 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0
|
 |
האדם האחרון
ספרים / רונן אברמסון
יום שישי, 10/06/2005, שעה 10:00
פרק לדוגמה מתוך ספר ישראלי חדש
|
|
מן הכריכה האחורית:
אילו היה ברשותך הכוח לממש כל מחשבה, במה היית בוחר - בטוב או ברע?
רצח עקוב מדם הוביל למאסרו בבידוד של מקס, קורבן של נסיבות. בתפנית גורל דרמטית מגלה מקס כי ביכולתו לנצל כוחות נפשיים ולגרום לכל מחשבה להתרחש במציאות. לאחר 30 שנה בצינוק מקס כבר לא צריך לצאת ממנו כדי לעשות ככל העולה על רוחו; אך יש הרואים במקס איום על תוכניותיהם, והוא נאלץ להיאבק כדי לשמור על חייו, על שפיות דעתו ועל הגבול שבין מציאות לדמיון.
א'
דה-סילבה נתקל בשניידר כבר ביומו הראשון בקמפוס של הרווארד, בספטמבר 1942. הוא עסק בסקירה שגרתית של המוחות סביבו, התפעל מן האינטליגנציה הגבוהה של אנשי האוניברסיטה, ויחד עם זאת התאכזב מהשמרנות והנוקשות שהפגינו רובם. ואז לפתע, לראשונה בחייו, פגש בתופעה המדהימה – מוחו של טלפת אחר.
ועוד איזה טלפת. מוחו רב-העוצמה של שניידר הימם לרגע את דה-סילבה והותיר אותו חסר נשימה בשל עומקו האינטלקטואלי הבלתי נתפס.
''ברוך הבא להרווארד, פרנק,'' המתין לו המשפט ברובד העליון והשטחי ביותר במוחו של שניידר. פרנק נרעד קלות מן התשדורת האינטימית שלה ציפה כל ימיו – חלומו של כל טלפת שלא פגש עדיין בבני-מינו.
אולם הוא התאושש במהירות ותגובתו לא איחרה לבוא: ''תודה. אז אני לא לבד, מה?''
''בכלל לא, אני מכיר לפחות חמישה נוספים.''
''הייתי צריך לנחש.''
''אני רואה שלא הסתובבת הרבה בעולם. אני הייתי בורח כל חופשת קיץ ומשוטט עם תרמיל על הגב.''
''באמת?'' דה-סילבה נמלא הערצה עמוקה. ''לי לא הרשו לצאת אפילו לרגע מטווח הראייה של אבא שלי.''
''טוב, החינוך שלי לא היה נוקשה כל כך,'' השתעשע שניידר. ''מי שמיועד לעבוד בתור פועל פשוט יכול לפרוק עול במחיר קטן יחסית...''
''אני יכול להניח שלא כל הטלפתים מוכשרים כמוך?''
שניידר חייך חיוך קטן. ''לא כולם כמוני. אני נחשב לעוף מוזר אפילו בין קוראי המחשבות.''
''איך האחרים?''
''כולם בעלי אינטליגנציה גבוהה, אבל היכולת הטלפתית שלהם פחותה משלי. אותך הייתי מדרג כמספר שתיים אחרַי, ביתרון גדול על מספר שלוש ורק קצת פחות ממני מבחינת טווח הקליטה ועומקה. בטח למדת כבר שאימונים לא משפרים את הטווח והעומק.''
''כן. בילדותי ניסיתי ללא הצלחה להרחיב את השָׂדה שלי. אבל בנוגע לעומק החדירה למוח, הפתעת אותי. תמיד חשבתי שאי אפשר לחדור עמוק יותר ממה שאני מסוגל.''
שניידר התמלא גאווה, אך תשובתו היתה מאופקת ומפרגנת. ''ממה שקלטתי, היכולת שלך דווקא מדהימה למדי. הִרגשת שחדרתי למוח שלך?''
''כן, מין דגדוג קל כזה במוח מכיוון מסוים. אבל לא הצלחתי להגדיר מה אני מרגיש, כי עד כה לא נתקלתי כלל בתחושה הזאת.''
''ככה זה אצל כל הטלפתים. אנחנו, בניגוד לאנשים רגילים, יכולים להרגיש שמחטטים לנו במוח, וגם לאתר את כיוון מקור החדירה.''
''נתקלת במישהו שיכול גם לשנות מחשבות?''
''אני לא מאמין שיש דבר כזה. אם היה, כבר היינו יודעים. תחשוב על זה, אדם שיכול לשנות מחשבות של זולתו היה הרי כובש את העולם בסערה.'' שמץ של תשוקה היה במחשבה זו של שניידר.
דה-סילבה צחק ללהיטותו של חברו החדש. ''כן, אדם כזה היה ממש בלתי ניתן לעצירה. יש לך בכלל השערה מה אנחנו?''
''עד שפגשתי טלפתים נוספים הייתי סבור שאני סתם מוטציה גנטית אקראית. אבל בעקבות הגילוי שיש בוודאי עשרות אם לא מאות אנשים כמונו, שיניתי את דעתי, והיום אני מאמין שאנחנו פשוט השלב הבא באבולוציה של המין האנושי.''
''יש בזה הרבה היגיון. ככל שהמין האנושי מתפתח, כך הוא זקוק פחות לכישורים פיזיים ויותר ליכולות שכליות שיעזרו לו לשלוט בסביבה המשתנה ובכמויות המידע המצטבר במהירות. אבל חשבתי שהתפתחות אבולוציונית מתרחשת אצל כלל הגזע ולא יוצרת מצב קיצוני שבו מתקיימים אנשים בעלי יכולות מפותחות לצד חסרי יכולות.''
''אז טעית. יש כבר תיעוד של כמה מינים אנושיים בדרגות התפתחות שונות שחיו זה לצד זה בתקופות הפרה-היסטוריות. אבל בסופו של התהליך, המתאים מביניהם הוא זה שהשתלט על הגנטיקה האנושית – מה שמחמיא מאוד לנו ולצאצאנו לעתיד,'' צחק שניידר. ''ועוד משהו, ייתכן שאתה טועה והיכולות שלנו עדיין אינן בשיא התפתחותן. מי יודע לאיזו עוצמה בין-מוחית יגיעו הדורות הבאים?! אגב, אני מציע שנפסיק לקשקש מרחוק. אנחנו צריכים להיפגש.''
''כן,'' הסכים דה-סילבה. כתובות המעונות הוחלפו, וכעבור שעה מצא עצמו דה-סילבה מתרווח על הכורסה הנוחה בחדרו של שניידר. המקום היה מעוצב באנינות מפתיעה לגבי בחור בגילו – תמונות שמן קלאסיות, שטיחים עבים ומפות שולחן רקומות. כסף כנראה לא חסַר לו. שניידר נראה במציאות מרשים יותר מאשר בדיוקן העצמי שפרנק חילץ ממוחו שעה קלה קודם לכן. עם סנטר מרובע וחזק, צוואר עבה ושיער בהיר קצוץ בקפדנות. לאחר הגינונים המקובלים הוא מזג לשניהם ויסקי והם התפנו לשוחח. שניידר ניווט במכוון את השיחה כך שמרביתה תתנהל באופן על-מילולי. כשחש שהאורח שלו נינוח דיו, פנה לנושאים שבהם ביקש לדון מלכתחילה.
''מפריע לך שאני חודר ככה לפרטיות שלך?'' שאל שניידר, ובכך הזמין למעשה את בן-שיחו לחדירה מנטלית הדדית עמוקה עוד יותר.
''לא ממש,'' חייך פרנק, ובעוד שניידר מחליק הלאה והלאה אל תוך מוחו, מבחין בטוב לב, אצילות ונאמנות, חדר גם הוא לרבדים עמוקים במוחו של שניידר. הוא שחה שם בחומר אוטוביוגרפי מדהים, הבחין מצד אחד בעומק האינטלקט שלו, באישיות הכריזמתית ובאהבת האדם הזורמת ממנו בחופשיות. מצד שני היה ער גם לתאוות השלטון של שניידר ולצורך העצום שלו להיחקק לעד בהיסטוריה האנושית.
ואז, בין כל הפרטים האלה, הבחין גם ברעיון מוזר של שניידר שמילא את כל הכרתו. ''אתה רציני בקשר לארגון הזה?'' מיהר פרנק לשאול.
''רציני לגמרי. זה יהיה ארגון של טלפתים שיאגד תחתיו את פעולות המין האנושי. מעין ממשלה עולמית. אנחנו נדריך את האנושות למערך חיים חדש שבו לסכנת המלחמה אין מקום, שבו המדע הופך את החיים לטובים יותר ונוחים יותר.''
''למה אתה חושב שהטלפתים יהוו חלופה הולמת יותר לממשל הקיים היום?'' הִקשה דה-סילבה. ''האם להערכתך הטלפתים הומניים יותר?''
''לגמרי לא,'' החזיר לו שניידר בתקיפות. ''הטלפתים סובלים מאותן חולשות אנוש של אנשים רגילים, במגבלה אחת – הם לא יכולים לשקר זה לזה, ולוּ דבר שקר פעוט ביותר. אין הם יכולים להעלים שום רגש, נסתר וסמוי ככל שיהיה, מבלי שבני-מינם יבחינו בכך. כל עוד הם קוראים זה את מוחו של זה כספר הפתוח, נשלל מהם לחלוטין הפיתוי לגבש החלטות שאינן לטובת המין האנושי. הם פשוט ייאלצו להשאיר את טובת המין האנושי לנגד עיניהם, במקום את תועלתם האישית, או לפחות להאמין שהם פועלים לטובת הכלל. אני מדבר בעצם על ממשל של פילוסופים שחותרים יחדיו אל הטוב, גם אם בלית ברירה.''
''כלומר: אתה מניח שהמנהיגים האנושיים הרגילים אינם פועלים לטובת האנושות,'' טען נגדו דה-סילבה.
''המנהיגים שהכרנו עד היום פעלו, במקרה הטוב, לטובת האומה שלהם,'' קטע אותו שניידר. ''מעולם לא נתקיים שלטון ריכוזי-עולמי, ולכן המניעים השונים של המדינות פעלו כנגד האינטרס הכלל-אנושי. אנחנו נמצאים כעת במהלכה של המלחמה העקובה ביותר מדם שידע העולם. מיליוני אנשים נהרגים באכזריות – אבל אפילו היטלר מוּנע בדחף של פטריוטיזם עז ומאמין בכל לבו שהוא פועל לטובת עמו ואולי אפילו למען טובתה הכוללת של האנושות.''
בעת שדיבר, הסגיר מוחו של שניידר סוד מסוים לדה-סילבה וזה קפץ על רגליו בתדהמה. ''אתה היית בתוך הראש של היטלר?!'' ספק שאל, ספק קבע נרעש.
''היית צריך לשוטט עוד קצת במוחי כדי להגיע לזה,'' אישר שניידר, ''ולחוות את העניין בצורה עמוקה קצת יותר. זאת היתה חוויה מלמדת מאוד.''
דה-סילבה לא היה זקוק להזמנה נוספת. הוא צלל שוב לתוך עמקי חשיבתו של עמיתו ומצא את המקום שבו אוחסן מה שניתן לכנות 'זיכרון היטלר'. באמצעות התיעוד הזה חי דה-סילבה את האירוע שגיבש את השקפת עולמו של שניידר והִנחה את פעולותיו בשש השנים האחרונות.
האדם האחרון
מאת רונן אברמסון
הוצאת תמוז, 2005
האדם האחרון - במיתוס
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
עומק מחשבה
אלעד יום ראשון, 12/06/2005, שעה 14:56
(2 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
