 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
בונת הספינות
סיפורים / אלייט דה בודארד
שבת, 21/05/2011, שעה 17:26
הסיפור זוכה פרס BSFA לשנת 2010
|
|
ספינות הן יצורים חיים, נושמים. דַק קְיֵין ידעה זאת עוד לפני שהגיעה להביטאט ההנדסה, עוד לפני שראתה את המסה העצומה במסלול בחוץ, המורכבת לאטה בידי בוטים.
אבותיה בשעתם גילפו ירקן, בימי לה דינסטי האבודים על הארץ הישנה: לא חצבו גושים ירוקים לצורות שהם רצו, אלא גילפו את האבן עד שטבעה האמתי נגלה. וספינות הן כמו ירקן. אי-אפשר לכפות על החלקים שבחוץ להתחבר. הם צריכים לזרום ולהתמזג לכדי שלמות – שבסופו של דבר תשכון בה נפש שתהיה חלק מהספינה ככל מסמרת וכל איטום.
המזרחיים או המקסיקה לא הבינו. הם דיברו על מִחזוּר, על יעילות העיצוב: הם ראו רק את החלקים שנלקחו מספינות קודמות, והניחו שזה נעשה כדי לחסוך זמן וכסף. הם לא הבינו מדוע עבודתה של דק קיין כגבירה הגדולה של הרמוניית העיצוב הייתה התפקיד החשוב ביותר בהביטאט: הספינה, לאחר שתיבנה, תהיה ישות, ולא מעשה טלאים של עשרת אלפים ישויות אחרות. דק קיין – ומי שתבוא אחריה, נושאת הנפש – זכו בכבוד לעזור לספינה להתקיים, להפוך מתכת וכבלים ותאים סולריים לישות שתפליג בריק שבין הכוכבים.
הדלת החליקה ונפתחה. דק קיין בקושי נשאה את מבטה. מדרך הרגל הקליל גילה לה שזה אחד המעצבים הראשיים, מיאחוּאָה או פֶנג. הם לא היו מפריעים לה ללא סיבה. היא נאנחה והתנתקה מהמערכת בהינף יד, וחיכתה שהיטל העיצוב ייעלם מראייתה.
''הוד מעלתך.'' קולה של מיאחוּאָה היה שקט. עמידתה של הסוּ'יָאית הייתה זקופה, עורה בהיר כשעווה צהובה. ''המעבורת חזרה. יש בה מישהו שאת צריכה לפגוש.''
דק קיין ציפתה לדברים רבים: בן כיתה מהבחינות בביקור נימוסין; מבקר קיסרי מדונגג'ינג, המזמן אותה להצבה אחרת, אפילו רחוק יותר מהבירה; או אולי אפילו מישהו ממשפחתה, אם או אחות או אשת דוד, שבא להזכיר לה שבחירותיה אינן הולמות.
היא לא ציפתה לזרה: אישה שחומת עור, כמעט כהה דיה להיות ויֵיט כמוה, עיניה עגולות כירח.
מקסיקה. נוכרייה... דק קיין עצרה את המחשבה לפני שזו הרחיקה לכת. האישה לא לבשה כותנה או נוצות, אלא מלבושי משי של עקרת בית סוּ'יָאית, וחמש מתנות החתונה (כולן עשויות זהב טהור, מהשרשרות ועד לצמידים) נצצו ככוכבים כנגד עורה הכהה.
מבטה של דק קיין נע במורד חמוקי בטנה של האישה, תפיחה כה בולטת שכמעט הפרה לחלוטין את איזון צלליתה של האישה. ''אני מברכת אותך בבואך, אחות צעירה. אני דק קיין, הגבירה הגדולה של הרמוניית העיצוב בהביטאט זה.'' היא השתמשה בקול רשמי, המתאים לפנייה לאדם זר.
''אחות בכורה.'' עיניה של המקסיקה היו מואדמות, שקועות עמוק בפנים כבדים. ''אני...'' היא עיוותה את פניה, יד אחת הושטה לבטנה כאילו כדי לעקור את מה שבתוכה. ''זוֹקְוויטְל,'' היא לחשה לבסוף, וההטעמות בקולה גלשו חזרה לדפוסים הקשים של לשון אמה. ''שמי הוא זוֹקְוויטְל.'' עיניה התחילו להתגלגל כלפי מעלה, והיא המשיכה לדבר במקצב של שינון בעל פה. ''אני הרחם ומקום המנוחה, מעניקת החיים ונושאת הנפש.''
בטנה של דק קיין געשה, כאילו אגרוף קפוא לפת אותה. ''הקדמת. הספינה –''
''הספינה חייבת להיות מוכנה.''
הקול הקוטע הפתיע אותה. כל תשומת לבה התמקדה במקסיקה – זוקוויטל – ובמשמעות הגעתה. כעת היא אלצה את עצמה להביט בנוסע האחר במעבורת, גבר סוּ'יָאי באמצע שנות השלושים שלו. מבטאו היה של מחוז אָנג'יוֹ בעולם החמישי. גלימותיו, עם סמל החוגלה וכפתורי הזהב, היו של פקיד זוטר מהדרגה השביעית, אבל הן נשאו את סמל היין-יאנג, שחור ולבן חמורים כנגד המשי.
''אתה אדון הלידה שלה,'' אמרה.
הוא קד. ''זכיתי בכבוד זה.'' פניו היו חמורי סבר, זוויות ומשטחים שמהם הוחזר האור, מדגיש את שפתיו הדקות, את עצמות הלחיים הגבוהות. ''סלחי לי על גסותי, אך אין זמן לבזבז.''
''אני לא מבינה.'' דק קיין הביטה שוב באישה, שבעיניה מבט מזוגג של כאב. ''היא מקדימה,'' אמרה, בקול חסר רגש, ולא התכוונה לזמן הגעתם.
אדון הלידה הנהן.
''כמה זמן?''
''שבוע, לכל היותר.'' אדון הלידה העווה את פניו. ''הספינה חייבת להיות מוכנה.''
דק קיין טעמה מיצי מרה בפיה. הספינה הייתה גמורה כמעט – וכמו פסל ירקן, היא לא תוכל לעמוד בשינויים כלשהם או ברשלנות. דק קיין וצוותה עיצבו אותה במיוחד עבור הנפש שבתוך זוקוויטל, על פי הגדרות שהאלכימאים הקיסריים נתנו להם, האיזון העדין בין מָרוֹת, אופטיקה ובשר שיצרו את היצור שזוקוויטל נשאה. הספינה לא תיענה לאף אחד אחר; רק הנפש של זוקוויטל תוכל לתפוס את חדר-הלב, להחיות את הספינה, ולקחת אותה למישורים העמוקים, שבהם מסע בין כוכבי מהיר יכול להתקיים.
''אני לא יכולה –'' דק קיין החלה לומר, אבל אדון הלידה הניד בראשו לשלילה, והיא לא הייתה צריכה לשמוע את התשובה כדי לדעת מה הוא יאמר.
היא חייבת. זו הייתה ההצבה שאותה ביקשה, אחרי שהגיעה למקום השני בבחינות המדינה. זו, לא בית הדין והמחוז של שופט השלום, לא משרה גבוהה במנהל הארמון, לא משרת חצר מברשות הכתיבה היוקרתית, כפי שהייתה זכותה. על פי זה תשפוט אותה החצר הקיסרית.
היא לא תקבל הזדמנות אחרת.
''שבוע.'' האן נענעה בראשה. ''מה את חושבת שאת, משגיח במפעל של מקסיקה?''
''האן.'' זה היה יום ארוך, ודק קיין חזרה למגורים שלהן וחיפשה נחמה. במבט לאחור, היא הייתה צריכה לדעת איך האן תקבל את החדשות: בת זוגה הייתה אמנית, משוררת, שחיפשה תמיד את המילה הנכונה והרמיזה הנכונה – מתאימה בשלמות להבנת העדינות הכרוכה בבניית ספינה, מתאימה פחות להכרה בצורך כלשהו בדחיפות.
''אני חייבת לעשות את זה,'' אמרה דק קין.
האן העוותה את פניה. ''כי הם לוחצים עלייך? את יודעת איך זה ייראה.'' היא החוותה לעבר שולחן עץ המהגוני במרכז החדר. תכנית הספינה הייתה תלויה במרכז קובייה שקופה, מסתחררת לאטה, במבטים החטופים של פנימהּ זרועים מראות מספינות אחרות, אלה ששימשו לה השראה: כל הספינות הגדולות מהקרפיון האדום עבור דרך הר הזהב ועד פריחה לבנה כשלג. גופיהן נצצו בחשכה, משתנים באטיות ובעידון והופכים למבנה הסופי של הספינה התלויה מחוץ להביטאט. ''זאת שלמות, אחות קטנה. את לא יכולה לשחוט אותה ולקוות לשמור על המוניטין שלך.''
''היא יכולה למות מזה,'' אמרה דק קיין לבסוף. ''מהלידה, וזה יהיה יותר גרוע אם היא תעשה את זה לשווא.''
''הבחורה? היא גְוֵוי. נוכרייה.''
כלומר שאין לה חשיבות. ''גם אנחנו היינו כאלה, פעם,'' אמרה דק קיין. ''הזיכרון שלך קצר.''
האן פתחה את פיה, סגרה אותו. היא הייתה יכולה לציין שהן לא בדיוק גווי, שסין, מולדת הסו'יא, שלטה פעם בדאי וייט משך מאות שנים, אבל האן היתה גאה בהיותה וייט, ובפירוש לא עמדה להזכיר פרטים כה מבישים. ''אז את מוטרדת בגלל הבחורה?''
''היא עושה מה שהיא רוצה,'' אמרה דק קיין.
''עבור פרס.'' בקולה של האן היה בוז קל. רוב הנערות שילדו נפשות היו צעירות ונואשות, מוכנות לעמוד בפני סכנות ההיריון בתמורה לנישואים לפקיד מכובד. עבור מעמד משלהן, משפחה שתקבל אותן, וסיכוי ללדת ילדים ממוצא טוב.
האן ודק קיין בחרו בבחירה ההפוכה, לפני זמן רב. עבורן, כמו עבור כל סו'יא שהיה במערכת יחסים חד-מינית, לא יהיו ילדים, לא יהיה איש שידליק קטורת על מזבחי האבות, לא יהיו קולות שיזמרו את שמותיהן בכבוד אחרי שלא יהיו עוד. במהלך חייהן, הן תהיינה אזרחיות ממדרגה שנייה, נכשלות שוב ושוב בקיום חובתן לאבותיהן. במותן, ילעגו להן, ישכחו אותן, הן ייעלמו כאילו מעולם לא התקיימו.
''אני לא יודעת,'' אמרה דק קיין. ''היא מקסיקה. הם רואים את הדברים אחרת במקום שממנו היא מגיעה.''
''ממה שסיפרת לי, היא עושה את זה מסיבות של סו'יא.''
למען התהילה, ולמען ילדים, כל הדברים שהאן בזה להם – שלהם היא קראה הכבלים שלהן, הצורך הנורא שלהן להוליד ילדים, דור אחר דור.
דק קיין נשכה את שפתה, וייחלה שהייתה ניחנת בוודאויות הלא ניתנות לערעור של האן. ''זה לא שיש לי בררה.''
האן לא אמרה דבר במשך זמן מה. לבסוף היא נעה, נצמדה אל דק קיין מאחור, שערה נופל על כתפיה של דק קיין, ידיה מלטפות את עורפה של דק קיין. ''את זאת שכל הזמן אומרת לי שתמיד יש לנו בררות, אחות קטנה.''
דק קיין נענעה בראשה. היא אמרה זאת כאשר עייפה מהתזכורות החוזרות ונשנות של משפחתה שהיא צריכה להתחתן וללדת ילדים, כאשר הן נחו בחשכה זו לצד זו לאחר שהתעלסו והיא ראתה את העתיד נמתח לפניה, חסר ילדים ומוקף דעות קדומות.
האן, ככל שניסתה, לא הבינה. היא תמיד רצתה להיות מלומדת, תמיד ידעה שהיא תגדל ותאהב אישה אחרת. היא תמיד השיגה את רצונה, והיא הייתה משוכנעת שהיא צריכה רק לרצות דבר מה מספיק והוא יתגשם.
והאן מעולם לא רצתה, לעולם לא תרצה, ילדים.
''זה לא אותו דבר,'' אמרה דק קיין לבסוף, נענית בזהירות לליטופיה של האן. זה שונה לגמרי, ואפילו האן בטח מבינה את זה. ''בחרתי לבוא הנה. בחרתי לבנות לי מוניטין ככה. ואנחנו תמיד חייבים לעמוד מאחורי הבחירות שלנו.''
ידיה של האן התהדקו על כתפיה. ''מי את שתדברי. אני יכולה לראות אותך מבזבזת את עצמך בחרטות, תוהה אם יש זמן לחזור למכובדוּת. אבל את בחרת בי. בחיים האלה, בהשלכות האלה. שתינו בחרנו.''
''האן...'' זה לא העניין, רצתה דק קיין לומר. היא אהבה את האן, באמת ובתמים, אבל... היא הייתה אבן שנזרקה בחשכה; ספינה הנסחפת בלי ניווט, אבודה, ללא משפחה או בעל שיאשרו את מעשיה, וללא הנחמה של ילד שישרוד אחריה.
''תתבגרי, אחות קטנה.'' קולה של האן היה נוקשה, פניה מוסבות ממנה, לעבר ציור נוף על הקיר. ''את לא צעצוע או שפחה של אף אחד – ובייחוד לא של המשפחה שלך.''
מכיוון שהם כמעט התכחשו לה. אבל מילים, כרגיל, הכזיבו את דק קיין, והן הלכו לישון כשצל הוויכוח הישן עדיין ביניהן, כלהב חרב.
למחרת דק קיין בחנה את עיצוב הספינה עם פנג ומיאחואה, כשהם תוהים איך יוכלו לשנות אותה. החלקים הושלמו, והרכבתם תארך ימים אחדים לכל היותר, אבל המבנה שיורכב לעולם לא יהיה ספינה. זה היה ברור להם. אפילו ללא המבחנים, נותר להם לפחות עוד חודש עבודה – תיקונים אטיים ומעודנים שיעשו הבוטים במערכת הכללית כדי להתאים אותה לנפש המיועדת.
דק קיין לקחה את הקובייה ממגוריה והביאה אותה למשרדה תחת מבט עיניה הזועם של האן. כעת כולם הצטופפו סביבה והעלו רעיונות, כוסות התה שלהם נשכחו בלהט הרגע.
בפניו המקומטים של פנג נחרצו חריצי מחשבה בשעה שהוא טפח על אחד מצדי הקובייה. ''אנחנו יכולים לשנות את הצורה של המסדרון הזה כאן. עץ יזרום דרך כל הספינה, ו –''
מיאחואה נענעה בראשה. היא הייתה גבירת הרוח והמים שלהם, שהיטיבה מכולם לקרוא את קווי ההשפעה, שאליה דק קיין עצמה פנתה כאשר התעוררו בה ספקות בקשר לתכנית. פנג היה המפקח על האספקה, שניהל את המערכות והבטיחות – במובנים רבים הוא היה הניגוד של מיאחואה, ועסק בהתאמות קטנות ולא בגדולות, מעשי בעוד שהיא הייתה כמעט מיסטית.
''מרוֹת המים והעץ יתקרשו כאן, בחדר הבקרה.'' מיאחואה כיווצה את שפתיה, הצביעה אל ירכתיה הדקיקים של הספינה. ''צריך לשנות את הצורה של החלק הזה.''
פנג שאף בקול. ''זה לא פשוט. הצוות שלי יצטרך לחווט מחדש את האלקטרוניקה...''
דק קיין הקשיבה להם מתווכחים, בריחוק, והתערבה בשאלות מפעם לפעם כדי למנוע מהשיחה לדעוך. היא אצרה בראשה את תכנית הספינה, חשה אותה נושמת דרך קוביית הזכוכית, דרך שכבות הסיבים והמתכת שהפרידו בינה ובין המבנה שבחוץ. היא אצרה את צורת הנפש – תמצית הרגשות שהרכיבה אותה, את תכנית השקעים והכבלים שלה, של שריריה והבשר שלה – ושילבה אותם יחד ברכות, עד שהם נראו כעשויים זה עבור זה.
היא נשאה את מבטה. פנג ומיאחואה השתתקו, ממתינים לה שתדבר.
''כך,'' אמרה. ''תורידו את החלק הזה לגמרי, ותזיזו את שאר המתווה.'' בעודה מדברת, היא הושיטה יד לתוך מטריצת הזכוכית והסירה בעדינות את החלק הפוגעני, ניתבה מחדש מסדרונות וכבלים, צרבה עיטורי קליגרפיה חדשים על הקירות המעוקלים.
''אני לא חושב –'' אמר פנג, והשתתק. ''מיאחואה?''
מיאחואה התבוננה בעיצוב החדש בדקדקנות. ''אני צריכה לחשוב על זה, הוד מעלתךְ. תני לי לדון בזה עם הכפיפים שלי.''
דק קיין החוותה לאישור. ''זכרי שאין לנו הרבה זמן.''
כל אחד מהם לקח אתו עותק של העיצוב, תחוב בשרוולו. כשנשארה לבד, דק קיין נעצה שוב מבט בספינה. היא הייתה גוצה, הפרופורציות שלה לא מאוזנות, כלל לא קרובה למה שהיא דמיינה, אפילו לא נאמנה לרוח עבודתה, לעג לעיצוב המקורי, כפרח ללא עלי כותרת, או שיר שלא התגבש דיו, המרחף על סף רמיזות נוקבות אך לא מבטא אותן כהלכה.
''לא תמיד יש לנו בררה,'' לחשה. היא הייתה מתפללת לאבותיה, לו חשבה שהם עדיין מקשיבים. אולי הם הקשיבו. אולי הבושה של בת שלא יהיו לה צאצאים נמחתה על ידי רום מעמדה הגבוה. ואולי לא. אמה וסבתה לא סלחו. מה גרם לה לחשוב שהאבות המרוחקים יותר יבינו את החלטתה?
''אחות בכורה?''
זוקוויטל עמדה בדלת, מרחפת בחוסר ביטחון. פניה של דק קיין ודאי גילו יותר משחשבה. היא אילצה את עצמה לנשום, ריפתה את כל שריריה עד שפניה שוב היו מסכה ריקה כפי שדרשו כללי הטקס. ''אחות צעירה,'' אמרה. ''את מכבדת אותי בנוכחותך.''
זוקוויטל נענעה בראשה לשלילה. היא החליקה בזהירות לחדר ונזהרה לא לאבד את שיווי משקלה. ''רציתי לראות את הספינה.''
אדון הלידה לא נראה בשטח. דק קיין קיוותה שהוא צדק לגבי הלידה – שהיא לא עומדת להתרחש כרגע, במשרדה, ללא יעד וללא סיוע. ''היא כאן.'' היא שינתה את תנוחת כיסאה, והזמינה את זוקוויטל לשבת.
זוקוויטל תחבה עצמה לכיסא, תנועותיה שבריריות, מדודות, כאילו מחווה מוטעית תרסק אותה. מאחוריה התנשא אחד הציורים החביבים על דק קיין, מראה מהעולם השלישי: נוף עדין, שלו, של מפלים וצוקי אוכרה, עם אור כוכבים מרוחק משתקף במים.
זוקוויטל לא נעה בשעה שדק קיין הראתה לה את העיצוב. עיניה היו הדבר היחיד שנראה חי בפניה.
כאשר דק קיין סיימה, המבט הבוער עבר אליה – נעוץ הישר בעיניה, הפרה ברורה של כללי הטקס. ''את בדיוק כמו האחרים. את לא רואה את זה בחיוב,'' זוקוויטל אמרה.
לקח לדק קיין רגע לעבד את המילים, אבל עדיין לא הייתה להן משמעות עבורה. ''אני לא מבינה.''
שפתיה של זוקוויטל התכווצו. ''במקום שממנו אני באה, זה כבוד. ללדת נפש לתהילת דומיניון מקסיקה.''
''אבל את כאן,'' אמרה דק קיין. בסוּ'יָא, בין הסו'יאנים, במקום שבו לידת נפשות הייתה קרבן – נחוץ וזכאי לתשלום עבורו, אבל לא נבון. מכיוון שמי ירצה לשאת בהיריון, אך לא להוליד ילד? רק הנואשים והחמדנים.
''גם את כאן.'' קולה של זוקוויטל היה כמעט האשמה.
לרגע מייסר אחד, דק קיין חשבה שזוקוויטל מתייחסת לבחירת סגנון חייה – איך היא ידעה על האן, על עמדת משפחתה? ואז היא הבינה שזוקווטיל מתייחסת למקומה בהביטאט. ''אני אוהבת להיות בחלל,'' אמרה דק קיין לבסוף, וזה לא היה שקר. ''להיות כאן כמעט לבד, רחוק מכל האחרים.''
וזו לא הייתה ניירת, או השגרה האטית של לכידת מפרי חוק והעמדתם לדין, או שמירת הסדר השמימי בעולם מרוחק כלשהו. זה היה כל מה שלמדנות אמורה להיות: לקיחת כל העבר שניתן להם, ועיצובו מחדש לכלל גדוּלה, כל חלק מדגיש את שכניו, תזכורת נצחית לאופן שבו ההיסטוריה הביאה אותם לנקודה זו ולאופן שבו היא תישא אותם קדימה, שוב ושוב.
זוקוויטל אמרה, בלי להביט עוד בספינה, ''סו'יא הוא מקום קשה, לנוכרים. השפה לא כל כך גרועה, אבל כשאין לך כסף, ולא נותן חסות...'' היא שאפה, שאיפה מהירה וחדה. ''אני עושה מה שצריך לעשות.'' ידה נעה לתלולית בטנה וליטפה אותה. ''ואני מעניקה לו חיים. איך אפשר לא להעריך את זה?''
היא התייחסה אליו כיצור חי, ללא היסוס.
דק קיין רעדה. ''הוא...'' היא השתתקה, מגששת אחר מילים. ''אין לו אב. אם, אולי, אבל אין הרבה ממך בתוכו. הוא לא יימנה בין הצאצאים שלך. הוא לא ידליק קטורת ליד המזבח שלך, או יזמר את שמך בין הכוכבים.''
''אבל הוא לא ימות.'' קולה של זוקווטיל היה חרישי, אבל פסקני. ''במשך מאות שנים.''
הספינות שיוצרו בידי דומיניון מקסיקה חיו זמן רב, אבל הנפשות שלהן השתגעו לאטן ממסעות מרובים למישורים העמוקים. הנפש הזאת, עם עוגן טוב, ספינה מכווננת כראוי... זוקוויטל צדקה: הוא יישאר כפי שהיה זמן רב אחרי שהיא וזוקוויטל ימותו. הוא – לא, זה – זו הייתה מכונה, תבונה מתוחכמת, תרכובת של בשר ומתכת והשמים יודעים מה עוד. נולד כילד, אבל בכל זאת...
''אני חושבת שאני זאת שלא מבינה.'' זוקווטיל קמה, לאט. דק קיין שמעה את נשימתה המאומצת, הריחה את הזיעה החמוצה, הנוקבת, שנדפה ממנה. ''תודה לך, אחות בכורה.''
ואז היא יצאה, אבל מילותיה נשארו.
דק קיין קברה את עצמה בעבודתה, כפי שעשתה בעבר, כאשר התכוננה לבחינות המדינה. האן התעלמה ממנה במופגן כאשר באה הביתה, ועשתה רק ניסיונות קלושים להיות מנומסת. היא עבדה שוב על הקליגרפיה שלה, מערבת סימניות סו'יאיות עם אותיות מהאלפבית הוייטי ויוצרת יצירה שדיברה הן כשיר והן כציור. זה לא היה יוצא דופן: דק קיין התקבלה בזכות כישרונה, אבל השותפה שלה הייתה שונה. האן לא התקבלה בברכה בחדר הסעודה, שבו משפחות המהנדסים האחרים התקבצו בערבים. היא העדיפה להישאר לבדה במגורים שלהן מאשר לסבול את העלבונות המוסווים בקושי או את מבטי הרחמים של האחרים.
אך מה שהעניק לאווירה את משקלה המעיק הייתה השתיקה. דק קיין ניסתה בתחילה, המשיכה בַפטפוט, כאילו הכול בסדר. האן בקושי נשאה עיניים מכתב היד שלה, ופשוט אמרה, ''את יודעת מה את עושה, אחות קטנה. תחיי עם זה, לשם שינוי.''
אז בסופו של דבר השתררה דממה. היא התאימה לה יותר מכפי שהיא חשבה. רק היא והעיצוב שלה, ללא איש שיאשים או יפריע.
צוותיהם של מיאחואה ופנג חיווטו מחדש את המבנה וארגנו מחדש את החלקים. מחוץ לחלון, גוף הספינה נע והתעוות כדי להתאים לקובייה שעל שולחנה, דו-שעה לאחר דו-שעה, בשעה שהבוטים החליקו בעדינות חלקים למקומם ואטמו אותם.
החלקים האחרונים נקבעו במקומם כאשר מיאחואה ואדון הלידה באו לפגוש אותה, נראים מוטרדים במידה זהה.
לבה שקע בקרבה. ''אל תגידו לי,'', אמרה דק קיין. ''שהיא עומדת ללדת עכשיו.''
''המים שלה ירדו,'' אמר אדון הלידה. הוא ירק על הרצפה כדי להרחיק רוחות רעות, שתמיד הצטופפו סביב אמהות בשעת הלידה. ''יש לך דו-שעות מעטות לכל היותר.''
''מיאחואה?'' דק קיין לא הביטה באיש מהם, אלא בספינה שבחוץ, הגוף העצום שגימד את כולם בצלו.
גבירת הרוח והמים שלה נותרה דוממת משך זמן מה – דבר שבדרך כלל היה סימן לכך שהיא מארגנת בעיות בסדר הטוב ביותר. לא טוב. ''המבנה ייגמר לפני סוף הדו-שעה הזו.''
''אבל?'' אמרה דק קיין.
''אבל זה תוהו ובוהו מוחלט. קווי העץ חוצים קווי מתכת, ומרות מתערבבות זו בזו ונקרשות בכל מקום. הצ'י לא זורם.''
הצ'י, נשימת היקום – נשימת הדרקון שנח בלבו של כל עולם, כל כוכב. כגבירת הרוח והמים, היה זה תפקידה של מיאחואה לומר לדק קיין שהיא טעתה, אבל כגבירה הגדולה של הרמוניית העיצוב, היה זה תפקידה של דק קיין לתקן זאת. מיאחואה יכלה רק להציג את התוצאות שהיא ראתה; רק דק קיין יכולה לשלוח את הבוטים, לעשות את התיקונים הנחוצים במבנה. ''אני מבינה,'' אמרה דק קיין. ''הכינו את המעבורת בשבילה. שתחכה בחוץ, קרוב למנעל העגינה של הספינה.''
''הוד מעלתך –'' אדון הלידה החל לומר, אבל דק קיין שיסעה אותו.
''אמרתי לך קודם. הספינה תהיה מוכנה.''
יציבתה של מיאחואה בשעה שהיא עוזבת מתוחה, מלאה פחדים עצורים. דק קיין חשבה על האן, לבדה בחדרן, כפופה בעקשנות על השיר שלה, פניה נוקשים כפניו של אדון הלידה, כעס וטינה מחדדים את תווי פניה העגולים בדרך כלל. היא הייתה אומרת, שוב, שאי-אפשר להחיש דברים, שתמיד יש בררות. היא הייתה אומרת את זה – אבל היא לא הבינה שתמיד יש מחיר, ושאם את לא תשלמי אותו, אחרים ישלמו אותו.
הספינה תהיה מוכנה, ודק קיין תשלם את המחיר במלואו.
שוב לבדה, דק קיין התחברה למערכת, מניחה להיטל העיצוב המוכר להשתלט על הסביבה. היא שינתה את הניגוד עד שראתה רק את העיצוב, ואז ניגשה לעבודה.
מיאחואה צדקה: הספינה הייתה שרויה בתוהו ובוהו. הם חשבו שיהיו להם כמה ימים לסדר, לרכך את זוויות המסדרונות, לפזר את מנורות הקיר כך שלא יהיו פינות אפלות או מקומות שבהם האור מסנוור. בחדר הלב לבדו – המרכז המחומש הספינה, שבו תהיה הנפש – היו ארבע מרות שהסתיימו באופן חד, פתאומי, וקו חד ממש מחוץ לכניסה אליו, סימנים לאיטום חפוז שנעשה בידי בוט.
נשימת המוות, היא נקראה, והיא נכחה בכול.
אבות, השגיחו עליי.
דבר חי, נושם – ירקן שגולף עד למהותו. דק קיין החליקה לטרנס, תודעתה מתרחבת ואופפת את הבוטים סביב המבנה, החופזים במסדרונות ובמעברים המעוקלים; מתמזגת בעדינות בקירות, מתחילה בעבודה רוויות הכאב של שידול המתכת לצורתה הנכונה; עולה לקן כבלים, מיישרת אותם, מווסתת את הזרמים בגדולים שבהם. בעיני רוחה, נדמה שהספינה מהבהבת ומתקפלת לתוך עצמה. היא הייתה תלויה בחוץ, צופה בבוטים זוחלים כמו נמלים בכל מקום, מזריקה פקודות לחלקים השונים, כדי לשנות את איזון המרות בהם ואת המבנה הפנימי שלהם.
היא עברה לצפות במעבורת, שבה זוקוויטל שכבה על גבה, פניה מעוותים. פניו של אדון הלידה היו חמורי סבר, מופנים מעלה כאילו הוא ניחש שדק קיין נוכחת.
מהרי. לא נשאר לך זמן. מהרי.
והיא המשיכה לעבוד. קירות הפכו למראות, פרחים גולפו במסדרונות, ריככו את הזוויות והקווים הקשים שאי-אפשר היה להסוות. היא הדליקה מזרקה – הקרנת אור, כמובן, לא היו מים אמתיים על הספינה – והניחה לקול המשוחזר של נחל למלא את המבנה. בתוך חדר הלב, ארבע המרות המסובכות זו בזו הפכו לשלוש, ואז לאחת. אז היא הכניסה את הקווים האחרים עד שהסבך התקפל לתוך עצמו, ויצר דפוס קשר מורכב שאִפשר לגדילים של כל חמש המרות לזרום סביב החדר. מים, עץ, אש, אדמה, מתכת, כולם מקיפים את ליבת הספינה, השפעה מייצבת עבור הנפש, כאשר היא תטיל עוגן כאן.
היא חזרה למראה מהמעבורת, ראתה את פניה של זוקוויטל, ואת קווי המתח הבלתי נסבל בפניו של האחר.
מהרי.
היא לא הייתה מוכנה, אבל החיים לא מחכים עד שתהיי מוכנה. דק קיין כיבתה את התצוגה, אבל לא את הקשר לבוטים, והשאירה להם זמן לגמור את המשימות האחרונות שלהם.
''עכשיו,'' היא לחשה לתוך מערכת התקשורת.
המעבורת שיגרה את עצמה לעבר מנעל העגינה. דק קיין עמעמה את ההיטל, והניחה למראה המוכר של החדר להתבסס שוב: עם הקובייה, והעיצוב שצריך היה להיות, המושלם, העיצוב שהעלה במחשבה את הקרפיון האדום, את הצב על הגלים ואת החלומות התאומים של הדרקון, את כל ימי הסו'יא מאז היציאה ועד מלחמות הפנינה, ואת נפילת שושלת שאן; וגם דברים ישנים יותר: חרבו של לֶה לוֹי שביססה את שושלת וייט; הדרקון פרוש הכנפיים שעף מעל האנוי, בירת הארץ הישנה; פניה של הוּיֵן טְראן, נסיכת הווייט שנמסרה לנוכרים תמרות שני מחוזות.
הבוטים כיבו את עצמם בזה אחר זה, ורוח קלה עברה בספינה, נושאת את הריח עמוס הים של מים וקטורת.
היא הייתה יכולה להיות, הספינה הזו, יצירת המופת הזו. אם רק היה לה זמן. האן צדקה, היא הייתה יכולה להצליח: היא הייתה שלה, מושלמת, מהוללת, זכורה במאות השנים שיבואו, השראה למאות גבירות ואדונים גדולים.
אם...
היא לא ידעה כמה זמן בהתה בעיצוב, אבל זעקת ייסורים עקרה אותה ממחשבותיה. בבהלה, היא הפעילה שוב את ההיזון מהספינה, ובחרה את המראה מחדר הלידה.
האורות עומעמו והותירו צללים מכל עבר, כמעין הקדמה לבוקר. דק קיין ראתה את קערית התה שניתנה בראשית הלידה. היא התגלגלה לפינת החדר, כמה טיפות התפזרו על פני הרצפה.
זוקויטל כרעה בכיסא גבה מסעד, לצדיה הולואים של שתי אלות שהשגיחו על לידות: נסיכת העננים הכחולים והסגולים, והבודהיסטווה של הרחמים, זרוּת פניה עוותה בכאב.
''תלחצי,'' אדון הלידה אמר, ידיו על התל הרוטט של בטנה.
תלחצי.
דם זרם במורד ירכיה של זוקוויטל, והכתים את משטחי המתכת עד שהם שיקפו הכול בגוני אדום. אבל עיניה היו גאות – עיני גזע לוחמים עתיק, שמעולם לא קד או השתחווה לאיש. ילד הבשר שלה, כאשר יבוא לעולם, יוולד באותה דרך.
דק קיין חשבה על האן, ועל לילות ללא שינה, על הצללים שנמתחו על חייהן, מעוותים הכול.
''תלחצי,'' אמר אדון הלידה שוב, ועוד דם זרם. תלחצי תלחצי תלחצי – ועיניה של זוקוויטל היו פקוחות, מביטות היישר בה, ודק קיין ידעה – היא הכירה את הקצב שטלטל את זוקוויטל, את הכאב שבא בגלים, הכול היה חלק מאותו חוק לא ניתן להפרה, אותו פתיל שקשר אותן ביתר עוצמה מהפתיל האדום בין אוהבים – מה שנח ברחם, מתחת לעור בלִבָּן ובנשמתן; קרבת מגדר שלעולם לא תשתנה או תגווע. ידה החליקה על בטנה השטוחה, הריקה, ולחצה בעוצמה. היא הכירה את הכאב הזה, היא יכלה לאצור כל רובד שלו במוחה כפי שהיא אצרה את עיצוב הספינה, והיא ידעה שזוקוויטל, כמוה, נועדה לשאת אותו.
תלחצי.
בזעקה קורעת לב אחרונה, זוקוויטל פלטה את שארית הנפש מרחמה. זה החליק על הרצפה, מסה אדומה, נוצצת, של בשר ואלקטרוניקה: שרירים ושתלי מתכת, ורידים ופינים וכבלים.
זה נח שם, דומם ומרוקן – ועברו פעימות לב אחדות לפני שדק קיין הבינה שזה לעולם לא יזוז.
דק קיין דחתה את הביקור אצל זוקוויטל משך ימים, עדיין המומה מההלם של הלידה. בכל פעם שעצמה את עיניה, היא ראתה דם: את המסה הגדולה מחליקה מן הרחם, טופחת על הרצפה כדג מת, האורות של חדר הלידה מנצנצים על יריעות מתכת וחומר אפור, והכול מת, נעלם כאילו מעולם לא היה.
לא היה לזה שם, כמובן – לא לזה ולא לספינה, שניהם נעלמו מהר מכדי שיזכו לשם.
תלחצי. תלחצי, והכול יהיה בסדר. תלחצי.
האן ניסתה כמיטב יכולתה, הראתה לה שירים כתובים בקליגרפיה מדהימה, דיברה על העתיד ועל ההצבה הבאה, תינתה אִתה אהבה בלהט כאילו דבר לא קרה, כאילו דק קיין יכולה פשוט לשכוח את גודל האבדן. אבל לא היה די בכך.
בדיוק כפי שלא היה די בספינה.
בסופו של דבר, החרטה הניעה את דק קיין כשוט משובץ עוקצים, והיא עלתה על המעבורת וטסה לספינה.
זוקוויטל הייתה בחדר הלידה, ישובה בזווית כנגד הקיר, וקערת תה ניחוחי בידה משורגת הוורידים. שני ההולואים היו לצדיה, פניהם הצבועים בלבן חמורים באור העמום, לא סולחים. אדון הלידה ריחף בקרבת מקום, אבל שוכנע להניח להן, אם כי הוא הבהיר שדק קיין היא האחראית לכל מה שיקרה לזוקוויטל.
''אחות בכורה.'' זוקוויטל חייכה, מעט במרירות. ''זה היה קרב טוב.''
''כן.'' קרב שבו זוקוויטל יכלה לנצח, אם היו ניתנים לה כלי נשק טובים יותר.
''אל תירָאי כל כך עצובה,'' אמרה זוקוויטל.
''נכשלתי,'' אמרה דק קיין בפשטות. היא ידעה שעתידה של זוקוויטל עדיין מובטח, שהיא תזכה לנישואים הטובים שלה, תלד ילדים, ויסגדו לה בבוא זמנה. אבל היא גם ידעה, עכשיו, שזו לא הסיבה היחידה שבגללה זוקווטיל ילדה את הנפש.
שפתיה של זוקווטיל התעוותו למה שאולי היה חיוך. ''תעזרי לי.''
''מה?'' דק קיין הביטה בה, אבל זוקוויטל כבר דחפה את עצמה כנגד הקיר ונעמדה, כשהיא רועדת, מזדעזעת, בזהירות כפי שעשתה כשהייתה בהיריון. ''אדון הלידה –''
''הוא דואג כמו אישה זקנה,'' אמרה זוקווטיל, ולרגע קולה היה חד וחותך כלהב. ''בואי. נלך.''
היא הייתה קטנה מכפי שדק קיין חשבה, כתפיה בקושי הגיעו לגובה כתפיה שלה. היא נעה באי-נוחות, נשענה על דק קיין לתמיכה, משקל שהפך קשה יותר ויותר לשאת כשהן הלכו דרך הספינה.
היה אור, וקול מים נשמע, ושררה התחושה המוכרת של צ'י הזורם במסדרונות במעגלים עצלים, מפיח חיים בכול. היו צללים שבקושי נראו במראות, וגם הבהובים מספינות אחרות – הדפוסים הרכים, המתעקלים של הר הזהב; הקליגרפיה הצרובה החרוטה בדלתות שהייתה סימן ההיכר של הטיגריס שדילג מעל נחל; הרצף המתעקל לאטו של דלתות הולכות וגדלות של המניפה של באוֹיוּ – פיסות וקרעים שהוצלו מהעיצוב שלה והורכבו לכלל... זה, שפרש את פלאיו סביבה, מתכנית האלקטרוניקה ועד לעיטורים, עד שראשה הסתחרר ועיניה התערפלו, בשעה שספגה הכול.
בחדר הלב דק קיין עמדה דומם, בעוד חמש המרות שטפו אותן, מעגל אינסופי של הרס והתחדשות. המרכז היה בתולי, יד לא נגעה בו, וסביבו ריחפה עצבות מיוחדת, כעריסה ריקה. ובכל זאת...
''זה יפהפה,'' אמרה זוקוויטל, קולה נתקע ורעד בגרונה.
יפה כשיר המדוקלם במשחקי שיכורים, כניצן פרח מוקף כפור – יפה ושברירי כתינוק שזה עתה נולד המתאמץ לנשום.
וכשעמדה במרכז הכול, כשגופה החלוש של זוקוויטל נשען עליה, היא חשבה שוב על האן, על צללים וחשכה, ועל בחירות לחיים.
זה יפהפה.
זה ייעלם בעוד ימים אחדים. ייהרס, ימוחזר, יישכח ולא יצוין. אבל משום מה דק קיין לא הצליחה לבטא בקול את המחשבה.
במקום זה היא אמרה חרש, אל הדממה, ביידעה שהדברים נכונים לא רק בנוגע לספינה, ''זה היה שווה את זה.''
שווה הכול, כעת ובשנים שיבואו, והיא לא תביט לאחור, או תתחרט.
תרגום: אהוד מימון
עריכת תרגום: ענבר גרינשטיין
אלייט דה בודארד היא מהנדסת מחשבים צרפתית-וייטנאמית, החיה ועובדת בפריז. בזמנה הפנוי היא כותבת ספרות ספקולטיבית השואבת מאהבתה להיסטוריה ולמיתולוגיה. סדרת הפנטסיה האצטקית האפלה שלה, אובסידיאן ודם, יוצאת לאור בהוצאת Angry Robot; סיפוריה הקצרים התפרסמו באסימוב'ס, אינטרזון ואסופת מיטב המדע הבדיוני והפנטסיה, והיו מועמדים לפרסי הוגו, נבולה ופרס קמבל לסופרים מתחילים.
''בונת הספינות'' הוא חלק מקהילת הסו'יא שלה, שבה סין גילתה את אמריקה עשורים אחדים לפני האירופאים, גילוי שהוביל למפה שונה לחלוטין של אמריקה: עולם שבו האימפריות הגדולות של מרכז אמריקה כמו האצטקים, האינקה והמאיה שרדו, בעוד שאסיה הובילה את המהפכה התעשייתית. הסיפור עצמו ממוקם בעתיד שבו סו'יא, מושבה לשעבר של סין, הגיעה לכוכבים ונשאה אתה גישה מסוימת מאוד למדע. הסיפור זכה בפרס BSFA לשנת 2010.
אתר הבית של דה בודארד
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
מקסים (חדש)
גרומיט יום שישי, 27/05/2011, שעה 18:17
|
|
|
|
|
כמו שירה. (חדש)
שלמקו יום שני, 30/05/2011, שעה 23:07
בתשובה לגרומיט
הערך הסיפורי, לעומת זאת, דל.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
