאבא, מהערים, מהחובה. אפילו ברחתי כמה פעמים מהבית, לפני שהבנתי כמה זה מיותר. בת-ים מצאה אותי בגיל שבע-עשרה, עומד לעלות על סירה לקפריסין. היא החזירה אותי לאבא בטיסה, כשאני תלוי באוויר וצורח. אחר כך הפסקתי לברוח מהבית. אבל גם עכשיו, אחרי שהתבגרתי, הייתי רחוק מלהיות היורש המושלם. נכון יותר לומר שהקדשתי זמן מועט ככל הניתן כדי לעזור לאבא וללמוד ממנו, וזמן רב ככל הניתן כדי להרהר בעגמומיות במר גורלי ולחלום שאני נמלט ממנו.
אשלינג מביטה בי, ואני נאלץ לענות כמיטב יכולתי. ''תראי, אני חושב שזה קצת אחרת בכל ארץ, בהתאם לאופי שלה ולאופי של הערים. ולגודל, כמובן. ישראל קטנה. למת'יו יש חמישה אחים כדי להתמודד עם הגודל של קנדה.''
''אחים?''
הכמיהה בעיניה משקפת לרגע את הכמיהה שלי. אני ממשיך הלאה במהירות, לפני ששנינו נשקע עמוק ברחמים עצמיים. ''ערים הן מקומות חיים ופעלתניים. יש בהן בעיות, משברים, סכנות. השומר עוזר להן להתמודד אִתם לפני שהם מגיעים להשפיע על הציבור הרחב. הוא מדריך, הוא אוזן קשבת, הוא יד תומכת, הוא רואה את הפרטים הקטנים כשהעיר מתרכזת בתמונה הגדולה, ואת התמונה הגדולה כשהעיר מתרכזת במה שקורה בגבולות של עצמה. הוא גם אחראי לקשר ביניהן, למנוע סכסוכים ומלחמות, לדאוג שהן יעזרו זו לזו, לאחד אותן למען מטרה משותפת, אם צריך. אלו... לא חיים קלים. אני לא חושב שיהיה לך זמן להדריך תיירים. או שאולי כן, אתם שניים אחרי הכול.''
''אתה יודע,'' היא אומרת, ''אני לא חושבת שהוא עושה עבודה כל כך טובה.''
היא משתופפת על האדמה, ליד העץ, כאילו עדיין מנסה לקבל ממנו כוח. הרגלים ישנים. הצער והאבדן והבלבול וחוסר הוודאות שלה מכבידים עלַי כמו משקולת. אני כורע מולה, לוקח את ידיה. ''אני מצטער כל כך, אשלינג. הלוואי שהייתי אומר משהו. הלוואי שבמקום לבלות את כל השבועות האלו בוויכוחים על פאגאניזם הייתי פשוט מספר לך...''
היא מביטה אל תוך עינַי, והבעתה מתרככת. פנינו קרובות מאוד. ''אתה יודע, אני לא חושבת שהייתי מצליחה להשתמש בקריאה. כל כך רציתי לא להאמין. כל כך רציתי שמישהו יבוא ויספר לי שאתם שני משוגעים ושמה שראיתי בגאלוויי היה מופע חוצות בשביל תיירים. אבל – הצינורות החלודים האלו הרימו אותך, ומשכו את הידיים שלך, וצרחת, ו... לא יכולתי לאבד אותך.'' דמעות ממלאות את עיניה.
''אשלינג.'' אני מושיט יד לנגב את לחיה. ''אני כאן. אני לא נעלם לשום מקום.''
''לא.'' היא נדה בראשה. ''אני זאת שנעלמתי.''
אין לי עוד מילים לנחם אותה, ואני מקרב את שפתַי לשפתיה, והיא מחזירה את הנשיקה בלהט, בתשוקה, ידיה מגששות מתחת לבגדַי, ואנחנו נצמדים זה לזו ושוכחים, לזמן קצר, שאין לנו כל שליטה בגורלנו.
''זה מתל-אביב?'' אשלינג מעבירה את היד על האלמוג הקטן, האדום, מוקסמת.
אני נד בראשי. ''אילת.''
''זה יפה.'' היא מוזגת קפה לכוס שלי ומתיישבת על המיטה לידי. ''שני סוכר, נכון?''
אני מהנהן ולוגם, ומיד מעווה את פנַי. ''אולי תוסיפי עוד אחד.''
היא צוחקת. ''אתה עושה את הפרצוף הזה כל בוקר כבר שבועות. אולי תפסיק לשתות קפה?''
''אני אופטימיסט חסר תקנה. אני ממשיך לקוות שהוא ישתפר. מה את שותה במקום?''
''בירה.'' היא מרימה את הכוס שלה.
''בתשע בבוקר?''
היא מחייכת. עיניה הסקרניות חולפות על שאר ההגנות שלי. ''וזה?'' היא נוגעת בעלה אקליפטוס שמדיף ריח מלוח קל.
''טבריה. היא יושבת על... סוג של ים.''
''כמו דבלין.''
''לא בדיוק.''
''תשלח לי תמונות כשתחזור הביתה?'' היא שואלת מבלי לחשוב, ושנינו נאלמים פתאום. הכאב המריר, שהרגשתי מהרגע שחשדתי שאשלינג היא שומרת ערים, מכה בי לרגע שוב במלוא העוצמה. היא לעולם לא תשב ותנגן בבית קפה על המרינה בהרצליה. אני לעולם לא אראה לה את החולות במכתש רמון. היא לעולם לא תלך יחפה על החוף של חיפה או תל-אביב. אני נושם עמוק, עוצם עיניים, ומחליט שלא להתמודד עם זה כרגע.
''אני לא ממהר הביתה,'' אני אומר לבסוף. ''אבל אני אבקש מאבא שלי לשלוח לנו תמונות.''
אם לא הייתי מכיר אותה טוב יותר, הייתי חושב שהחיוך שלה כמעט מבויש. היא יפהפייה באור הבוקר ששוטף את חדר השינה. שׂער אדמוני נופל על כתפיים חשופות, עיניים ירוקות נוצצות, עור בהיר ומושלם. היא שולחת יד רכה, עדינה, כדי להתוות את קו הלסת שלי. ''הייתי צריכה לדעת,'' היא ממלמלת לעצמה.
''מה?''
''כשנישקתי אותך בפעם הראשונה, ביערות ליד גאלוויי. זה הרגיש כמו לנשק ים ומדבר ושמש. אני חושבת שאם הייתי מדמיינת את ישראל, ככה היא הייתה נראית בעינַי.''
אני מושיט יד למשוך אותה אלַי שוב, אבל מישהו דופק בדלת. אשלינג נאנחת ולובשת חלוק קל כשאני קם לפתוח, לא טורח ללבוש חולצה מעל הבוקסר שלי. מת'יו עומד בדלת. אשלינג ואני מתכווצים בתיאום, מחכים להערה המלגלגת על חשבוננו, אבל פניו חיוורות כמו רוח.
''מאטי?''
הוא מביט בי, עיניו כמו תהומות. ''אבא שלי נפטר.''
אני בוהה בו, נטול מילים וקפוא. אשלינג עוקפת אותי ומחבקת אותו בכוח. הוא דומם כמו פסל. ''מת'יו. אני כל כך מצטערת.''
''אני חייב ללכת,'' הוא אומר, והקול שלו רובוטי.
''ברור. אני מכירה מישהי בשדה התעופה. היא בטח תוכל לסדר לך מקום על הטיסה הכי מוקדמת לקנדה. מתי ההלוויה?''
טיסה. הלוויה. היא עדיין חושבת כמו אדם רגיל. אני נושם עמוק, ומוצא את הקול שלי סוף סוף. ''מה אתה צריך?''
הוא נד בראשו. ''שום דבר. ארזתי כבר. רק באתי לומר לכם שלום. תודו לקילקני בשמי, כשהיא תחזור.''
''אל תהיה אידיוט, מאטי. אנחנו באים אִתך.'' אני מסתכל על אשלינג, והיא מהנהנת.
''מותר לי להגיע עם הקרוון כמעט עד הטרמינל. תן לי רק להבין איפה קילקני השאירה אותו, ועוד חמש דקות לארוז –''
''אני מצטערת, שומרת, אבל אתם לא הולכים לשום מקום.''
קילקני עומדת מאחורי מת'יו. למרות הנימה הבלתי מתפשרת ומלאת הביטחון שבדבריה, היא חיוורת כמו מת'יו, ואולי יותר.
''קילקני?'' אשלינג מרימה את גבותיה קלות. אני מחליט שהגיע הזמן ללבוש חולצה. ''מה קרה?''
''שיימוס יצר חותם על השם שלך. על השמות של כולכם.''
מת'יו מבין ראשון, המבע הקפוא והמת נמוג מעיניו, ומפנה את מקומו לאימה טהורה. לי לוקח עוד רגע עד שאני מצליח לתרגם את המילה הפשוטה ונטולת המשמעויות כביכול לעולם המושגים שהכרתי כל חיי, ואז הפחד משתלט גם עלַי.
עיניה של אשלינג מתרוצצות בין הפנים של שלושתנו. כאילו כדי לחשל את עצמה לשאלה, היא מרימה את כוס הבירה שלה ולוגמת לגימה ארוכה. ''מה זה אומר?''
''הוא הוציא עלינו חוזה.'' אני מאלץ את המילים לצאת מפי. ''רוחות מקום שרואות אותנו צריכות לחסל אותנו.''
כוס הבירה של אשלינג נשמטת מידה ומתנפצת על הרצפה ברעש. קילקני מחווה בידה. הזכוכיות והנוזל נעלמים, אפילו הכתם שהרטיב את החלוק של אשלינג.
''למה הוא עושה את זה?'' אשלינג לוחשת.
''הטענה הרשמית שלו היא ששלושתכם שותפים לאיזושהי מזימה לפגוע בערי אירלנד,'' אומרת קילקני. ''אבל אני חושבת שהוא פשוט מפחד. הוא הכריז עלַי מלחמה. הערים יתקפו ברגע שהוא יאחד את כולן.''
הערים יתקפו. אני אפילו לא יודע מה זה אומר, לא מסוגל לדמיין את העוצמה, את הכוח שיופנה כלפינו. ''אנחנו צריכים לברוח.''
''אתם לא הולכים לשום מקום.'' קילקני מביטה בי, עיניה כהות כמו פלדה. ''יש כפרים וערים מכאן ועד לגבול. לא תצליחו לצאת מאירלנד. ולשיימוס יש יחסים חמים עם הבן דוד שלו בצפון אירלנד.''
''חלאה,'' ממלמל מת'יו.
קילקני נדה בראשה. ''זה לא נעשה מרוע. המחשבה על שומרת חדשה מבעיתה אותו. הוא עושה את התפקיד הזה כבר עשרות שנים, והוא עושה כמיטב יכולתו.''
למשפט הד מוכר במחשבותיי, כאילו כבר שמעתי אותו בעבר. אני מביט אל מת'יו, אבל הוא רק בוהה לפנים, מצחו מקומט במחשבה עמוקה. ''כמה את גדולה?'' הוא שואל לבסוף.
קילקני מכרכמת את פניה. ''לא שואלים אישה על המשקל שלה,'' היא אומרת לו ברצינות רבה. ''אני גדולה מספיק.''
''את קרובה יותר לסוף העשירייה של הערים הגדולות,'' מתקנת אשלינג בעדינות, ''אין לך סיכוי להגן עלינו. אנחנו רק נסכן אותך.'' היא נראית מהורהרת. ''דבלין היא הגדולה ביותר. אם נגיע אליה, נגיע אל כל השאר.''
''אם תנסו לצאת מהעיר בשעות הקרובות, תמצאו רק את מותכם,'' מתעקשת קילקני.
אשלינג מעיפה מבט בשרשרת שעל צווארו של מת'יו. ''ואם תתני לנו כאלו?''
קילקני עוקבת אחרי מבטה ונדה בראשה. ''הגנות יכולות לעזור רק מחוץ לאירלנד. בתוך אירלנד, הכוחות שלנו מאזנים זה את זה. עיר אירית לא יכולה להפעיל כוח בשטח של עיר אחרת בלי מאמץ ניכר. אל תדאגו. אני אגן עליכם.''
''אבל באיזה מחיר?'' אשלינג תוהה.
''זה השיקול שלי, שומרת.'' קילקני קדה אליה, אצילית ויפה. ''ועכשיו, אם תסלחו לי, אני חייבת לאבק את הבליסטראות.''
''אלו בליסטראות מטאפוריות, נכון?'' שואל מת'יו לאחר שהיא נעלמת. השאלה עומדת תלויה בחלל האוויר לרגע. אני תוהה מה עשינו, ובכמה חיי אדם זה יעלה.
העשן שנישא מגבולות העיר מבשר על מצור, אולי על שרפה. חלק מהתושבים היו חכמים מספיק כדי לעזוב, ככל הנראה בלי לדעת אפילו מדוע. אשלינג, מת'יו ואני מביטים מהחלונות המבוצרים בטירה. השמים, כמובן, בחרו לעצמם את הבוקר הזה כדי להתבהר.
''מה אתם חושבים שהם שורפים שם?'' מת'יו שואל, שובר את הדממה הארוכה שנפלה עלינו.
''לבני כבול,'' אומרת אשלינג. ''לבנים לבערה. זו יכולה להיות כל עיר ממרכז אירלנד. אולי קילרני.''
''וכל מבני הבטון החדשים האלו בקצה של העיר?'' הוא מצביע.
''לימריק. היא מפורסמת בתעשייה שלה.''
''וגדרות האבן?''
''אחד מאיי אראן. אולי כל השלושה.''
''ו-''
''מת'יו, שתוק,'' אני מסנן.
''אין לה סיכוי,'' אומרת אשלינג. ''היא תיהרס עד היסוד.''
מת'יו נד בראשו. ''לא בטוח. היא החזקה ביותר בתחומי הגבולות שלה. הן הפולשות. אבל אם היא תיהרס, היא תיהרס כשהיא מגנה עלייך. זה מה שהיא רוצה.''
אשלינג נדה בראשה. ''אני לא יכולה לתת לה לעשות את זה. מה אם אני פשוט אצא ואשתמש בקריאה על כולן, אחת אחת? זה ישכנע אותן מיד, לא?''
אני מהרהר בכך. ''עקרונית כן, אבל ברגע שתקראי לאחת, תחשפי את המיקום המדויק שלך. אולי היא תשתכנע, אבל האחרות יספיקו להרוג אותך לפני שתמצמצי. ושיימוס יכול גם הוא להשתמש בקריאה.''
''לא,'' אומר מת'יו. ''הוא לא. הוא לא שומר ערים.''
אשלינג ואני בוהים בו.
''יש רק שומר ערים אחד בדור,'' אומר מת'יו. ''זו הייתה הסיבה העיקרית שחשבתי שאין סיכוי שאשלינג היא השומרת. אבל היא השתמשה בקריאה. אם היא השומרת, הוא לא יכול להיות.''
אני צובט את גשר אפי, מנסה להתרכז. ''מה? רגע, אבל... האחים שלך –''
''הם לא שומרים,'' אומר מת'יו. ''המודעות של הערים אליהם היא קטנה מאוד. הן משתדלות, כמובן, הן עושות כמיטב יכולתן. אבל זה לא מספיק. האחים שלי הם סתם אנשים בין אלפים ועשרות אלפים שחיים בתוכן. יש להם אקדחי זיקוקים כדי למשוך את תשומת לבן של הערים, כשהם זקוקים להן.''
''ואתה?'' אני שואל, שקט מאוד.
הוא נד בראשו, חיוך עגום על פניו. ''אני לא צריך אקדח זיקוקים.''
''אבל... אתה לא לבד,'' מתעקשת אשלינג. ''הם יעזרו לך.''
''מאוד,'' מסכים מת'יו. ''עוד לפני שאבא שלי... זאת אומרת, כבר כשהתבגרנו התחלנו לחלק בינינו את המדינה כדי שלא נצטרך לנדוד מרחקים עצומים. אבל... הם יכולים באותה מידה להחליט שהם רוצים להיות כבאים, או רופאים, או מגלי אוצרות. הם חופשיים לנדוד. ואני, מרגע שאחזור, אהיה מקורקע. אסור יהיה לי לעזוב את קנדה, לעולם.''
כמוני. וכמו אשלינג. אני נשען על אדן החלון, מחשבותיי מתרוצצות. אני מושיט יד אל בירת הקילקני שלי. יש משהו קודר וכמעט מגוחך במחשבה שעכשיו, בערך שלושה רגעים לפני שכל הערים האחרות עומדות להחריב את המבשלה שלה, גיליתי שאני מחבב כל כך את הבירה הזו.
''אז... אין בקנדה שומר ערים כרגע,'' אומרת אשלינג, קולה שקט מאוד.
עיניו של מת'יו צופות אל המערב. ''כן. ואם הן לא יתנו לי ללכת בימים הקרובים, עלולה להתחיל מלחמה.''
''מלחמה?'' עיניה של אשלינג רחבות. ''בין אירלנד וקנדה?''
כבר חשבתי על זה בעצמי, וממש לא רציתי לשמוע את מת'יו מודה בכך. אם לא אתקשר הביתה בקרוב, גם אני אהיה בבעיה. אבל משהו אחר מטריד אותי עכשיו. ''זה אומר ששיימוס הוא זיוף.''
''לא מכוונה רעה, אני מניח. שומר ערים זה לא ממש עבודה נחשקת.'' מת'יו מוריד שוט של וויסקי. אנחנו שותים יותר מדי. אבל אני לא יכול לחשוב על דרך אחרת להתמודד עם מלחמת ערים. ''אם אני מנחש נכון, עברו כמה שנים עד שהזהות של צפון אירלנד, כמדינה, נפרדה מאירלנד, ושומר חדש נקרא. אבל עם המצב המתוח בין הדרום לצפון, המשפחה של שומרי הערים עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להחזיק את שתי המדינות תחת חסות המשפחה. הם בטח שלחו לכאן את סבא של שיימוס, או אולי אפילו את אבא שלו.''
''מת'יו, זה מטורף,'' אני מוחה. ''ערים מכווננות לשומר שלהן כל הזמן. אתה מדבר על ערים שלא מרגישות את השומר שלהן כשהוא נכנס לגבולות, שלא שומעות אותו כשהוא קורא להן טלפתית, שאפילו לא יודעות אם הוא מסוגל להפעיל קריאה...''
''אני מניח שלא היה להן משהו טוב יותר,'' אומר מת'יו בשקט. ''עכשיו יש להן. אם הן לא יהיו מטומטמות מספיק כדי להרוס את זה.''
אשלינג מוזגת לעצמה שוב מהקנקן ומרוקנת אותו. לראשונה מאז שהתחלנו לשתות, הוא לא מתמלא מיד. אני יודע מה זה אומר. המתקפה התחילה.
אם היא לא הייתה כל כך קרובה ללבנו ונוגעת לנו אישית, המלחמה הייתה משהו מרהיב להביט בו. אש, עשן, רוחות, גשמים, סופות, ברקים ורעמים. האדמה נפערת, המדרכות מתבקעות ומתוכן עולים קירות, גדרות אבן, כנסיות, קתדרלות. אוטובוסים מתנגשים במשאיות. המוני אדם מתרוצצים ברחובות, ויקינגים מניפים גרזנים מול אבירים נושאי חרבות מימי הביניים. אנחנו רואים מדי פעם את קילקני עצמה, מניפה מחבט של משחק שאשלינג אמרה ששמו הרלינג, וחובטת בכדורי הבליסטראות הבוערים. בגדי האצולה שלה קרועים והשביס נפל מראשה. היא נראית נורא. אני צופה בכל זה בניתוק מוזר, תוהה האם שיימוס באמת מסוגל להתמודד עם מותם של שלושה שומרי ערים על מצפונו.
אני מבחין בתנועה מזווית העין. אשלינג מדברת עם אחד מהמשרתים. ''קרה משהו?''
''לא. ביקשתי ממנו שיביא את הגיטרה שלי.'' הפנים שלה חתומים, נחושים. היא מתכננת משהו. מת'יו קורע את מבטו מהחלון. ''אש? מה עובר בראש המטורף הזה שלך?''
''פשוט מאוד.'' היא אוספת את השׂער שלה – בפעם הראשונה מאז שהכרתי אותה – ונועלת את מגפי הגשם שלה. ''אני לא מתכוונת לתת לקילקני להקריב את עצמה בשבילנו.''
''ומה את מתכוונת לעשות בעניין?''
''זה לא ברור?'' והיא יוצאת מהחדר. אני ומת'יו מחליפים מבטים ורודפים אחריה. אני מצליח לגרוף את ההגנות לכיס המעיל שלי בדרך החוצה.
אנחנו מצליחים בדרך נס לא לאבד את דרכנו במסדרונות הטירה כשאנחנו רצים בעקבות אשלינג. המשרת מחכה לה בכניסה הראשית, מחזיק את הגיטרה שלה. ''גברתי,'' הוא אומר בנימוס. ''אני מאוד ממליץ –''
''ההמלצה שלך נרשמה,'' היא אומרת, פותחת את נרתיק הגיטרה, תולה אותה על כתפה ורצה החוצה.
''אשלינג!'' אני צורח, ומת'יו מקלל, ''מה את עושה, מטורפת?!''
גני הטירה עמוסים, אבל לא בבני אדם. אנחנו מוצאים את עצמנו במרכז עדר כבשים שחורות ולבנות, מראה כמעט סוריאליסטי. אשלינג מקפצת ביניהן בקלילות בעוד אנחנו מפלסים לעצמנו דרך, ומטפסת על אחד מענפי העצים. היא מביטה בהרס המוחלט שסביבה, בגני הטירה הרמוסים, בעצים העקורים. ואז היא מרכינה את ראשה אל הגיטרה ומכוונת אותה, לאט ובנחישות.
''אשלינג –'' אני מצליח להגיע אליה סוף-סוף, מתנשף, נשען על העץ לתמיכה. ''תחזרי מיד פנימה! את רק מקשה על קילקני להגן עלייך –''
''אני שומרת, לא?'' הקול שלה שקט, כמעט שליו. ''אני צריכה לשמור על העיר שלי.''
''אני חושב שלא הבנת לגמרי את התפקיד, אש,'' אומר מת'יו. ''אז תני לי להיות מאוד ברור לגבי זה. את אנושית. הן רוחות ערים. הן יכולות למעוך אותך כמו נמלה. את לא יכולה להשפיע על המלחמה ביניהן –''
''אני לא מאמינה בזה. תמיד ניגנתי ושרתי כדי להבריח שדים, כדי לקרוא לעזרה, כדי להקסים ולרכך את המפלצות.'' היא פורטת על המיתר. ''אני לא מתכוונת להפסיק לעשות את זה רק בגלל שגיליתי שהן לא אמִתיות.''
''חתיכת עקשנית מטורפת,'' מתחיל מת'יו, אבל אני כבר דורך את גופי, מתכונן לזנק ולחטוף אותה מהעץ, מתכונן לשאת אותה אִתי בחזרה אל הטירה, בשׂערה אם יהיה בכך צורך. הערים אולי לא הבחינו עדיין שיצאנו ממעגל ההגנה המוגדר כל כך של קילקני, אבל הן יבחינו בכך תוך דקות ספורות, במיוחד ברגע שתתחיל לנגן.
''ג'וני!'' צורח מת'יו, ואני מתכופף אינסטינקטיבית. כדורי ענק עפים מעל ראשינו. נראה כאילו נבחרת כדורגל שלמה – טוב, גרסה אירית משונה של כדורגל, אולי ראגבי – יורה אותם לעברנו מקצה הפארק. אני חוטף כדור בכתף, ואז ברגל, ומת'יו כמעט מתעוור מכדור נוסף. הוא מקלל, מנגב את הדם ממצחו. ידיו נשלחות אל פתית השלג הקפוא בבקבוק קטן על צווארו. ''יילונייף!'' הוא צועק, קורע את החוט במשיכה חדה, וזורק את הבקבוקון בכיוונה הכללי של הנבחרת. סופת שלגים משתוללת לרגע ואז דועכת, אבל זה מספיק כדי לנטרל אותם, לרגע זה. עדר שוורים רץ לעברנו מצדה השני של הטירה, מאיים למעוך כל מה שבדרכו. מים, אני חושב, אבל מהסס רגע ארוך בין ההגנות שלי. מים מהכנרת או מהים התיכון, או אולי ממפרץ אילת? מת'יו מקדים אותי ומשליך בקבוקון נוסף, הפעם של מפלי הניאגרה. המים מכים בעדר השוורים בעוצמה, מסיטים אותם מדרכנו. נגינתה של אשלינג נבלעת בצליל המים הרועמים. היא שרה שיר על אירלנד, על יופיה, על נשרים מעל קנים, על דגים שוחים בנהרות, על קצף גלים ניתז מהחוף, על שתייה ונגינה בפאבים. היא מעולם לא ניגנה כל כך יפה, ומתחת לפאניקה שמציפה את חושַי, יש בי כמעט חרטה על כך שאיש מלבדנו אינו מסוגל לשמוע. מת'יו זורק עלה מייפל לעבר חבורת אבירים, ורגע לאחר מכן מעביר לי חרב קצת דביקה. אני בוהה בו. ''מה אתה מצפה שאעשה עם זה?''
''תרצח את החברה שלך, מצדי!'' הוא מסנן, ומזנק להדוף כמה שחקני הרלינג שמנופפים לעברו באלות שלהם. הוא מוציא הגנה שנראית כמו דיסקית הוקי, אבל אני לא מספיק לראות מה הוא עושה אותה, כי ויקינג מסתער לעברנו, ואני מזנק להגן על אשלינג. הוא נעצר שנייה לפני שהגרזן שלו נמצא בטווח החרב שלי. משהו בפניו נראה מבולבל, ומעבר לפנים הקדמוניים נדמה לי שאני רואה כמו בהבזק את פניה של דבלין. ואז אני חובט בפניו והוא נופל. נגינה אחרת עולה מרחוק, תזמורת חדה של כלי מיתר וכלי נשיפה. אשלינג מרימה את קולה ומגבירה את עוצמת נגינתה, פניה מאומצים, ואני מבין, סוף-סוף, שאולי היא לא שרה ומנגנת אל החלל הריק. ואז, קול נוסף מצטרף לשירה שלה. אשלינג ואני מרימים את ראשינו ביחד. דולין עומדת על אחד מגגות הטירה, ומנגנת בחליל. עיניה נעוצות באשלינג, והנגינה שלה חזקה ובטוחה. אשלינג מחייכת ושרה בקול רם וברור יותר.
גל עצום עולה מתוך הנהר שסביב הטירה ושוטף אותנו, ואני מבין שאחת הערים הגדולות מצאה אותנו. להק שלם של שחפים צונח לקראתנו, צווחותיהם גורמים לשׂערי לסמור. אני זורק הגנה אחר הגנה, מי ים מהרצליה, חול מתל-אביב, אבל הלהק בקושי משנה את מסלולו. פיח מחיפה הוא הדבר שעוזר, בסופו של דבר. אשלינג משתעלת ומכסה את פיה. ''גאלוויי!'' היא צורחת, מנסה להפעיל את הקריאה, אבל לא מצליחה. רוח העיר של גאלוויי מופיעה, מרחפת באוויר מעלינו. המעיל שלה, בדוגמת הריצוף, אינו אפור עוד אלא אדום כדם, והסוודר שלה מלא חורים. היא מזנקת לעברנו, פניה מעוותים בכעס. דולין עולה לאוויר מולה, חוסמת את דרכה, עדיין מנגנת בחליל שלה. גאלוויי בוהה בה לרגע, מאפשרת לה את יתרון ההסתערות. אבל דולין היא כפר קטן וגאלוויי היא עיר, והיא מסוגלת להפנות את המודעות שלה ליותר מיריבה אחת. בזמן שהן עוד נאבקות זו בזו באוויר, שחפים צווחים סביבן, גלים גבוהים יותר ויותר עולים מהנהר, מאיימים לשטוף אותנו. ''אשלינג, אנחנו חייבים לחזור פנימה –''
דולין נופלת מהאוויר, צונחת אל הקרקע לרגלינו. אשלינג צורחת. שורשיו של העץ שעליו היא יושבת קורסים מלחץ המים, והיא נזרקת אל תוך הנהר.
''אשלינג!'' אני צורח, ושומט את החרב. אני מזנק אל תוך הנהר הגועש והקפוא מבלי לחשוב על כך כלל, ושוחה לעברה. היא מכה במים בפאניקה המבוהלת של אנשים טובעים, כאילו משהו מושך אותה פנימה, ואז היא נעלמת מתחת למים, ואני נאבק, מנסה להגיע אליה, אבל בכל פעם שנדמה לי שאני מתקרב, אני חובט רק במים, ולא מצליח לגעת בה. היא צוללת עמוק יותר ויותר, ואני צורח את שמה ללא קול. אשלינג בוהה בי, עיניה הירוקות מלאות אימה, שׂערה המשוחרר כעת מתנופף במים סביב ראשה כמו אצות, ואני נאבק לחלץ מכיסי מעילי משהו, עוד הגנה, למרות שאני לא בטוח מה עוד יש לי שיוכל לעזור, אבל עיניה של אשלינג מתערפלות ונעצמות...
ואז, בבת אחת, הכול חדל.
המים בנהר נעצרים, דוממים, שלווים. זוהר עמום מקיף את גופה חסר ההכרה של אשלינג – ובאיחור, אני מבחין, את גופי – ושנינו מטפסים מעלה, אל מעל הגלים, דבלין, בבגדי הריקוד הקצרים שלה ומגפי הגשם וגרביה המפוספסים וקרני הוויקינגים הסרוגות שלה, מרחפת באוויר מולנו, מחזיקה אותנו בתנועת יד קלה. פניה חמורי סבר וקודרים. אני נושם נשימה עמוקה של אוויר, ואז צורח במלוא הגרון, ''תעזבי אותה! תעזבי אותנו כבר!''
''תרגע, יואו-ני.'' קולו של מת'יו נשמע באוזנַי. ''זה נגמר.''
אני מביט. קילקני עומדת על הגדה, בגדיה קרועים, שותתת דם, והיא מתנשמת ומתנשפת בכבדות. דולין, לצדה, לא נראית במצב טוב יותר. גאלוויי שוכבת על הקרקע, גופה ערפילי, כאילו נתקעה באמצע ניסיון היעלמות. לידה עומד שיימוס. אני לא מזהה את האחרות. רובן נראות פצועות ופגועות – מלבד דבלין, שמנחיתה את שנינו בעדינות על הדשא. כל העיניים מרוכזות באשלינג.
אבא שלי סיפר לי פעם שברגע מותו של אביו, סבא שלי, הארץ כולה רעדה, מקריית שמונה ועד אילת. זו לא הייתה מחוות כבוד אחרונה, וגם לא אבל. זה היה זעזוע עמוק. עיר אינה מסוגלת להישאר אדישה למות השומר שלה.
דבלין מרפה ממני ואני מזנק, רץ אל אשלינג. על האדמה בקרבתנו, גאלוויי נאנחת אנחה עמוקה, ואז גופה מתאדה לחלוטין. שיימוס בוהה בה בעיניים רחבות מאימה, ואז באשלינג. ''שמישהו יעזור לה,'' הוא אומר, ואז, בקול ברור יותר. ''תעזרו לה! עכשיו!''
חבורת רופאים פורצת אל המדשאה ההרוסה. הם מתחילים בניסיונות החייאה. לחיצות, הנשמות, בדיקות דופק. הדופק לא קיים. היא הייתה מתחת למים יותר מדי זמן. שום דבר לא יעזור עכשיו. מת'יו אוחז בי בכוח, ואני מבין שאני נאבק בו, מנסה לפלס את דרכי בחזרה אל אשלינג. ''תעשו משהו!'' אני צורח לעבר הערים, שבוהות בי, קפואות. אף אחת מהן לא יכולה לעזור. גופם השברירי של בני אדם אינו משהו שהן מסוגלות להבין, לטפל בו.
הרופאים מרפים מגופה הדומם של אשלינג. כל הערים נראות חלשות לפתע, כאילו ספגו מכה קשה. חלקן נשענות זו על זו. אחרות מתמוטטות. השומרת היא הלב שלהן. הן לא ישרדו זמן רב בלעדיה.
אני מושיט יד רועדת אל כיסי, מתפלל שההגנה שאני מחפש לא אבדה במים. חתיכת האבן הירושלמית, עדיין חמה למרות כפור המים, מחליקה לכף ידי, משקלה מנחם. אני מתקרב אל הגוף חסר החיים. הרופאים מביטים בי. ''תתרחקו ממנה,'' אני מצווה, ולא בטוח אם הם מתרחקים בגלל שקילקני דורשת מהם לעשות זאת או בגלל נימת קולי. אני מניח את האבן הירושלמית בפי. ''ירושלים,'' אני אומר, בשקט רב, ואז, ''אוויר.''
האבן מתמוססת על לשוני כאילו הייתה גוש סוכר. אני סוגר את שפתַי עד שאני מרגיש כאילו כל אוויר הגבעות וההרים הצלול זורם בתוך גופי. ואז, אני סוגר את אפה של אשלינג באצבעותיי, מפסק קלות את שפתיה, ונושף לתוכן. אני ממתין, ואז נושף שוב. החזה שלה מתרומם קלות כשהריאות מתמלאות. אור רך מקיף לרגע את גופה, ואז מתאדה. אני מושיט יד לבדוק את הדופק שלה, אבל עוד לפני שאני מרגיש את הפעימות החזקות, היציבות, ידה מושטת, ונסגרת סביב ידי. היא פוקחת את עיניה ומביטה בי. הצבע חזר ללחייה, והיא נראית חיה וחיונית מתמיד. ''יונתן.'' היא נוגעת בשפתיה. ''אני חושבת שחלמתי על ישראל.''
ההקלה המבורכת מנקזת מגופי את כל האדרנלין, ואני אוחז בה, בקושי מסוגל להגיד מילה מרוב תשישות, ומאמץ אותה בכוח אל לבי.
''ניצחנו?'' היא שואלת.
''אני לא חושב שמישהו ניצח,'' אומר מת'יו. הערים מתאספות קרוב יותר, סוגרות מעגל סביבנו, מרוכזות באשלינג. עיניים כחולות, חומות, אפורות, ירוקות וסגולות משדרות אלינו אשמה, כאב, מצוקה, מבוכה, תקווה, אושר, דאגה. אשלינג מביטה בכולן, מזהה אותן. ואז, מעגל הערים נפרד ושיימוס עומד שם, הקמטים על פניו עמוקים כאילו התבגר בעשור מאז שנפגשנו לאחרונה. בגדיו מרוטים, רטובים מפגעי המים והרוח. ''אני זקוק לעזרתך,'' הוא לוחש.
מת'יו חוסם את דרכו אלינו. ''למה שהיא תרצה לעזור לך, בראניגן? אתה אשם בכל זה.'' הוא מצביע על ההרס סביבנו.
קולו של שיימוס מאופק מאוד כשהוא אומר, ''כי היא היחידה שיכולה להציל את גאלוויי עכשיו. עיר שהורגת את שומר הערים שלה מתה בעצמה.''
עשרות תשובות עוקצניות, זועמות ומרירות נחנקות על קצה לשוני. עיניה של אשלינג רחבות כמו אגמים. ''אבל היא לא הרגה אותי. אני בסדר.''
''טכנית, אולי –'' אני מודה, אבל מת'יו כבר קוטע אותי, פניו אדומים ואגרופיו מורמים.
''אתה ידעת. ידעת שאשלינג היא שומרת עיר!'' הוא נע לעברו של שיימוס. שתי רוחות שאני לא מזהה נעות לפנים, אבל שיימוס עוצר אותן בתנועת יד.
''ידעתי שהיא שומרת ערים. לא ידעתי... שהיא שומרת הערים של אירלנד.''
אם חלק מהערים עדיין מופתעות מההודאה, אף אחת מהן לא מראה זאת. אשלינג קמה על רגליה. ''אני אבוא אִתך. אנחנו חייבים למהר. אני חושבת ש... שהרגשתי שהיא גוועת.''
''אני אקח אתכם,'' אומרת דבלין בשקט, ופוסעת לפנים. ''איפה הקרוון?''
''מאחורי הטירה. הוא בקושי ניזוק,'' אומרת קילקני.
''מה לגבי מטוס או מסוק?'' מת'יו שואל.
''שדה התעופה כאן לא פעיל, וייקח כמעט אותו זמן להביא אותם,'' אומרת קילקני.
''את לא יכולה פשוט...'' אני מחווה בידי. ראיתי ערים מרימות את אבא שלי באוויר עשרות פעמים במצבי חירום כדי להטיס אותו לצדה השני של הארץ.
העיניים הירוקות של דבלין כמעט מחייכות אלַי מתחת למשקפיים. ''אני יכולה. מה שאני לא יכולה זה ליצור סביבכם בועה של חום כדי שלא תמותו מהיפותרמיה. חום הוא לא הקטע החזק שלי.''
''אה.'' הקרוון מתגלגל לעברנו מעצמו. ''אז אנחנו באמת הולכים לנסוע?''
''מי אמר משהו על לנסוע?'' דבלין מסמנת, ודלת הקרוון נפתחת. ''קראתם פעם הארי פוטר?''
אף אחד מאִתנו לא מעונין בנוכחותו של שיימוס, אבל אני ומת'יו מעולם לא שמענו על עיר גוועת, ואשלינג בוודאי שאינה יודעת דבר בנושא. הוא יושב בקצה הקרוון, על אחד מכיסאות הפלסטיק. אשלינג ואני החלפנו את בגדינו הרטובים, אבל הקרוון עדיין קפוא כמו שלא היה מעולם, ואני עטוף בשמיכת הפליז הוורודה, רועד מקור ושמח מאוד שדבלין לא קיבלה את הצעתי להעלות אותנו לאוויר ללא הגנה. אשלינג מביטה החוצה בפליאה בנופים החולפים. אני לא מסוגל להתעניין בהם. אני עדיין לא בוטח מספיק בשיימוס כדי להפנות אליו את גבי. הוא פוגש במבטי הבוחן ומנמיך את עיניו. ''אני... רוצה להתנצל בפניכם,'' הוא אומר. ''אני מבין שאולי לא תקבלו את ההתנצלות הזו, אבל אני חייב להסביר את עצמי. אני יודע שאין לי את כוחות השומר. כחלק מזה, אני לא מסוגל לזהות שומרי ערים אחרים. אירלנד הותקפה פעמים רבות, אפילו במאה האחרונה.'' הוא מביט באשלינג. ''חשבתי שאת מסוכנת. מעולם לא נתקלתי במישהו שמסוגל לזמן רוח עיר בכזו קלות.''
אשלינג מתיקה את עיניה במאמץ מהנוף ומביטה בו, עיניה קרות. ''ואתה בדרך כלל תוקף לפני שאתה בודק?''
הוא בולע את רוקו, ועוצם לרגע את עיניו. ''לא הייתי מסוגל להאמין ששומר אמִתי יגיע, אחרי כל השנים האלו. ולא העליתי בדעתי... שהשומר יכול להיות אישה. המשפחה שלי נשאה את התואר במשך שנים, ומעולם –''
''יופי,'' אני אומר לו ביובש. ''מזל טוב, נפטרת מחובה מקודשת. סע לשוויץ, קח חופשת סקי או משהו –''
''אני לעולם לא אעזוב את אירלנד!'' שיימוס מרים את קולו. עיניה של אשלינג מצטמצמות, והוא מכריח את עצמו להירגע, נושם עמוק. ''גם אם הערים לא ירצו בי עוד, אני לא אעזוב.''
אשלינג מביטה בו, הבעה משונה על פניה.
''אם גאלוויי תמות, זו אשמתך, ואשמתך בלבד,'' אומר מת'יו כבדרך אגב, הקול שלו כמעט שליו, ואני מצטמרר.
פניו של שיימוס קפואים, הקמטים חרוצים על פניו כמו מסכה דוממת של כאב. ''אני יודע.''
גאלוויי גוססת. קשה לראות את זה מהאוויר, אבל כשהקרוון מתחיל להנמיך לקראת נחיתה, אנחנו מבינים את חומרת הנזק. זה לא הרס, כמו קילקני האומללה. זה דומה יותר לתחושת נכאים כללית שהשתלטה על העיר. האנשים נראים כאילו אין בהם כוח לנוע. הם יושבים על ספסלים, או על המדרכות עצמן, ובוהים לפנים. פעמוני הכנסיות אינם מצלצלים. נגינה מכל סוג אינה נשמעת באוויר. אשלינג עוצרת ליד נגן רחוב לרגע, ואז ממשיכה ללכת במהירות.
''מה?'' אני שואל.
''כלום.'' היא נראית נבוכה. ''פשוט הבנתי שהגיטרה שלי נשארה עמוק בנהר.''
למרות המצב, אני מחייך. ''אני די בטוח שאת תקבלי חדשה,'' אני אומר לה.
שיימוס מוביל אותנו לאוניברסיטת גאלוויי. הנשמה של העיר היא המרכז האנושי והתרבותי שלה, ובגאלוויי זו בהחלט האוניברסיטה, שהסטודנטים שלה מהווים כחצי מאוכלוסיית העיר, אולי יותר. כרגע, האוניברסיטה ריקה ושוממת, ואין בה נפש חיה, אפילו לא ציוצי ציפורים בין העצים. ''איפה היא?'' אשלינג לוחשת. ''ההתגלמות של רוח העיר עצמה, זאת אומרת.''
שיימוס עוצם את עיניו הכהות לרגע מהיר. ''היא לא קיימת עוד. היא הפרה את הברית המקודשת בין שומר לעיר. אבל כל עוד כותלי העיר עומדים, את תוכלי להחזיר אותה. או יותר נכון, להפיח בה חיים מחדש. אבל זה חייב לקרות מיד.''
אשלינג מביטה בו בספקנות, ואפילו לנו זה נשמע מוגזם. ''בראניגן,'' אומר מת'יו, ''היא שומרת בדיוק יום וחצי.''
הוא נד בראשו. ''היא שומרת כל החיים שלה. הייתי צריך להבין את זה על פי מספר רוחות הכפרים שסירבו להילחם.''
אנחנו מחליפים מבטים מופתעים. ידענו רק על דולין. אבל זה הגיוני. סביר שלא דאגה לבדה לאשלינג בכל נקודה ומקום באירלנד.
''אנחנו מבזבזים זמן.'' שיימוס משתופף לידה ומצמיד את ידיה אל המדרכות המרוצפות, העתיקות. ''תחשבי על העיר. לא כמו שראית אותה לאחרונה, את לא יכולה להחזיר את הדמות הזו.'' קולו נשבר, וחרטה נרשמת בקמטי פניו כמו ציור. ''את יכולה רק לבנות חדשה. תדמייני את העיר, את המבנים שלה, את הארכיטקטורה, את האנשים, המוסיקה. את כל מה שאת אוהבת בה. תני לעיר לבנות את עצמה מחדש דרכך. ותקראי לה.''
''היא תשמע?'' אשלינג שואלת, חשש בקולה.
''אם היא תשמע מישהו, זה יהיה אותך.''
אשלינג מהנהנת, נדרכת. ידיה נלחצות לרגע בכוח אל אבני המדרכה העתיקות, ואז נרגעות, והיא עוצמת את עיניה. היא מתרכזת, קמטים קטנים מופיעים במצחה. אור רך מתחיל לעלות תחת ידיה. היא נשארת כך דקות ארוכות, פניה מתחילים להאדים, והנשימות מטלטלות את גופה בפרצים קצרים ומקוטעים.
''היא תצליח?'' אני שואל את שיימוס בשקט.
הוא נד בראשו לאות שאינו יודע. אני ומת'יו מביטים זה בזה, חסרי אונים. אם היינו יודעים איך לתת מכוחנו כדי לעזור לה, היינו עושים זאת בשמחה.
משהו משונה קורה. ההתנשמויות של אשלינג נעשות חדות ועמוקות יותר. חריצים מתחילים להיווצר באבני הריצוף סביב אצבעותיה, כאילו המדרכה לא מסוגלת לשאת את משקל ידיה. כשאני מביט בה, נדמה לי לרגע שגופה נעשה שקוף לחלוטין, כאילו היא אוויר, ורגע לאחר מכן, כהה ומוצק ואפור כאילו היא חלק מן הרחובות האפורים. אפילו השמלה הירוקה שלה הופכת לאפורה. כוח המשיכה כאילו מפסיק להשפיע על שׂערה, והוא עולה, מתנופף כאילו היא מתחת למים, והאדום הלוהב שלו הולך ומכחיל כאילו הוא פיסת שמים. עפעפיה מתרוממים, אך לא עיניה מביטות בנו, אלא עיניים שאלפי צבעים מתחלפים באישונים שלהן בכל שנייה, והם בוהקים ובהירים מכדי שנוכל להביט בהם.
שיימוס זועק בכאב ומושך את ידיו לאחור מידיה. כפות ידיו אדומות, כאילו קירב אותן לאש. אני תופס את זרועו. ''מה קורה לה?''
''היא מתעלת את העוצמה של גאלווי דרכה,'' אומר שיימוס. ''זו הדרך היחידה להחזיר אותה.''
''ומתי תכננת לספר לנו את זה בדיוק?''
הוא מתחמק מעינַי, ואני רוצה לחבוט בו, להוציא את כעסי על האדם השוטה הזה. אבל אז הכול נגמר, הזוהר דועך באחת, ואשלינג כמעט קורסת לפנים. ידיים עדינות תומכות בכתפיה. האישה הצעירה אינה דומה לגאלוויי שהכרנו. השׂער שלה כהה יותר, העיניים בהירות יותר. היא לובשת חצאית לבנה ארוכה שנראית כאילו היא עשויה ממפרש, וסריג קל רקום עם דוגמה עדינה של ספרים, ששמותיהם מתחלפים בכל פעם שאני מתעמק בהם. המשקפיים על אפה משובצים בדוגמאות קלטיות.
''שומרת?'' היא אומרת, וחוסר הוודאות בקולה מכאיב לאוזנַי.
''כן,'' אשלינג אומרת בפשטות, ולרגע פשוט אוחזת בה. ''זאת אני. אני כאן.''
עיניו של שיימוס מלאות בדמעות. רעם נשמע מעל ראשינו. הגשם מתחדש. גאלוויי מביטה במטרייה שתלויה אלכסונית על גבה, כמו נרתיק של גיטרה, ואז פותחת אותה ופורשת אותה מעל ראשינו. על המטרייה מצוירת דוגמה של מעגל נגנים ונגניות אירים, וכשהמטרייה נפתחת ומגנה עלינו מהגשם, הם מתחילים לנוע, ונגינה אירית מסורתית עולה ממקום לא ידוע.
המטוס של אייר קנדה מחכה קרוב מאוד לטרמינל, כאילו רצה לשלוח כנף ארוכה ולאסוף את מת'יו לחיקו כמו אם שאוספת את גוזלה. אף פקיד מכס, ביטחון, ביקורת דרכונים או אפילו צ'ק-אאוט לא עוצר אותנו. עיניו של מת'יו חלולות, החובה והכבילה משתקפות אלַי ממעמקיהן. אני תוהה אם גם הוא רצה פעם להיות כבאי, או רופא, או מגלה אוצרות. אני רציתי. ''הייתי צריך להישאר שם,'' הוא אומר פתאום. ''הוא היה מאוד זקן. ידעתי שלא נשאר לו הרבה זמן. הייתי צריך להישאר. הוא לא היה צריך למות בלי לראות אותי חוזר.''
אני מחפש מה לומר, אבל התהום הפעורה בעיניו של מת'יו כאילו שואבת את המילים מתוכי. הוא איבד את אביו, אבל אני יכול רק לחשוב, באנוכיות נוראה, שאני איבדתי אותו. שמונה חודשים, או אולי כבר תשעה, אנחנו מטיילים יחד. אני לא חושב שאמצא שותף טיולים נוסף כמו מת'יו. או חבר.
''הוא ידע שתחזור.'' אשלינג מניחה את שתי ידיה על כתפיו של מת'יו ומביטה מעלה אל עיניו. ''הוא הכיר אותך.''
מת'יו מחבק אותה אליו בלי לומר מילה. ואז מחבק אותי, חיבוק ארוך של פרֵדה. הוא מביט שוב באשלינג. ''תשמרי עליו בשבילי, בסדר?''
''אני מבטיחה.''
''ותהיו בקשר. שניכם. תבטיחו לי.''
''אנחנו נכתוב ונתקשר ונשלח כל כך הרבה חבילות שיימאס לך מאִתנו.''
הוא תולה את תיק הגב שלו על גבו. הוא נראה שליו יותר עכשיו. עצוב, אבל שליו. אני תוהה אם גם עבורי זה יהיה כך כשיגיע הזמן, ודוחק את המחשבה מראשי בכוח.
על מדרגות המטוס, הוא מסתובב להביט בנו פעם אחרונה. ''ואני אשלח לכם שלג,'' הוא אומר, החיוך העקום המוכר חורץ גומות בלחייו, ''שתראו שניכם פעם אחת מה זה חורף אמִתי.''
המטוס מתחיל לנוע מיד כשהוא עולה אליו, בלי לחכות לנוסעים נוספים. עלה המייפל האדום שעל זנבו, דהוי מפגעי הזמן והטיסות המרובות, מבהיק ונוצץ כמו אש כשהמטוס מתחיל להמריא. אנחנו מביטים בו נעלם אל האופק, מחזיקים ידיים, ואני נזכר בסיפורים של אשלינג על ההגירה האירית הגדולה לארצות-הברית במאה השבע-עשרה. טיסות הן משהו כל כך פשוט וזמין בשנות האלפיים, אבל בשביל שומרי ערים, האופק בלתי מושג בדיוק כמו באותם ימים, והוא נצחי. מי שינדוד מעבר לים כבר לא יחזור.
לאחר שתיקה ארוכה, אשלינג מביטה אלַי, ואני מופתע לגלות דמעות בעיניה. ''מה עכשיו?'' היא שואלת, בלחש, כאילו יראה מהתשובה שלי. ממה היא מפחדת?
אני לוקח את ידה השנייה, סוגר מעגל בינינו ומושך אותה לעברי עד שהיא כל מה שאני יכול לראות, והאופק נעלם מאחורי רעמת תלתלים אדמוניים.
''אני נשאר,'' אני אומר בפשטות. ''אני נשאר אִתך.''
החורף הופך לאביב, ואז לקיץ. הדשא באירלנד ירוק מתמיד, ענפי העצים סמיכים ומלאי פרחים. הערבים עדיין קרים וגשומים לפעמים, אבל בשביל אשלינג הקיץ הגיע, והיא לוקחת אותי לחופי קונמרה היפהפיים, ואני משכשך את רגלַי במים כשהיא צוללת בין הגלים הקפואים. אנחנו נודדים הרבה. שיימוס מגיע לביקורים תכופים, פעמיים-שלוש בשבוע, עם ספרים עבי כרס מלאים בידע והיסטוריה. הוא ואשלינג עדיין לא נינוחים זה עם זה, אבל הם מתרגלים. היא יודעת שהיא זקוקה לידע ולניסיון שלו, והוא יודע שהוא זקוק ליכולות שלה.
הדלק ממשיך להתמלא מעצמו בקרוון, והבירות, קילקני בשבילי, גינס בשביל אשלינג, אף פעם לא חסרות במקרר. אשלינג לומדת להכיר את כל רוחות הערים, לשמוע אותן ולהקשיב להן. היא ממשיכה לנגן בכל לילה בפאב אחר, בעיר אחרת, בכפר אחר. לפעמים הן מנגנות אִתה, וזה מופלא בכל פעם מחדש. אני חושד שהמקום החביב עליה הוא עדיין דולין, כי היא תמיד מוצאת תירוצים לעבור שם לפחות פעם בשבוע. לי לא אכפת. אני עולה שוב ושוב על צוקי מוהר ומביט אל האופק, והנוף לא נמאס עלַי לעולם.
יום אחד, אני קם מוקדם ולא מצליח לחזור לישון. אשלינג ישנה לצדי, כפות ידיה צמודות זו לזו מתחת ללחיה כמו כרית נוספת, וחזה עולה ויורד כשהיא נושמת ברכות. אני מסיט תלתל אדמוני מפניה ופשוט יושב שם ומביט בה לזמן מה. קרני השמש חודרות דרך הווילונות בקרוון ומתחילות לטוות חוטים בשׂערה, ליצור מרקמים ועומקים, עד שאני טובע באדום-כתום הלוהט הזה. ואני חושב – אני אוהב אותה כל כך. אני רוצה להתחתן אִתה, ולהוליד אִתה עשרות ילדים ג'ינג'ים, ולהישאר כאן לנצח, בתוך כל הירוק והיופי והגשם האלו, עם הטירות העתיקות ופאי הרועים והבירה והוויסקי.
אני לא יודע כמה שעות אני יושב בחוץ, עטוף בשמיכת הפליז הוורודה שלה, בוהה אל המרחקים, אל מעבר לים. אי-שם במערב, אולי גם מת'יו מביט אל האוקיינוס וחושב על כל המקומות שלא יראה עוד לעולם.
אני שומע חריקה קלה לידי, דלת הקרוון הנפתחת. אשלינג התעוררה ובאה לחפש אותי. היא נוגעת בלחיי הקפואה למחצה באצבעותיה החמות, והן מחליקות באטיות כדי לנגב את הדמעות. עיניה הירוקות-ירוקות פוגשות במבטי לרגע ארוך, ואז היא מתיישבת לצדי, אוחזת בידי ושותקת.
''אני חייב לעזוב,'' אני אומר לבסוף, פולט את המילים במהירות, יודע שלא אוכל להגיד אותן אחרת, שלא יהיה בי כוח.
''אני יודעת,'' היא לוחשת, ומתקרבת לנשק אותי. הדמעות שלה מתערבבות בשלי, ואני מבין שהיא תמיד ידעה.
אני מזמין טיסה הביתה. אשלינג שואלת אם אני לא רוצה להמשיך לטייל, אבל אני אפילו לא מהרהר בכך. לא בלי מת'יו. הבדידות רק תהיה גדולה יותר. לפחות בארץ יש את אבא, את הערים שהכרתי כל חיי. ולמען האמת, לא מתחשק לי עוד לנדוד. אני רוצה הביתה.
הפעם אנחנו נפרדים בכניסה לביקורת דרכונים. אני מנשק אותה בפעם האחרונה. שנינו בוכים בלי הפסקה מהבוקר.
''תכתבי לי?'' אני מבקש.
''לא,'' היא לוחשת. ''וגם אתה אל תכתוב לי. לא מכתבים, לא טלפונים, לא מתנות בחג או ביום ההולדת. אני לא אוכל לשאת את זה.''
אני מהנהן, לא בוטח בקולי. רגע אחד ידינו עוד אוחזות, עינינו עוד מביטות אלו באלו בייאושם של ההולכים לגרדום, ואז היא מרפה, ואני מסתובב, כי אני לא יכול לשאת עוד את הכאב, לא את שלי, ולא את הכאב שמשתקף אלַי מעיניה. אני לא מביט לאחור, אבל אני יודע שהיא נאחזת בי במבטה עד שאני נעלם מעבר לעמדת המכס. אני מחפש פינה שקטה, ואז קורס בה ובוכה כמו ילד. הכאב קשה מכדי לנשום. יש חור בחזה שלי, ואני בטוח שהוא לא ייסגר עוד לעולם.
יד רכה מעבירה לי ממחטה, ואני לוקח אותה ומביט בבעליה. זו דבלין. היא לבושה כמו ביום שפגשתי אותה לראשונה. בגדי הריקוד, המשקפיים, מטריית הכבשים, הגרביים המפוספסים. ''באת לשכנע אותי להישאר?''
היא נדה בראשה. ''באתי להודות לך. ולהיפרד.''
אני יודע שאני אמור להיות מנומס, אבל לא אכפת לי. ''אני מעדיף להיות לבד, אם לא אכפת לך.''
''אכפת לי.'' יש נצנוץ של משובה בעיניה. ''הבטחתם לי ערב בפאב לפני שתעזבו. הקנדי לא קיים את ההבטחה. זה תלוי בך עכשיו.''
אני בוהה בה. ''הטיסה שלי עוד שעתיים. אין לנו זמן לערב בפאב.''
''אני לא אתעקש על עניין הערב.'' היא מצביעה מאחוריה. בטרמינל יש פאב אירי. מוסיקה, נגנים, אלכוהול. אני די בטוח שהוא לא היה שם קודם לכן. ''יש לנו בירה קילקני,'' היא מעירה, ''טרייה מהחבית.''
אני מוותר ומצטרף אליה. הנגנים, כראוי לאופיו התיירותי של הפאב, שרים את כל שירי העם האיריים הפופולריים שכבר למדתי להכיר, שמחים ועצובים, זה אחרי זה.
''את ידעת, נכון?'' אני שואל אחרי חצי כוס בירה.
''ידעתי ששיימוס הוא לא השומר. אני חושבת שבמובן כלשהו, כולנו ידענו. הקטנות, כמובן, הכירו כבר את אשלינג. יש להן יותר זמן להביט, להקשיב, להרגיש. אני רק חשדתי שיש מישהו אחר.'' היא לוגמת מהבירה שלה. ''זה קרה בדיוק בזמן, אתה יודע. שיימוס באמת עשה כמיטב יכולתו, אבל הוא לא היא. דברים השתבשו, והוא לא היה מסוגל לתקן אותם. עוד דור או שניים, ואירלנד הייתה במצב נוראי.''
אני צריך לשמוח שהיה לי חלק בגילוי, בחשיפה של השומרת האמִתית, אבל אני לא מרגיש כל שמחה. הלוואי שלא הייתי מגלה. הלוואי שאשלינג הייתה ממשיכה להאמין באנשי השי, והלוואי שהיא הייתה נוסעת אִתי הביתה עכשיו.
''גם אתה תחסר לה,'' אומרת דבלין ברכות. ''אתה תחסר לה כמו אור שמש.''
אני רוצה לדבר, אבל גרוני חנוק.
''אנחנו נדאג לה, שומר,'' היא ממשיכה. ''יש לה משפחה עכשיו. היא לא תהיה לבד עוד לעולם.''
אני מאמין לה. אנחנו לוגמים את הבירות שלנו בשתיקה ומקשיבים לאירים שרים על וויסקי בקנקן, עד שמגיע זמני לעלות למטוס.
אבא מחכה לי בנתב''ג. יותר משנה עברה מאז הפעם האחרונה שהתראינו. הוא הזדקן הרבה. השעה מאוחרת מאוד ומסלול קבלת האורחים כמעט ריק. הוא פורש את זרועותיו ואני פשוט נופל לתוכן, כאילו הייתי ילד קטן שהוא עדיין יכול להרים ולהצמיד לכתפו. הדמעות באות שוב מאליהן. ואז אני רואה אותן, עומדות סביבנו. בניגוד אליו, הן לא השתנו. ירושלים, חיפה, תל-אביב, חדרה, באר-שבע, אילת. ועוד עשרות. אפילו הקטנות. נדמה כאילו בועה של שקט נוצרת סביבנו. חלקן מרגישות בבירור לא בנוח לפלוש לרגע האישי הזה, אבל רובן מביעות תערובת של הבנה והקלה.
חודש לאחר מכן, אני מקבל הודעה על שתי חבילות שנשלחו אלַי בדואר. אבא ואני זזים לעתים קרובות, ולמרות שאנחנו גרים כרגע בגליל, החבילות מתקבלות בבית הדואר המרכזי של בת-ים. אני יכול לבקש ממנה להביא לנו אותן, אבל אני לא רוצה ריח של סיגריות על החבילות שלי. אני נוסע לדואר. יש מזגן במכונית, אבל אפילו הרגעים הקצרים מחוץ למכונית גורמים לי להזיע. אני חולם על רוחות קפואות, סופות גשמים, מרקים חמים ובירות צוננות. אני לא יכול יותר להישאר במזגן. אני מחפש מקום עם זרימת אוויר להיות בו, ולבסוף מוצא את עצמי נוסע לחוף הצוק בתל-אביב. שם, כשאני צופה מראש הצוק אל החוף שמתחתַי, אני פותח את החבילות.
החבילה הראשונה נשלחה מיילונייף, קנדה. יש בה עלה מייפל אדום עצום בגודלו, ממת'יו, ופתק ''בוא כבר לבקר, אידיוט''. זה גורם לי לחייך בפעם הראשונה מזה שבועות רבים. ביילונייף בוודאי קר עכשיו, כמו בכל השנה. ובאמת הבטחתי לבקר. אולי עוד כמה שבועות אקנה כרטיס טיסה ואבוא.
בחבילה השנייה אין פתק, רק בקבוק בירה ''קילקני'', קר כקרח. לרגע אני מעז לקוות, אבל אז אני מביט בכתובת השולח, ומבין שהייתה זו העיר עצמה ששלחה לי מזכרת קטנה. אני פותח את הבקבוק ושותה. למרות שעבר עלַי חודש של געגועים לבירה הזו בדיוק, הטעם אינו מוצא חן בעינַי. המתיקות שלו כאילו דהתה במרחק שבין אירלנד לישראל.
''היי.''
זו תל-אביב. אני לא צריך להסתובב כדי לדעת. ''היי.''
''אני מפריעה?''
אני נד בראשי. היא מתיישבת לידי, ומחליקה את רגליה מעבר לשפת הצוק. אני מצטמרר לרגע מהמחשבה על נפילה. אלו לא צוקי מוהר, אבל זה עדיין מוות נוראי. אלא שכמובן, היא לא תיפול. וכל עוד היא כאן, גם אני לא אפול. אני מתיישב כמוה ומעיף בה מבט. לא ראיתי אותה מאז היום שחזרתי. היא לובשת מכנסי ג'ינס קצרים בגזרת דגמ''ח וחולצה צבעונית עם דוגמת דגל גאווה. בשׂער שלה יש כמה פסים כחולים. ''אתה יושב כאן כבר שעות,'' היא מעירה.
''את עוקבת?''
''לא. אבל אני יודעת, אתה יודע איך זה.''
''כן.'' כלומר, לא. אני כנראה לעולם לא אדע באמת. אני מנגב זעה ממצחי. ''אוקטובר תמיד היה חם כל כך?''
אני מרגיש את הריכוז שלה לידי, כמו חבורה של גולשים שעולים בבת אחת, כאיש אחד, על הגל הנכון ורוכבים עליו. משב רוח קריר עולה מהים ומצנן אותנו. אני עוצם עיניים לרגע ארוך. ''תודה.''
''בבקשה. ולא, אני חושבת שהשנה חם במיוחד.''
''באירלנד כבר קר עכשיו,'' אני אומר, ולא בטוח אם אני מדבר אליה או אל עצמי, ''וגשום. לאן שאת לא הולכת, יש ריח של גשם, והכול ירוק כמו בתמונה.''
''זה נשמע מדהים.'' היא מחייכת, אבל בעיניה יש כמיהה עתיקה כמו החוף והים עצמם. ''הלוואי שהייתי יכולה לראות את זה.''
אני מביט בה, ממצמץ. היא רוצה לראות את אירלנד. המחשבה בכלל לא עלתה על דעתי. עם כל החובה הצפויה לי, לפחות יכולתי לצאת לעולם, לטייל לפני שיגיע זמני להיות השומר. אבל היא כבולה. מאה שנים, והיא לא עזבה מעולם את גבולות ישראל.
''אני מצטער. לא הייתי צריך...'' המילים נחנקות בגרוני. דולין שאלה מה עדיף, לאהוב ולאבד, או לא לאהוב בכלל? אני עדיין לא יודע את התשובה. הייתי רק רוצה שהכאב הזה יפסק.
''יורש,'' הקול שלה רך, עדין, ''מה קרה באירלנד?''
אני נד בראשי. עדיין לא. אני לא יכול. אני מפנה את מבטי אל הים, מנהל מאבק קצר בדמעות, ומנצח, הפעם. משב הרוח הקר שעדיין מלטף את פנַי עוזר.
''הגשם יגיע גם לכאן,'' היא אומרת. ''הוא תמיד מגיע.''
אני מהנהן. הבירה עדיין נחה בידי, ואני מעביר לה אותה. ''תנסי את זה.''
היא טועמת ומעווה את פניה. ''גולדסטאר יותר טעים.''
אני צוחק, ותל אביב מחייכת אלַי. והיא יפה, כמו דולין, וקילקני, וגאלוויי, ודבלין. משב הרוח מתחיל להיות קר מדי עבורי. אני מתרומם על רגלַי ומנער את החול ממכנסַי. היא עושה כמוני. ''יש פאב אירי ברחוב הירקון,'' היא מציינת. ''יש שם סשנים של מוסיקה חיה. אולי הבירה שם תהיה טובה יותר.''
אני נד בראשי לשלילה. ''בואי נלך לטיילת. בא לי קפה הפוך.''
וויסקי בקנקן - חלק ראשון
וויסקי בקנקן - חלק שני
|
 |
|
