 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
תיירות אורבנית
סיפורים / נורית הוראק
שבת, 10/07/2010, שעה 21:37
זוכה המקום הראשון בפרס עינת 2009
|
|
ברלין
כשהקפיצה מסתיימת המחשב משמיע צפצוף ומעיר אותי. רוח מבחוץ מדגדגת לי את העור ואני נזכרת שקפצתי לגוף של גבר ושיש לי כנראה שערות על הידיים. אני פוקחת את העיניים ומביטה סביבי. הגוף של הַנְס לבוש בפיג'מת פסים גברית ושוכב כרגע על ספה בחדר עבודה עמוס ניירות וספרים שפיסות נייר ומידע אלקטרוני מציצות מהם. החדר הזה מוכר לי מהשיחות המצולמות שלי עם הנס. אני חושבת על החדר שלי ומקווה שהכול מסודר, שלא שכחתי תחתונים זרוקים איפה שהוא, שרוני, החתול שלי, מתנהג בסדר עם הנס (שהגדיר את עצמו בהתכתבות שלנו כ''ידידותי לחתולים ולכל סוגי חיות הבית האחרות'') ושארגז החול האוטומטי לא יתקלקל פתאום וישאיר שובל של ריחות לא נעימים בבית.
יש דפיקה על הדלת. אני צועקת שאפשר לפתוח ואז נזכרת להנמיך את הקול. יש ילדים בבית ואני כבר לא בישראל. זו יוהנה, אשתו של הנס. היא פוסעת לחדר בביישנות, נושאת מגש ועליו כמה לחמניות ובצד גבינה ונקניק שנראה מהסוג הלא כשר.
''הנס לא אמר שאני צמחונית?'' אני שואלת והיא מחייכת. אומרת שהיא לא קופצת אז היא קצת מתבלבלת לפעמים כשבאים אורחים. היא מנתקת אותי מהמחשב ומעלה את המסר שהנס הכין.
הנס המצולם אומר שהוא מתרגש שיש לו הזדמנות להגיע סוף סוף לירושלים ומזכיר לי להתגלח כי הוא שונא שהפנים שלו לא חלקים. אשתו צוחקת. ''זה בגללי'' היא אומרת ''זה דוקר''. אני מעבירה יד על פניו של הנס ונתקלת בזיפים שצמחו בן לילה. כמו איש זאב, אני חושבת לעצמי. אני מקווה שאני עוד זוכרת איך להתגלח כמו שצריך. מזמן לא קפצתי לגוף של גבר ובכלל אני מעדיפה לקפוץ לנשים, זה הרבה פחות מבלבל וגם תודעתית יותר נוח. אבל במקרה של הנס זו הייתה קפיצה לצורך עבודה. הוא חיפש גוף בישראל כדי להגיע לארכיון של יד ושם, הוא חוקר היסטוריה רחוקה ובניגוד לגרמנים אחרים שהכרתי, מפגין אובססיביות משהו בכל מה שקשור לשואה.
הנס הוא מהאסכולה הישנה, הוא אוהב להגיע למקורות הקטלוגיים עצמם, לדבר עם ספרנים וחוקרים פנים אל פנים ולהרגיש את הערים שהוא כותב עליהן דרך העיניים והרגליים, גם אם הן לא בהכרח שלו. בתמורה הוא הציע סכום יפה שייכנס לחשבון שלי בארץ וכיסוי הוצאות הטיול לברלין עם אופציה לשיתוף פעולה בקפיצות עתידיות. הוא הכין לי כמה הצעות איך לבלות את היום. אני מציצה במפה האלקטרונית שאשתו מושיטה לי ונאנחת. כולן קשורות לאתרים יהודיים ולשואה. אבל יוהנה אומרת שהאנדרטה ליד הרייכסטאג מאוד מעניינת אחרי ההוספה של ההולוגרמות ושכדאי לי לנסוע לשם ולראות בעצמי, וחוץ מזה טירגארטן ממש ליד. יוהנה קראה בפרופיל שלי שאני חובבת הליכות ארוכות בפארקים וחושבת שלא יזיק להנס להוריד קצת במשקל. זה הנס שלי, אומרות עיניה הטובות של יוהנה הנעוצות עכשיו בכרסי. אני מביטה בצלחת העמוסה כל טוב המונחת ליד המיטה ורושמת לי לחזור לחדר הכושר בשבוע הבא, מיד אחרי שאקבל את הגוף שלי בחזרה.
לא קשה לזהות קופצים ברחובות ברלין. כמו בכל מקום אחר, כל קופץ מחויב לענוד תגית זיהוי ועליה תמונה, טביעות האצבע המקוריות והמספר הסידורי הבינלאומי שלו. כמו כל תייר, הקופצים פחות בטוחים בעצמם. מדי פעם נתקלים שני קופצים זה בזה, שוקעים בשיחה, שותפים לגורל, מנסים לנחש אם זו הפעם הראשונה של האחר בעיר ואם אפשר לקבל המלצות על אתרים או קופצים אחרים. הקפיצה היא בסך הכול עניין חדש, משהו בין חמישים לשישים שנה. ואלו שבוחרים לא לקפוץ, כמו יוהנה או כמו רוב בני הדור המבוגר, שחוששים לנתק את התודעה שלהם מעצמם, יכולים עדיין לטייל בעולם בדרך הישנה.
אבל הקפיצה הרבה יותר מהירה. היא מאפשרת לך ללכת לישון במיטה שלך. אין צורך להגיע לשדה התעופה באמצע הלילה או להסתבך בבדיקות ביטחוניות. בדיקת הרקע וההתאמה נעשות קודם וכל מה שצריך לעשות הוא לעצום עיניים בזמן שהתודעה שלך מטיילת לתוך המחשב ודרך הרשת העולמית לגוף שבחרת. אין יותר קל מזה. ברגע שהיה אפשר לשייט עם התודעה ברשת, לא היה צריך הרבה כדי לאפשר החלפה, או בשם המועדף עלי אישית קפיצה. כל העולם פרוש לפניכם, במרחק עצימת עיניים...
ניו יורק
אני מתעוררת משינה ומרגישה יד גברית כבדה מונחת על גרוני, קצת מחניקה, נודף ממנה ריח מוזר. ''שיט, מייק!'' אני הודפת אותו מעלי. אנה שוב שכחה ללכת לישון בסלון או בחדר העבודה. מה אפשר לצפות מאנה? איך יכולתי לקוות שבת הדודה שלי תמנע ממני פעם אחת את אי-הנעימות החוזרת הזו.
''היי, ביי-בי'', מייק מתעורר, ראשו בדרך אל ראשי לנשיקת בוקר מסריחה מהבל פה רע ורגלו מתחככת בחלק התחתון של גופי באופן אינטימי מדי. ואז פיהוק ומבט בעיניי...
''אוי, זו את'', הוא אומר. מייק ואני לא סובלים זה את זה. גם את אנה אני לא ממש מחבבת. בשום מקום לא כתוב שצריך לאהוב את המשפחה שלך. אבל יש לנו סידור כזה. היא קופצת לראות את הסבתא-רבא המשותפת שלנו פעם בחודש כדי להבטיח את הירושה שלה, ואני קופצת אליה כדי לדגום את הגוגנהיים או את המומה או כל מקום תרבותי אחר שבו היא לא מעוניינת להיראות ואני יכולה לבייש אותה.
''תעני כבר על השאלון'', מייק גוער בי בקול אפוף הדים של מה שזה לא היה שהוא לקח בלילה הקודם ''יש לי מלא חומרים כאן בדירה ואני לא צריך את השוטרים המזויינים על הראש''. אני נאלצת לנתק את עצמי. ''תירגע, טוב?'' אני אומרת. אמריקה היא המקום שהכי קשה לקפוץ אליו בגלל כל פיגועי הטרור. רק קרובי משפחה מדרגה ראשונה ושנייה רשאים להיות בתוך הקרובים שלהם ובתום כל קפיצה אתה נדרש למלא שאלון מפורט על חייך שמתעדכן כל הזמן בזכות הפעולות שלך ברשת ולוקח בערך שעה וחצי למלא. ''לא צריך בעיות כמו בפעם שעברה''. הוא מצית לו את הסיגריה הראשונה של הבוקר ותוך כדי כך זורק בצורה מיומנת את השעון המעורר על אזעקת השימוש בחומרים הלא חוקיים שמתחילה לצפצף. בגלל הזמן שלוקח לו לנטרל אותה וההנגאובר שהגוף של אנה עובר עכשיו לוקח לי שעתיים ורבע למלא את השאלון.
''אני לא מאמינה שהיא עשתה לי את זה'', אני מקללת, ''יש לי קונצרט בארבע, איך אני אעבור את הבדיקה בכניסה?'' ותוך כדי כך אני רושמת לעצמי לזכור לעבור בדיקת היריון וחומרים מסוכנים בדם כשאחזור לגוף שלי ולטפל בשריטות שרוני ללא ספק ישאיר לאנה כשזו שוב תנסה להוציא אותו מהבית.
''זה שום דבר, בייבי'', מייק מסתובב בחדר עירום, מרשה לעצמו לחשוף יותר ממה שהייתי רוצה לראות, אחרי הכול אנחנו כמעט משפחה. ''יש לי בדיוק את מה שאת צריכה'', אני שומעת אותו מרעיש במטבח. הרבה דברים אפשר להגיד על בן הזוג של אנה אבל לזכותו ייאמר שהוא יודע בדיוק מה הגוף של אנה צריך כדי להתפכח ומה התודעה שלי צריכה כדי ליהנות מהקפיצה...
ברצלונה
מדי פעם אני עוצמת את עיניי ונותנת לקולות של שדרות הראמבלס לחדור לתוך הראש של מריה ולתודעה שלי. ואז אני פוקחת אותן שוב. סוקרת את השחקנים והלהטוטנים ברחוב. נתקלת בעוברי האורח הממלאים אותו. אני אוהבת את הרעשים והקולות. אני אוהבת את מזג האוויר הנעים שמאפשרת השדרה המקורה ואת הכוכבים שנשקפים מבעד לכיפה שלה. אני מאוהבת בגוף של מריה. מכל הקופצים שאני חולקת, זה הגוף שהכי מזכיר לי את הגוף שלי. אותו גיל ביולוגי משותף ואותו משקל יעד ששתינו לחוצות עליו, לשתינו קוקה קולה עושה בחילה, שתינו מסתפרות פעם בחודשיים ושונאות כשהשיער צומח יותר מדי, את הדירות שלנו אפשר לומר שריהטנו ביחד ואפילו החתולים שלנו דומים. החברים והמשפחות שלנו כבר רגילים שכל סוף שבוע שלישי אני אצל מריה והיא אצלי. לפעמים יש לי הרגשה שההורים שלי מעדיפים אותה, אחרי הכול מבין שתינו היא זו עם הנימוסים האירופאים.
בקצה הרחוב עומדת על תיבה שחקנית שכל גופה צבוע בכסף. היא לובשת שמלה מתנפחת, כזו שמחוזקת בצדה הפנימי על ידי כמה חישוקים, וחובשת מגבעת עם נוצה, ובוהה באוויר באותה נקודה בלי לזוז במשך שעה ארוכה כשאני עומדת מולה ומביטה בה. אפשר כמעט לחשוב שהיא לא נושמת. הכרתי רק אדם אחד שהיה מסוגל לעצור את הנשימה כל כך הרבה זמן, אני חושבת ונזכרת באשראם לא רחוק מניו דלהי. ואז השחקנית הכסופה פוקחת עין אחת וקורצת לי. אני מתקרבת אליה, מוציאה מטבע מהכיס וזורקת אותו לקופסה שלצדה.
כשהמטבע מגיע לתחתית הקופסה ומשמיע קול, השחקנית מתכופפת. ראשה נוגע בראשי. היא אוחזת בסנטרי בידיה ומרימה את פניי אליה.
ואז היא מנשקת אותי. זו נשיקה טובה ועדינה. כמעט לא רטובה בכלל. בסופה היא עושה עיקול מוכר בלשון ומסיימת עם נשיכה קטנה של השפה העליונה. לנשיקה הזו יש טעם שמזכיר לי חלב עזים. בתגובה אני מלקקת לה את השפה התחתונה עם קצה הלשון.
אני מחייכת.
''הנזיר סאן'', אני אומרת
השחקנית הכסופה קדה כלפי.
''האחות קיוטו'', היא אומרת.
זה כל מה שאני ואוסקר צריכים. זה הקוד הסודי שלנו שבאמצעותו אנחנו יכולים לזהות זה את זה בכל מקום, בכל גוף. בכל ארץ. בכל יבשת.
אנחנו מתחבקים. אני מריחה את הבושם הנשי הזול שאוסקר שם על עצמו וזה מצחיק אותי. אני מדמיינת שאני שואפת במקומו את ריח הזיעה המתערבב שלנו בלילה ללא כוכבים.
''התגעגעתי'', אני אומרת.
''קיוויתי שתהיי פה'', הוא אומר. ''חיפשתי אותך אתמול בתל אביב ולא היית''.
''בגוף שלך?'' אני מקווה.
''לא, בתוך איזה משה אחד, בעל קיוסק בדיזנגוף פינת פרישמן, יש לו אישה מגניבה, פעם ראשונה שאכלתי מלאווח''.
אני לא יכולה להסתיר את האכזבה שבקולי.
''אני רוצה כל כך לראות אותך בעיניים שלי''.
''את בטוחה?'' הוא אומר, ''כל כך הרבה זמן שלא...''
''יותר מדי'', אני אומרת. ''נצטרך להיפגש שוב...''
ושנינו משלימים יחד, ''בדרך הישנה''.
ואז השחקנית הכסופה לוקחת בידיה העטויות כפפות את ידיי, אני רוכנת ומרימה את הקופסה עם המטבע הבודד בתוכה ושנינו הולכים משם, יושבים בטאפאס בר האהוב עלינו, זה שאנחנו מכנים ''המלוכלך'', הולכים לאיזה מופע פלמנקו ביחד בערב ואחר כך סמוך לחצות רואים ביחד באור הירח את הלה סגרדה פמיליה, מנסים לנחש עוד כמה שנים יגמרו לבנות אותה סופית ומקווים שיצורי לילה יבואו וייקחו חלקים ממנה איתם כדי שזה לא יקרה לעולם.
אני בתוך מריה ואוסקר בתוך השחקנית הכסופה שאפילו לא שאלתי לשמה מתוך קינאה בשיתוף הזה ביניהם, כמו ארבעה תיירים בטיול מאורגן, דבוקים זה לזה, בלתי נפרדים, לא יכולים בלי האספקה האורבנית שלנו, הצריכה הבלתי נפסקת של מקומות ואנשים.
וכל אותו הזמן כאבי געגועים.
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
בראבו!
מאור פ. יום שישי, 30/07/2010, שעה 22:22
(2 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
