עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
ריח של בית
סיפורים / ורד טוכטרמן
29/09/12
תגובות: 1
|
 |
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
יום שישי, 13/06/2014, שעה 7:37
סיפור מועמד לפרס גפן מתוך ''היֹה יהיה'' 2013
|
|
מסיבות טכניות סיפור זה מתפרסם בחלקים. בתחתית העמוד תמצאו קישורים לחלקים האחרים.
סיפור זה מתרחש בעולם ''שומרי הערים'' שבו מתרחש גם הסיפור ''הפוך, לקחת'' שזכה בפרס גפן לשנת 2013.
מת'יו זועף לאורך כל הנסיעה באוטובוס לשדה התעופה – זועף אל הרחובות היפים, אל הבתים המעוצבים, אל הקתדרלות והכנסיות והמדרחובים, אל התיירים והמקומיים בבגדי הקיץ הקלילים שלהם, אל האמנים שמציגים את מרכולתם בדוכנים, תחת שמשיות צבעוניות, אל ריחות האוכל האקזוטיים העולים מהחלון הפתוח, אל מאות שנים של גינון ואלפי שנים של ארכיטקטורה, ובעיקר, יותר מכול, הוא זועף אל האישה הגבוהה, הברונטית היפהפייה בחצאית הפלמנקו ובעקבים האדומים, שמנופפת אלינו לשלום מכל פינה וקרן רחוב. זה בוודאי משחק נפלא עבורה, להיעלם ולהתגשם מחדש ברחוב הבא שעל פניו אנחנו חולפים.
''לפחות תנפנף לה בחזרה,'' אני אומר, ומשגר דרך החלון חיוך זוהר אל הברונטית. ''גם ככה יצאת לא מנומס שלא שכבת אִתה.''
''אתה היית מספיק מנומס בשביל שנינו,'' עונה מת'יו, ומשחרר את הווילון מהתפס שלו. הוא נופל על החלון ומסתיר אותה מעינינו. אבל שנינו יודעים שהיא עדיין שם, עד שנצא מהטווח שלה, עוקבת. מת'יו מחניק רעד.
''אולי תירגע?'' אני חובט בכתפו קלות. ''זה היה רק משחק, בשביל שנינו. היא ספרדייה עם דם חם ואני אוהב שמפנקים אותי. לא עשינו שום דבר לא בסדר. זה לא כאילו היא אחת הערים שלי.''
''זה לא מוסרי,'' ממלמל מת'יו.
מתחסד. אני מגלגל עיניים, אבל לא אומר דבר. אנחנו מטיילים ביחד כבר שבעה חודשים, ואם נתחיל לבקר אחד את הבחירות של השני בשותפות למיטה... טוב, הרשימה שלי תהיה הרבה יותר ארוכה. ''בסדר, אני מודה. ברצלונה הייתה רעיון גרוע.''
''אתה חושב?'' הוא מסנן, ואני מחליט, בחוכמה לא אופיינית, לשתוק עד שאנחנו מגיעים לטרמינל.
התור לבידוק הביטחוני משתרך לפנינו, ארוך ומפותל כמו נחש, עמוס מאות תיירים עצבניים ואומללים. כבר ציפינו לזה – זה היה ככה בכל מקום בעולם בשנה האחרונה, ואין לנו לאן למהר. אחרי כמה שבועות שבהם לא שמעתי עברית בשום מקום, השפה מתגלגלת אל האוזן שלי בהפתעה, כמו לגימה של בירה זולה שמתגלה כשמפניה. אני מחייך למרות רצוני, ומחפש בעינַי עד שאני מוצא את הזוג הישראלי, קצת לפנינו בתור. הם צעירים, בערך בגילי, ונראים עצבניים בדיוק כמו כל שאר. אני עומד להגיד שלום, ואז הם מדברים שוב. ''אבל אני לא מבינה, מה הקטע?'' הבחורה מחווה לעבר התור. ''כולם בהיסטריה ממשהו שבכלל קרה באמריקה ולא באירופה!''
''טוב מאוד שהפילו להם את המגדלים, אני אומר לך,'' ממלמל הבחור. ''שיראו מה זה פיגועים פעם אחת, שיראו מה עובר עלינו כל הזמן!''
אני לא מבחין שעצרתי עד שמת'יו נתקל בי. ''מה יש?'' הוא שואל, ומבטו מבזיק בסקרנות אל הישראלים. הוא לא מבין מה הם אומרים, אבל הוא מזהה את השפה. לימדתי אותו כמה מילים כדי להעביר את הזמן בהמתנות ארוכות לאוטובוסים או לרכבות.
''כלום. בוא נלך לשתות קפה. אולי התור יהיה פחות גרוע כשנחזור.''
הוא נראה ספקן, אבל לא לוחץ. עד שאנחנו מוצאים עגלת קפה הוא כבר לא עצבני, וגם אני לא.
''מצטער,'' אני אומר כשהוא חוזר עם רשימת הטיסות הקרובות. ''זו בסך הכול אשמתי שהן מוצאות אותנו כל כך בקלות. אם הייתי מצליח להפעיל מיסוך... אני באמת מנסה, אתה יודע.''
מת'יו מנופף בידו בביטול. ''אני יודע. וזה לא היה משנה הרבה. מיסוך זה נחמד, אבל לא באמת יעיל לאורך זמן. אם אנחנו נשארים מספיק זמן בערים, כולן מוצאות אותנו בסוף.''
אולי, אבל הוא לא היה משקיע מאמצים רבים כל כך בניסיונות ללמד אותי אם לא היה חושב שזה היה משפר את הטיול שלנו. הוא צודק בדבר אחד – לא התרחקנו כל כך מהבית, הוא מקנדה ואני מישראל, רק כדי למצוא את עצמנו שוב באהבה המגוננת הזו, בטיפול החובק-חונק הזה. רצינו להסתובב בעולם עם תרמיל על הגב, לצאת להרפתקאות, בלי מסלול, בלי כיוון, עצמאיים, חופשיים. שנינו יודעים שלא יהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות לטיולים. במקום זאת נגררנו חסרי אונים אחרי מדריכות טיולים שמינו את עצמן, כנגד רצוננו, להראות לנו את כל פלאיהן וסודותיהן ולדאוג לנו כאילו היינו ילדים קטנים. זה דמה יותר לטיול בר-מצווה עם ההורים מאשר לטיול של שני תרמילאים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם. כך לפחות הנחתי – אבא שלי, מן הסתם, מעולם לא לקח אותי לטיול בר-מצווה מחוץ לישראל.
אנחנו שותים את הקפה הדלוח שלנו ומתעמקים בדף המקושקש שמת'יו שרבט. שדה התעופה של ברצלונה מציע מבחר לא רע של יעדים. הטיסות ביממה הקרובה יוצאות לניו יורק, אמסטרדם, דבלין, סידני, בייג'ין, ביירות, קהיר, ריו, פראג, ורומא. חצי מהרשימה הם מקומות שכבר היינו בהם. הספקנו הרבה בשבעה חודשים. ביירות נפסלת, כמובן. קהיר לא אטרקטיבית במיוחד בעינַי, וניו יורק לא אטרקטיבית בעיני מת'יו מאותן סיבות – שתיהן לא רחוקות מספיק מהבית. וממילא קשה לי להאמין שיהיה לנו כיף בניו יורק כרגע, בין פעולות החילוץ, החפירות והשיקום.
''דבלין?'' מת'יו מציע לבסוף. ''הבירה אמורה להיות טובה.''
זה מסכם בערך את כל הידע של שנינו על אירלנד, אבל זה בסדר. לרוב היעדים שלנו טסנו בלי שום ידע מקדים. זה חלק מהכיף. אבל אני בכל זאת מהסס. בספרד האקלים היה דומה לישראל. באירלנד חורף אמִתי עכשיו, ואני לא מת על קור.
''חמש מעלות זה לא קור.'' מת'יו צוחק עלַי, וכשאני לא משתכנע הוא מתאר שלל חוויות ציוריות מהחורף בצפון קנדה, מלימודי נהיגה שכוללים מכוניות שלא מתניעות, להדיפת וגריפת שלג מסף הדלת ארבעה חודשים בשנה, רק כדי שתוכל לצאת מהבית. ''יש אִמרה ביילונייף,'' הוא מספר לי, ''תקטר כמה שאתה רוצה על הביצים הקפואות שלך, כל עוד אתה אומר לתיירים, 'איזה יום אביב מקסים'.''
''אבל מה יש לעשות באירלנד, חוץ מאשר לשתות הרבה בירה?''
מת'יו מרים אלַי גבה. ''תלוי. אתה אוהב ג'ינג'יות?''
הוא יכול להיות משכנע מאוד, כשהוא רוצה.
יש לנו כמה שעות לשרוף עד הטיסה, ושום רצון לחזור לעיר – למת'יו, לפחות – אז הוא מנצל את הזמן גם כדי לכתוב מכתב לאבא שלו. אני בקושי טורח להתקשר מפעם לפעם. אני מרגיש אשם, אבל יודע שאבא מבין שאני צריך, לראשונה בחיי, קצת מרחק. אני הולך לחנות הספרים של הדיוטי פרי, לעלעל קצת ב''לונלי פלאנט'' של אירלנד. ''אז תשמע,'' אני אומר כשמת'יו מגיע, ''קודם כול, אוכלוסייה – שישה מיליון, בערך.'' כלומר, בערך כמות האנשים שחיים בישראל, אבל פרושים על פני שטח גדול בהרבה. מת'יו מהנהן, מרוצה. פחות ריכוז אנשים אומר פחות רוחות מקומות.
''לאירים יש רק איזה ארבע-חמש ערים גדולות,'' אני ממשיך. ''בכלל, כתוב כאן שהם מאוד מפוזרים. כפרים קטנטנים של רחוב אחד, בתים באמצע שום מקום. הם התפרנסו הרבה מחקלאות עד המאה האחרונה, אתה יודע. אני בטוח שלא נפגוש אפילו רוח מקום אחת סתם ככה בדרך.''
''אין לי בעיה עם רוחות של מקומות קטנים. אני רוצה להתרחק מערים גדולות,'' אומר מת'יו. הוא צודק, כמובן. רוחות הכפרים והיישובים הקטנים אף פעם לא מהוות בעיה. אלו שמטרידות אותנו הן הערים גדולות, שיכולות להקדיש עוצמה בלתי נדלית כמעט לטיפול היום-יומי, החונק, האוהב, הבלתי פוסק בשומרי הערים שלהן – וגם בשומרי ערים זרים שבאו לבקר, כמובן.
''ברור.'' אני מדפדף כלאחר יד בתמונות שבמרכז הספר, חולף במהירות על כמה נופים עוצרי נשימה. ''נשכור רכב, נטייל בכל המדינה. בלי בחורות.''
''אמין מאוד, ג'וני,'' הוא רוטן.
אני צוחק והולך אל הקופה כדי לקנות את הספר, לפני שמת'יו ישאל עוד שאלות. ההבעה בעיניו מוטרדת, כאילו שכח משהו חשוב, אבל לשמחתי הוא לא עולה על זה עד שאנחנו כבר על המטוס. אני מנמנם ליד החלון כשהוא מרים את עיניו מהספר ודוקר אותי קלות בכתף עם מזלג הפלסטיק שלו. ''ג'וני. באיזה צד נוהגים באירלנד?''
אני מנסה לא להיראות אשם מדי.
''מה זה משנה?''
''יו-או-נתן!'' הוא מבטא את השם המלא שלי בהגייה המוזרה שלו, כמו שהוא תמיד עושה כשהוא רוצה שאתייחס למשהו ברצינות.
אני מגלגל עיניים. ''אני אנהג, בסדר?''
''כמעט הרגת אותנו ביפן!'' הוא מוחה. ''ואז שוב באוסטרליה! אם מלבורן בעצמה לא הייתה גורמת למאות כריות ליפול מהמשאית שכמעט התנגשת בה –''
''בסדר, בסדר, הבהרת את הנקודה שלך.'' אני נאנח, וגונב לו את הספר מתחת לידיים. ''למה אתם לא נוהגים בצד שמאל של הכביש?! הייתם תחת שליטה בריטית פעם, לא?''
''כולם היו תחת שליטה בריטית פעם, כולל אתכם!'' הוא לוקח את הספר בחזרה. ''אנחנו נוסעים באוטובוסים הפעם. לא אכפת לי אם זה כפול זמן.''
אני נע במקומי באי-נוחות. ''התחבורה הציבורית באירלנד היא, אה, לא בדיוק מה שאתה מכיר משאר העולם. במיוחד לא, ב... אה... עונת החורף.''
''ג'וני!''
עד שאנחנו נוחתים בדבלין, הוא שוב עצבני.
נהגי המוניות פונים אלינו בחביבות יוצאת מגדר הרגיל כשאנחנו יוצאים משדה התעופה, ושמחים מאוד לעזור גם כשאנחנו מבקשים הכוונות לתחנת האוטובוס הקרובה. אנחנו מחליטים שזו חביבות טבעית, ולא כזו שנובעת מכך שהם נשלחו על ידי מישהו, או מישהי. אין מכאן אוטובוסים למקומות שאינם ערים, באופן טבעי, ואני מציע שוב לשכור אוטו בשדה התעופה ולצאת לכיוון הנופים הכפריים. אבל השעה אחת בלילה, שנינו סחוטים, והדבר הכי טוב שנוכל לעשות כרגע יהיה למצוא לעצמנו איזו אכסניה בדבלין, ולהמשיך החוצה בבוקר.
ככל שהעיר גדולה, עמוסה ועסוקה לוקח לה יותר זמן להכיר בנוכחותנו. הממוצע הוא כמה שעות. הפעם זה קורה מהר יותר. כשהכביש המהיר מפנה את מקומו לאזור תעשייה ובניינים גבוהים, בשולי העיר, מודעות עצומה שוטפת אותי כמו גל. השׂער על עורפי סומר, וצמרמורת חולפת בי ומשאירה את קצות אצבעותיי מעקצצים ואת ראשי סחרחר. לצדי, מת'יו מתנשף. אוזניו סמוקות ולחייו חיוורות, ואני מתאר לעצמי שגם אני נראה ככה. התחושה היא כאילו היית נמלה שענק עצום תפס בתוך כף ידו, הרים אותה באוויר לגובה עשרות מטרים, בירך אותה לשלום בקול רועם ומחריש אוזניים, ואז הניח אותה בחזרה על האדמה. זה לא כואב, רק מפחיד ומבלבל וגורם לך לחוש קטן מאוד. המודעות סורקת אותנו, ואני חש הפתעה, הכרה ובסופם – ברכה. היא מרפה מאִתנו, דקות ספורות לפני שהאוטובוס עוצר בתחנה שלנו במרכז העיר, ובקושי יש לנו זמן להתאושש ולמהר למטה עם שאר התיירים העייפים. נהר הליפי נוצץ בלילה לאור פנסי הרחוב המעוצבים, הקמורים, ואנחנו מושכים את הצ'ימידנים שלנו מבטן האוטובוס ומחכים. עדיף לסיים עם זה מהר. היא תמצא אותנו, מלאת ידידותיות ורצון טוב וכמיהה לאנשים שמכירים בה. אם יהיה לנו מזל, אולי נצליח לצאת מזה מהר, לא לפני שהיא תתעקש לשכן אותנו במלון הכי יקר בעיר ושניפגש אִתה לארוחת בוקר. אם יהיה לנו עוד יותר מזל, אולי היא תהיה ג'ינג'ית.
מזג האוויר קר, וטיפות קטנות מתחילות לרדת. מת'יו שולף את מעיל הגשם הדק שלו. אני כבר עטוף בכמה שכבות, כולל כובע הצמר והצעיף שלי. אנחנו מחכים.
מי שבאה לקראתנו אינה רוח עיר נלהבת וחייכנית, אלא אדם כבן חמישים, בעל שׂער אדמוני ששיבה זרקה בו. הוא יורד ממונית בצד הנהר וחוצה בחופזה את הכביש, מתעלם מהרמזור האדום. למרות מזג האוויר הקר, הוא נראה סמוק וברור שמיהר לכאן. הוא מביט סביבו בתיירים, כאילו מישהו מתאר אותנו עבורו, עד שלבסוף עיניו נעצרות. הוא פוסע לעברנו בהחלטיות, שפתיו מהודקות, מצחו קמוט, ומת'יו בקושי מספיק ללחוש, ''ג'וני, אני חושב שזה שומר הערים של אירלנד –''
''מי אתם?'' הוא מתפרץ, ולוקח לי רגע להבין אותו. המבטא האירי שלו כבד, ונשמע כבד אף יותר בגלל הכעס. ''למה באתם לאירלנד?''
מת'יו מתאושש ראשון, אולי בגלל ששפת האם שלו היא אנגלית וקל לו יותר להבין את השומר למרות המבטא, ואולי בגלל הדחף הבלתי נשלט שלו להסתדר עם כולם ולהיות נחמד לכל אדם שאנחנו פוגשים. ''נעים מאוד,'' הוא אומר ומחייך. ''אני מת'יו דיווידסון –''
''שיימוס בראניגן.'' הוא מציג את עצמו כלאחר יד, ולא לוקח את ידו המושטת של מת'יו. למרות הסיטואציה המתוחה, אני נאלץ להתאפק שלא לחייך, כי שיימוס הוא כל קלישאה אירית שאי-פעם נתקלתי בה – השם, המבטא, השׂער. חסר לו רק מעיל התלתנים וקדרת הזהב של הלפרקונים.
ואז הוא ממשיך, בעוינות ברורה, ואני כבר לא חש דחף לחייך. ''מה עושים שני שומרי מקומות זרים מחוץ לארצות שלהם?''
''מטיילים,'' אני אומר, מתאים את הטון שלי לטון שלו. אני עייף, עצבני, והחקירה הצולבת הזו לא מוצאת חן בעינַי. הוא אומר את המילה זרים כאילו הייתה קללה. ''יש לך בעיה עם זה?''
נהר הליפי, שהיה עד לפני רגע שקט כמו הכנרת ביום קיץ, מצליף בגדות האבן שלו, ואני יודע מהרסס הקר בעורפי שגלים גבוהים מטפסים מאחורַי. הרוח שנושבת סביבנו קפואה, והגשם מתחזק. השומר הזר שותק ומביט בנו דרך חרכי עיניו, דרוך כמו אקדח. אני משיב לו מבט יציב. הגשם אינו נוגע בו, כאילו הוא עומד מתחת לחור בענן, או למטרייה ענקית בלתי נראית. ידי נשלחת כמאליה אל כיס המעיל, שם נחות בבטחה ההגנות שנתנו לי הערים, אבל מת'יו תופס בזרועי. ''יו-או-נתן.'' הפחד בקולו מחלץ אותי מטראנס העוינות המוזר שנקלעתי אליו. אני מוציא את ידי מהכיס ומתאמץ לנקות את המתח מקולי כשאני מתחיל שוב, ''אנחנו בטיול סביב העולם. לא באנו לכאן לפגוע בך או בערים שלך.''
ההצהרה שלי נשמעת מגוחכת. לפגוע בו או בערים שלו? אנחנו שני שומרי ערים נטולי כוח בארץ זרה, עם ערים זרות. כל אחת מהן יכולה להרוג אותנו בעשרות דרכים שונות. והוא, שנמצא בקשר עם כולן, יכול לצוות על כך בהרמת אצבע.
אבל לדברַי יש השפעה. הוא מבחין ככל הנראה לראשונה בתיקי הגב העצומים שלנו, ומשהו מהמתח ביציבתו נרגע מעט. משהו קטן. ''שומר ערים אינו עוזב את הערים שלו לעולם. אתם מצפים שאאמין שפשוט יצאתם לטיול קטן והשארתם אותן לבדן?''
מת'יו מאלץ את עצמו לחייך. ''אלה עדיין לא הערים שלנו, מר בראניגן. אנחנו לא השומרים הנוכחיים, אנחנו היורשים. אתה בטח לא יכול להאשים אותנו שאנחנו מנצלים את ההזדמנות להסתובב קצת לפני שיקרקעו אותנו.''
הוא אומד אותנו במבט ארוך, אבל נראה שהוא החליט להאמין לנו, ואני כמעט יכול לחוש את אנחת הרווחה העוברת בכל גופו, מאצבעות הרגליים ועד קצות השׂער הג'ינג'י. הוא מושיט לנו יד ללחיצה, סוף-סוף. ''אני מתנצל על גסות הרוח שלי. נוכחות של שומרי ערים זרים באירלנד בדרך כלל מצביעה על סכנה לעיר.''
מת'יו ואני מחליפים מבטים תמהים כשאנחנו לוחצים את ידו. סכנה לעיר? בערך כמו הסכנה שצפויה לג'ירפה מיתוש? ממה הוא מפחד, שנצייר גרפיטי על הבניינים?
באור מנורות הרחוב, כשהגשם נרגע מעט, אני מבחין שהוא חיוור ומיוזע, למרות האוויר הקפוא. ''אני אשמח לפצות אתכם,'' הוא ממשיך, ומצביע על המונית שעדיין עומדת, מחכה לו. ''ניקח אתכם למלון הטוב ביותר בעיר.''
''זה בסדר, הזמנו חדרים באכסניה –'' מת'יו משקר במהירות.
''שטויות, אנחנו לא נשכן שני שומרי ערים באכסניה.'' הוא מחייך. החיוך מאולץ מעט. ''כל עוד אתם באירלנד, אתם תחת חסותי. תיהנו מזה.''
אנחנו מחליפים שוב מבטים. לפני רגע העיר נערכה להגן עליו, ועכשיו הוא רוצה לקחת אותנו למלון פאר. אצל שניהם השינוי נראה קיצוני מדי ולא טבעי. ואיפה העיר, באמת? אנחנו מרגישים אותה סביבנו, וברור שהיא מתקשרת אִתו, אבל תחושת הנוכחת-נפקדת הזו לא מוצאת חן בעינַי. בכל הטיולים שלנו, מעולם לא קרה שרוח מקום זיהתה אותנו אך לא באה לפגוש בנו, בין אם היא הייתה רוח של כפר עם שלושה רחובות או של עיר עם שני מיליון תושבים. האם הוא מסתיר אותה מאִתנו? מת'יו, חשדן או מגונן או פשוט מסור מדי לחובתו, שואל, ''יש סיבה אחרת שהיינו צריכים להיות כאן?''
''לא.'' בראניגן רגוע עכשיו, או לפחות משתדל להישמע כך. ''אבל באמת שלא ציפינו למבקרים. לא היו כאן שומרים אחרים כבר עשרות שנים. וגם אז, הם מעולם לא באו בחורף. ובאמת, מתחיל להיות קר. שנלך?''
מת'יו מגלגל את עיניו, ואני עוצר אותו לפני שיתחיל לספר לשיימוס שזה לא חורף כל עוד אתה זוכר איך נראית האדמה מתחת לכל השלג. אנחנו הולכים אחריו אל המונית. הנהג עוזר לנו לדחוף את התרמילים לתא המטען. שיימוס מנסה להפר את השתיקה הלא נינוחה בשאלות אגביות על שלומנו, מזג האוויר, המקומות שביקרנו בהם. הוא לא טוב במיוחד בשיחת חולין, אבל למזלו מת'יו משתף אִתו פעולה ושמח לפטפט, ידידותי וחביב כהרגלו. אני, לעומתו, לא מתרכז בשיחה, ומביט מהחלון בבניינים, ברחובות, באנשים במעילי הגשם ובצעיפים ובמטריות, מחפש נפנוף אגבי או סימן זיהוי קל בעיניהן של הנשים, אבל לא מוצא.
המלון המפואר שאליו שיימוס לוקח אותנו מעוצב בתימה של עתיק וחדשני כאחד – עמודי שיש, רצפות מעוטרות, פסלים רנסנסיים וצמחייה מטופחת. פעם הדברים האלו היו מרשימים אותי, אבל כבר ראינו מאות כאלו.
שיימוס נפרד מאִתנו בכניסה ללובי, לא לפני שהוא נותן לנו את מספר הסלולרי שלו, ''לכל צורך'', כך הוא מדגיש. לאף אחד מאִתנו אין טלפון סלולרי, ואני מניח שלא תהיה לנו שום סיבה להתקשר אליו בכל מקרה. הוא שואל בנימוס לאן אנחנו הולכים, וכשאנחנו מושכים בכתפינו בחוסר ודאות ומסבירים שאנחנו מתכוונים להסתובב ברחבי המדינה, הוא ממליץ לנו בחום לשכור רכב – על חשבון הבית, כמובן – ונותן לנו כרטיסי ביקור של כמה סוכנויות. מת'יו נאנח למראה הבעת הניצחון שעל פנַי.
המיטות שלנו עצומות, ואפילו הן כמעט חסרות נוכחות בחדר הגדול, עמוס המותרות והפינוקים. בזמן שמת'יו מתקלח, אני מזמין ארוחה דשנה משירות החדרים – תמיד היה לי קל יותר ממנו לנצל את היחס המועדף שאנחנו מקבלים.
מת'יו ממשיך להתעסק בעקשנות בשיימוס ובדבלין בחצי שעה הקרובה. ''אף פעם לא הייתה רוח מקום, קטנה או גדולה, שלא באה לברך אותנו בעצמה,'' הוא אומר את מה שאני כבר יודע.
אני מוזג לעצמי מיץ תפוזים, לוגם ומעווה את פנַי. מר. תפוזים טעימים וקפה טוב. שני הדברים העיקריים שבגללם אני מתגעגע לישראל. דווקא מהבחינה הזו, ספרד לא הייתה גרועה כל כך. ''אני לא יודע. אולי היא ביישנית.''
''היא לא הייתה ביישנית כשהיא בירכה אותנו באוטובוס. גם לא עוינת כמוהו,'' מת'יו אומר.
אני מניח את הכוס שלי ועובר לחסל את שארית הסטייק. ''אולי זה קטע תרבותי. ערים שקטות, שומרי ערים רכושניים. שמעתי שהאירים די שוביניסטים.''
מת'יו מביט לעבר החלון. ''אני לא יודע. משהו הרגיש לי מוזר שם.'' הוא משתהה, ואז מניח את המזלג שלו, והולך לסגור את החלון.
אני מגלגל את עינַי. ''אנחנו בתוך התחום שלה, אתה יודע. היא יכולה לשמוע אותנו גם בקומה העשרים של המלון הזה וגם במרתף מתחת לאדמה.''
''אז בוא לא נעזור לה.'' הוא מנמיך את הקול שלו. ''שמתי לב לעוד משהו מוזר.''
''או?'' אני מקשת לעברו גבה מעל הבירה המרה שקיבלנו. אומרים שזה טעם נרכש.
''אם אבא שלך בתחום של עיר, וצריך לדבר אִתה למרות שהיא לא לידו, איך הוא עושה את זה?''
אני מקמט את מצחי. ''בטלפתיה, מן הסתם.''
''גם אבא שלי. אבל אני לא חושב שזה מה ששיימוס עשה.''
''למה?''
''הייתה לו אוזנייה חדשה כזו של טלפון סלולרי באוזן. בלוטות', אני חושב שקוראים לזה.''
''לא מכיר.''
מת'יו מגלגל את עיניו. ''אתם מפגרים טכנולוגית בישראל.''
''ספר את זה לחבר'ה שמכרו את איי-סי-קיו לפני כמה שנים.''
''אתה מפספס את הנקודה. למה לא בטלפתיה?''
אני מעיף מבט על הרחוב הסואן שמתחתינו. ''אמרתי לך. ביישנית.''
אבל אף אחד מאִתנו לא באמת מאמין בכך. קשה לי להירדם, ומההתהפכויות של מת'יו אני יודע שגם הוא לא ישן. יש בי דחף לא הגיוני לקום וללכת, פשוט לברוח, לארוז את הדברים שלנו ולעלות על מונית ולצאת במהירות מהעיר, עוד לפני שהשמש תזרח. מעולם לא הרגשתי כך בתחומה של רוח עיר כלשהי. לוקח זמן רב עד שאני מסוגל לתת שם לתחושה. פחד.
הלילה, וארוחת הבוקר, עוברים ללא אירועים מיוחדים. אנחנו שמחים כששיימוס לא מופיע לבקר. אני משתמש בעמדת האינטרנט של המלון (10 יורו לאורח רגיל, חינם לשומר ערים), כדי לבדוק את מזג האוויר לימים הקרובים ולהתעניין במסלולי טיול. עד שמת'יו מסיים עם הצ'ק-אאוט והקפה שלו, אני כבר חוזר עם חיוך זחוח ומפתחות של מכונית רנו קטנה ונוצצת. ''השכרת הרכב ממש כאן מחוץ למלון,'' אני מספר לו. ''מסתבר שמישהו כבר שילם בשבילנו על מכונית. לא נחמד מצדם?''
אני לא מתנגש באף אחד עד היציאה מהעיר, ומת'יו מחשיב את זה לסוג של נס. הדרך החוצה מהעיר מגלה לנו מראות מדאיגים מעט – גשמי הלילה יצרו הצפות מקומיות ונהרות קטנים עולים על גדותיהם. שוטרים בסירות מפנים חלק מבנייני המגורים הנמוכים. ''אתה חושב שזה יהיה ככה בכל מקום?'' אני שואל כשאנחנו עוצרים למלא דלק.
''לא,'' מבטיח מת'יו. ''לפי הלונלי פלאנט, דבלין הרבה פחות גשומה ממערב אירלנד. יהיה לנו גשם רוב הטיול.''
''נהדר,'' אני נאנח.
מת'יו מביט שוב לאחור, אל המגדלים והבניינים המתנשאים מאחורינו, ואני יודע שהוא עדיין חושב על שיימוס.
''אבל למה הוא היה כל כך עוין?''
''מת'יו...'' אני לא מרים את עינַי ממשאבת הדלק. ''כמה שומרי ערים פגשנו? שלושה, אם אני לא טועה. לא בדיוק מדגם מייצג. והברזילאי לא נחשב, הוא רץ לעזור עם איזה מונסון או טורנדו או משהו ובקושי אמר שלום –''
''בדיוק. כולם היו עסוקים, מוטרדים לפעמים, אבל אף אחד מהם לא היה עוין.''
אני סוחט את טיפות הדלק האחרונות מהפייה. ''אז הבחור קצת מוזר, אז מה. העיר נראית בסדר גמור, חוץ מקצת יותר מדי גשם. היא פינקה אותנו כמו שצריך. ועד שלא פגשת אותה, דיברת אִתה, אתה לא יודע כלום. תירגע ותיהנה מהטיול, מאטי.''
אני חותם את הדיון בכך והולך לשלם, אבל אני מגלה שגם אני לא רגוע. אולי החרדות של מת'יו דבקו בי, כי אני לא מצליח להיפטר מהקול המעצבן בשולי מחשבותיי, קול שדומה באופן חשוד לקולו של אבא, דורש ממני למלא חובה שאינה שלי, לתחוב את אפי לענייניהם של אחרים. מת'יו יצחק עלַי, והוא עלול להגיד ''אמרתי לך'' למשך כל שארית הטיול אם יתברר שהוא צדק ומשהו קורה כאן. אבל מה הנזק בבדיקה קטנה?
אני נעמד כשפנַי אל העיר, חוכך בדעתי. כמובן שאני יודע איך עושים את זה בישראל. ידעתי להשתמש בקריאה עוד לפני שידעתי לקרוא. אבל זאת עיר של שומר אחר. היא לא מכווננת אלַי. לא בטוח שזה בכלל יצליח.
מצד שני, אם זה יצליח, זה יהיה רק כאן, בתחומי העיר. לא תהיה לי הזדמנות אחרת לדבר אִתה. אני עוקף את תחנת הדלק, כורע על האספלט בישיבה שפופה ומצמיד אליו את ידי הפרושה, כך שכולה נוגעת בקרקע, כל פיסת עור חשוף. אני לוקח נשימה עמוקה, אטית, ומתרכז בכל מה שראיתי בלילה שעבר, בנהר הליפי הגדול ובגדות האבן שלו, בפנסי הרחוב הקמורים, במבנים המפוארים, העתיקים, בספינות, בפאבים, בארכיטקטורה ובהיסטוריה.
''דבלין!''
הקריאה מהדהדת באופן שבני אדם אחרים אינם יכולים לשמוע, ואני מחכה רגע ארוך, לא יודע אם אני חושש יותר שתגיע או שלא תגיע. הן לא אוהבות כשמשתמשים בקריאה. אני חושב שזה אחד הדברים היחידים שמזכירים להן שיש להן מגבלות – הן מחויבות להיענות לקריאה של השומר שלהן. אבל אני לא השומר שלה. טכנית, אני עדיין לא שומר של שום מקום. אם היא יכולה לא להיענות למה שללא ספק נחשב גם כאן כמעשה לא מנומס במיוחד, היא בוודאי תבחר בכך.
אבל אז משב רוח חולף על פנַי, וכשאני מרים את הראש רוח העיר של דבלין עומדת מולי, ואי-אפשר לטעות בה.
היא באמת ג'ינג'ית. פניה המנומשים מאופרים בסגנון קצת גותי. הוא לובשת תלבושת ריקוד אירי מסורתית – או לא כל כך מסורתית, אני חושד, כיוון שהיא נראית צבעונית מדי – אולי יותר בשביל התיירים מאשר בשביל המסורת. מתחתיה תחובים אל תוך מגפי הגשם הצבעוניים שלה גרביים מפוספסים ארוכים. על התלתלים הג'ינג'יים המקורזלים נח כובע צמר עם שתי קרניים ויקינגיות סרוגות. גם זה, אני יודע, בשביל התיירים, וככל הנראה גם המטרייה עם הדפסי הכבשים שהיא אוחזת. זוג עיניים ירוקות, מלאות תבונה, עומק, וניצוץ של משובה, מביטות אלַי דרך זגוגיות משקפיה.
אני קם על רגלַי, מנקה את כף ידי, והיא מחייכת אלַי. ''לא רע בשביל שומר זר,'' היא אומרת. בניגוד לשיימוס, כמעט אין לה מבטא אירי, והאנגלית שלה ברורה ופשוטה. היא ללא ספק מורגלת בשיחות עם תיירים. ''אבל יש לך מזל שהייתי באזור ובדיוק הקשבתי. אתה בעצם צריך לבטא את זה 'דא-בלין' כדי שאני אשמע.''
מוסיקת רקע קלושה מארוחת הבוקר מתנגנת בזיכרוני. ''כמו בשיר.''
היא צוחקת. ''יש הרבה שירים אודותיי.''
הנמשים על פניה מרקדים כשהיא צוחקת, ואני מעביר עליה מבט מעריך, תוהה עד כמה מת'יו יתנגד ללילה נוסף בעיר, ומגיע למסקנה שהוא יהרוג אותי. ''אני יונתן.''
היא קדה אלַי, ואומרת בעברית עם מבטא כבד, ''שלום, יו-נ-תן, נ-עים לה-כיר.''
אני קד בחזרה ומחייך. היא לא יודעת יותר עברית ממת'יו, אבל היא זיהתה את הצליל. באוניברסיטה בדבלין בוודאי לומדים כמה ישראלים. היא חוזרת לאנגלית. ''אז מה אני יכולה לעשות בשבילך, שומר ערים?''
אני לא בטוח מה לענות, ומרגיש מגוחך פתאום. היא אישה צעירה, בריאה, יפה, בטוחה בעצמה. אין עליה שום סימן מובהק של ערים השרויות במצוקה, בחולי או במכאוב.
היא מחכה בסבלנות, מחייכת קלות בזמן שאני מביט בה, לשוני דבוקה לחכי.
''הוא רוצה לשאול אותך על שומר הערים של אירלנד,'' אומר מת'יו.
שנינו מביטים בו. הוא נשען כנגד מבנה האבן של השירותים, וכל החביבות המחויכת הרגילה שלו נעלמה מגופו. ''הוא רוצה לשאול אותך אם יש משהו בקשר לבראניגן שהיית רוצה שנדע.''
היא מעבירה את עיניה ממנו אלַי, עדיין קלילה וחייכנית. ''כמו מה?''
אני מוצא את הקול שלי סוף-סוף. ''שיימוס אמר... ששומרי ערים אחרים בדרך כלל נתפסים כסכנה לעיר.''
''זה נכון.'' פניה מתעננים, אך זה נראה יותר כמו כאב חולף של זיכרון רחוק. ''לאורך ההיסטוריה שלי, עוד בתקופת הכיבוש הוויקינגי, הכרזות מלחמה נישאו בידי שומרי ערים.''
אני מביט בדוגמאות הכבשים על המטרייה. נדמה כאילו הן מקפצות סביבה, משלימות סיבוב שלם כשאני מסיט את המבט. ''אבל זה היה לפני מאות שנים. אולי יותר.''
היא מהנהנת שוב. ''חלק מתפקידו של שומר ערים הוא להגן על העיר שלו. שיימוס בראניגן לוקח את התפקיד שלו מאוד ברצינות.''
''בגלל זה לא באת להגיד לנו שלום?'' שואל מת'יו.
היא מקשתת את גבתה מעל המשקפיים ומעקלת את שפתיה לעומתו. ''הערים בקנדה לא עסוקות כמו באירלנד, אני מניחה? פחות חיי לילה, יותר גריפת שלג?''
הצחוק מתמלט מחזי לפני שאני מספיק לעצור בו. מת'יו תוקע בשנינו מבטים נזעמים. גם דבלין צוחקת. ''חשבתי לתת לכם לישון בשקט. האמת, לא ציפיתי שתעזבו כל כך מהר. יש אצלי דברים מדהימים לראות, אתם יודעים. הטירה, הכנסיות, המוזאונים, הפאבים... אולי תישארו עוד לילה?'' היא קורצת, ואני לא יכול שלא לחייך. היא בדיוק כמו כל אחת מרוחות הערים האחרות שנתקלנו בהן. הגילוי משמח, לשם שינוי. מתח שלא ידעתי שאצור בכתפַי משתחרר באטיות. הנמשים על העור הבהיר והמושלם מרקדים שוב. אני מעביר עליה עוד מבט מעריך, ואז מביט שוב במת'יו בתקווה. למה שלא נישאר עוד לילה, בעצם?
''לא, אני מצטער. אבל אנחנו באמת חייבים להמשיך הלאה,'' אומר מת'יו בטון פסקני.
אני מחניק אנחה וממשיך. ''את בטוחה שאין שום דבר? משהו שאת צריכה עזרה בו? משהו שאת רוצה לספר לנו לגבייך, או לגבי שיימוס?''
''עזרה?'' החיוך לא עוזב את שפתיה. אני לא חושב שהיא לועגת לי, רק משועשעת מהרעיון, אבל פנַי בכל זאת שוב מרגישים חמים. ''תודה לכם, שומרי ערים. אין שום בעיות בעיר הזו. השומר שלנו עושה כמיטב יכולתו, בדיוק כמו שאבא שלו עשה, ואביו לפניו, ואביו לפניו. בדיוק כמו שדודנו עושה בצפון אירלנד.''
כמיטב יכולתו. זו בחירת מילים מעניינת, אבל המידע החדש מעניין עוד יותר. ''יש שומר עיר אחר בצפון אירלנד?''
''זו מדינה אחרת, אתה יודע,'' אומר מת'יו, בנימה של חשיבות עצמית של אדם שקרא בטיסה של שעתיים וחצי את כל הלונלי פלאנט. ''מאז 1921, באופן רשמי.''
דבלין מהנהנת. ''אבל השומרים שייכים לאותה משפחה.''
''באמת?'' מת'יו מרים גבה. ''זה נדיר.''
''לא כל כך,'' אני אומר. ''גם אצלכם בקנדה יש כמה שומרי ערים מאותה משפחה, לא?''
''כן,'' מת'יו אומר, ונשמע מרוחק. אני רואה את משקל החובה מאחורי העיניים שלו, כבד כמו משקולת, ממסמר אותו. זו עלולה להיות הפעם האחרונה שהוא רואה את אירלנד, שהוא פוגש את דבלין. ועדיין, למת'יו יש חמישה אחים, ואני בן יחיד. אולי עדיף להיות שומר אחד בישראל הקטנה ולא אחד משישה שומרים בקנדה העצומה, אבל כשהוא סיפר לי שיש לו אחים, נמלאתי קנאה. החובה והכבילה האלו שבעתידי לא היו מאיימות כל כך אם היה לי מישהו קרוב לחלוק אִתו את הדברים, אפילו אחות, שמן הסתם לא הייתה יורשת את יכולותיו של השומר. פשוט מישהו קרוב, לברוח אליו בארץ שהיא כמו שדה מוקשים של רוחות מקום, שנמצאות תמיד בכל מטר, בכל סוף שביל, מחכות לי. רק לי. אני כבר לא אזכה לאחים או אחיות. אחרי שאבא שלי ימות, עול השומר יעבור אלַי, והערים תהיינה המשפחה היחידה שלי.
בדממה הקודרת שהשתררה, מת'יו אומר לבסוף, ''אולי כדאי שנלך. אנחנו רוצים להגיע לצוקי מוהר לפני הצהריים.''
''יפה שם מאוד.'' דבלין מהנהנת, עיניה מביטות אל המערב. מתי בפעם האחרונה היה לה זמן לעזוב את גבולות העיר וללכת לבקר שם? בוודאי לפני עשור או יותר. ''תבטיחו לי בכל זאת ערב אחד בפאב לפני שתטוסו בחזרה?''
''אנחנו נשמח,'' אני אומר לפני שמת'יו מספיק להתנגד, ואולי הוא לא היה מתנגד. היא מחייכת אלינו ומנופפת לשלום, וכשאני ממצמץ היא כבר נעלמה, משאירה אחריה ריח של גשם וכמה עלונים של טיולים מומלצים. אנחנו אוספים אותם וממשיכים הלאה.
הכבישים שאנחנו נוסעים בהם, אפילו המהירים, צרים יחסית ויש עליהם מכוניות מעטות. מת'יו נרגע כשאני מוכיח שאני יכול לנהוג בקו ישר בלי לסטות כל הזמן לצד הלא נכון של הכביש. אנחנו מקשיבים לתחנת מוסיקה כלשהי, ואני גומע את הדרך שלפנַי בעינַי. עצים, חורשות, שדות ירוקים שכבשים רועות בהם, נהרות, אגמים, שדות ירוקים וכרי דשא עצומים שצומחים סתם כך, לצד הכביש הראשי, גבעולים ירוקים שאיש מעולם לא חשב לעצמו לגזום או לקצור מתנשאים לשמים. מת'יו מגחך מעט על נעיצת המבטים שלי – המראות אינם זרים לו כמו לי, אבל הוא כבר ראה אותי מתנהג ככה בניו זילנד, בוהה בנופים השונים כל כך מאלו שהכרתי כל חיי. המקומות הגשומים והצפוניים ביותר בישראל לא יוכלו לעולם להיות עשירים בגוונים כה רבים של ירוק. אני לא חושב שאי-פעם ראיתי מקום חי כל כך.
לקראת הצהריים אנחנו עושים הפסקה בנהיגה על שפת אגם ומחסלים כמה סנדוויצ'ים. מזג האוויר, שהיה קר אך בהיר באופן כמעט לא סביר, מתחיל להתקדר שוב, ומת'יו מציע לנהוג, אבל אני מסרב. הוא נוטה להיות מתוח יותר בגשם, והכבישים כאן מזעזעים כמעט כמו ביפן, לא מוארים, נטולי שוליים וצרים כל כך עד שהמראות שלנו מתחככות לעתים בשיחים בצדי הדרך. מגבלת המהירות היא 120 קילומטר בשעה, ואני לא נוסע יותר מ-70, ויורד ל-50 כשהגשם מתחיל לרדת ביתר עוז. מדי פעם מגיחה מכונית במהירות לא הגיונית מהצד השני ואני כמעט סוטה לצד הלא נכון של הכביש, ומצליח איכשהו להיזכר ברגע האחרון. אחרי שעה כזו, העצבים שלי כבר מרוטים לגמרי. חלפנו על פני כמה בד-אנד-ברקפסט, אבל השלטים הודיעו שהם סגורים בעונה הזו. כשמחשיך, מת'יו מתחיל לתהות בקול רם לגבי שינה ברכב, אבל לא מספיק לשטוח את כל טענותיו בפני שותף הטיולים הספקן והמפונק שלו, כי באותו רגע קרוון גדול מזנק מעבר לפינה, גם הוא במהירות גבוהה מדי כמובן, ואני סוטה במהירות – לכיוון הנכון, אמנם, אבל בזווית חדה מדי, והמכונית מתדרדרת מטה אל שולי הדרך. לרגע כל הקרביים שלי מתהפכים בתוכי, תחושה איומה של ריחוף וחוסר שליטה, ואז חבטה חזקה, תחושת משיכה וחנק קל מחגורות הבטיחות, וראשי נחבט קדימה בהגה. העולם מסתחרר לכמה רגעים, מעורפל ומטושטש.
מת'יו מתאושש ראשון. הוא פותח את חגורת הבטיחות שלו ואז נשען כדי לפתוח את שלי. ''יו-או-ני?'' הוא שואל, ואני יודע שאני בוודאי נראה נורא אם הוא משתמש בשם האמִתי שלי, ולא בשם החיבה הנוראי הרגיל שהמציא לי.
''אני בסדר,'' אני מצליח לומר. ''בערך.''
מת'יו מקלל. ''אין כריות אוויר בחרא הזה?''
משהו חם מטפטף מעל הגבה שלי. שריטה מההגה, אני מניח. הראש שלי פועם בכאב נורא, והגוף שלי מרגיש חבול תחת החגורה. כף הרגל שלי עדיין לחוצה ללא תועלת בכוח אל דוושת הבלם. אני מושך אותה לאחור ומנער אותה קצת כדי לשחרר את השרירים הדואבים. ''הקרוון?''
''אני לא יודע.''
אני מושיט יד לפתוח את דלת המכונית, בדיוק כשהיא נפתחת בכוח מצדה השני. משב קפוא, מלווה בגשם עז, מצליל את מחשבותיי. אישה ג'ינג'ית צעירה, בעלת עיניים ירוקות רחבות, לבושה רק בשמלה ורטובה לחלוטין מהגשם, בוהה בנו, חיוורת כמו רוח. אנחנו בוהים בה בחזרה לרגע. היא אומרת כמה מילים באירית – קללות, אני מניח, ואז עוברת לאנגלית. ''אתם בסדר?'' היא שואלת, וממשיכה מבלי לחכות לתשובה. ''למה עשיתם דבר כל כך מטומטם? היה מספיק מקום על הכביש לשנינו!''
אני פולט צחוק יבש. ''אני לא חושב שהיית על אותו כביש, גברת. ואולי לא על אותו כוכב.''
''אוי, שיט, ואתם גם תיירים.'' היא מקללת שוב באירית. ''לא אמרו לכם שזו לא עונת התיירות?''
''סליחה?'' אני מרים את קולי. ''מה זה משנה אם זו עונת התיירות או לא? יכולת להרוג אותנו!''
''היי!'' מת'יו צועק. שנינו מביטים בו. ''אנחנו תקועים בתעלה באמצע שום מקום, ויורד גשם, וקר, והאוטו שקוע, וכרגע עברנו תאונה! אפשר לריב על אשמת מי זה אחר כך?''
הג'ינג'ית נושכת את שפתה התחתונה. ''סליחה,'' היא אומרת בקול שקט יותר, ומעבירה את ידיה בשׂערה ספוג הגשם, מטלטלת אותו לאחור. ''בחיים לא קרה לי משהו כזה. אני...'' היא לוקחת צעד אחורה ומביטה ברכב האומלל שלנו בספקנות. ''אולי תנסה לנסוע אחורה.''
אני מניע, מעביר להילוך אחורי ולוחץ על דוושת הגז בזהירות, ואז בעוצמה רבה יותר. המנוע נוהם וצורח, אבל הגלגלים לא זזים אפילו מילימטר. אני מעביר להילוך ראשון, אבל התוצאה זהה.
''יש לך עוד עצות טובות?'' אני נוהם אליה. הגשם יורד עלינו בעוצמה, הקור חודר עצמות, והמכונית ניצבת בשולי הכביש בזווית לא נעימה במיוחד.
''כן! אל תנהגו באירלנד!'' אבל הנימה שלה מיואשת יותר מאשר כועסת, עכשיו. ''יש לכם טלפונים סלולריים?''
אין לנו, וגם לה אין.
''טוב. קודם כל צריך לבדוק אתכם. יש לי ערכת עזרה ראשונה בקרוון.''
אנחנו לוקחים את הדברים החשובים שלנו, נועלים את האוטו – לא שהוא הולך לאנשהו – ומטפסים בחזרה אל השביל ולקרוון שלה. עד שאנחנו מגיעים, מת'יו ואני ספוגי גשם בדיוק כמוה, למרות המעילים שלנו. אנחנו עולים בשלוש מדרגות קטנות מדלת צדית, והיא משאירה את מגפי הגשם שלה בכניסה. אני ומת'יו מחליפים מבטים ועושים כמוה. הקרוון נראה קטן מאוד מבחוץ, ואני מופתע לגלות שמבפנים הוא מעט מרווח יותר. ''חכו כאן,'' אומרת האירית. ''ערכת העזרה הראשונה בקדמת הקרוון.''
אנחנו סוקרים את סביבתנו. מעל מושב הנהג סולם המוביל למיטה קטנה, שנראה שמשמשת לאחסון. סביבנו ספה צרה, שולחן קטן ושני כיסאות, שתי דלתות – אני מניח שהן מוליכות למקלחת ושירותים, ומטבחון קטנטן שמצליח איכשהו לכלול מקרר, תנור, מיקרוגל וכיריים. מאחורי כל אלו, לקראת קצה הקרוון, מיטה זוגית ושתי ארוניות. כבר ראיתי אנשים גרים בדירות יותר קטנות, אבל לא בהרבה. אני מתרשם ממשטחי העץ, הפלסטיק והמתכת המתקפלים והמתארכים התלויים בכל פינה, שנועדו לחסוך מקום. מת'יו פחות מתרשם. אני נזכר שהוא סיפר שלמשפחה שלו היה פעם קרוון ושאבא שלו נהג לקחת אותם בו לטיולים בין הערים כשהיה צעיר יותר. אמצעי התחבורה הזה מן הסתם מתאים יותר למדינות שלוקח שבועות לחצות אותן, ולא כמה שעות כמו בישראל. מבטו של מת'יו מתמקד בשרשראות הענפים והעלים התלויות מהתקרה, בכלי הנגינה המונחים בכל מקום, בתמונות ובסמלים, בנרות ובפסלונים ובציורים. ''אני חושב שהיא בכת השטן,'' הוא לוחש לי.
''היא מכשפה?'' אני עוקב אחרי מבטו. ''זה לא יפתיע אותי בכלל.''
''אני לא מכשפה,'' היא חוזרת אלינו וערכת עזרה ראשונה בידה. ''אני פאגאנית. אתה קודם, ישראלי.''
אני ממצמץ. ''איך את מזהה? שאני ישראלי, זאת אומרת.''
''קסם.'' החיוך שלה עקום. היא מושיבה אותי ליד השולחן, לא בעדינות רבה מדי, פותחת את הערכה ומתחילה לשלוף ממנה אמצעי חיטוי.
''פאגאנית,'' אני מעווה את פנַי. ''מה זה אומר? את מקריבה קרבנות לוונוס ואפולו? את מקללת את אויבייך? את רוקדת עירומה לאור הירח?''
''תתעלמי ממנו,'' אומר מת'יו במהירות. ''יש לו בעיה עם דתות. אין לנו זכות לבקר את האמונה שלך.''
האירית מושכת בכתפיה כמי שמתורגלת באנשים שמבקרים את אמונתה על בסיס קבוע, אבל לא עונה לאיש מאִתנו. היא מרוכזת מאוד בעבודתה. אני נרתע מעט כשהיא מקרבת למצחי תחבושת ספוגה במשהו – חומר חיטוי כלשהו, אני מקווה. צמידים ושרשראות של חרוזים משונים ואבנים מעטרים את צווארה ומפרקי ידיה. ''יש לך בכלל הכשרה רפואית אמִתית, או שאת מתכוונת לנפנף עלַי בנרות ועלי מרווה?''
''אני מדריכת תיירים.'' האירית מצמידה את התחבושת למצחי. חומר החיטוי צורב. ''עשיתי קורס עזרה ראשונה. אל תזוז.'' היא מנקה בזהירות את החתך שמעל הגבה שלי. ''זה מאוד שטחי, למזלך. תסתכל לאור. אני צריכה לבדוק את האישונים שלך.''
אני פוקח עיניים בזמן שהיא מאירה בפנס אל תוך עינַי. אחר כך היא מאלצת אותי לפשוט את השכבות הרבות שאני לובש כדי לבדוק האם נגרם לי נזק מחגורת הבטיחות, ובוחנת את החזה והבטן שלי בלחיצות עדינות. כשהיא באה על סיפוקה, היא עוברת למת'יו – שגם אותו היא מזהה בקלות רבה כקנדי, למרות שאני בעצמי הייתי ככל הנראה חושב שהוא יליד ארצות הברית אם היינו נפגשים לראשונה.
''את מאוד טובה במבטאים,'' הוא מחמיא לה.
היא מושכת שוב בכתפיה. ''כמו שאמרתי, אני מדריכת תיירים.''
אני מתיק את מבטי מאחד הציורים הקלטיים המשונים שעל הקירות. ''מגיעים הרבה ישראלים לאירלנד?''
''לא.'' היא מעיפה בי עוד מבט יבש. ''אבל אלו שכן משאירים מספיק רושם כדי לזכור.''
אני מקווה שאני לא מסמיק. ''זו הייתה אשמתך שהתדרדרנו לתעלה. מה ציפית, שאני אדפוק לך על הדלת עם ערכת טיפוח מים המלח?''
''בואו לא נריב,'' ממהר מת'יו לומר. ''נראה לי שהתחלנו ברגל שמאל. איך קוראים לך?''
''אשלינג,'' היא עונה, ומקרבת אל עיניו את הפנס.
''טוב, אשלי,'' הוא מעוות מיד את השם, ''זה ג'וני –''
''יונתן,'' אני קוטע אותו. ''או יוני, אם את חייבת.''
''ואני מת'יו,'' הוא מושיט לה יד ללחיצה, ''מת'יו דיווידסון.''
הג'ינג'ית – אשלינג – מחייכת בפעם הראשונה, ולוחצת את ידו. היא מוצאת חן בעיניו. אני יכול לראות את זה.
''אני לא רוצה להפריע,'' אני אומר באופן שמבהיר שבכלל לא אכפת לי להפריע, ''אבל אנחנו באמת צריכים להתקשר לחברת ההשכרה ולביטוח.''
עננה קלה חולפת על פניה של אשלינג למשמע המילה ''ביטוח''. היא מנקה את ידיה והולכת למושב הנהג. ''יש כפר קטן במרחק חצי שעה נסיעה בערך. אני אקח אתכם לשם. שבו, יש תה ועוגיות בארון שמעל הכיריים.''
''איפה הקומקו-'' אני לא מסיים, כי היא לוחצת בכוח על דוושת הגז, המנוע שואג והקרוון מזנק אל הדרך הגשומה והרטובה. מת'יו נאחז בכיסא שלו, ואני מצליח איכשהו להשליך את עצמי לכיסא השני, בחצי-נפילה נטולת חינניות.
לחרדתנו היא מסובבת את ראשה אחורה לרגע, כדי להגיד בעליזות, ''הדרך קצת קופצנית, אני מתנצלת מראש!'' שנייה אחר כך, הקרוון כמעט מזנק באוויר מעל מהמורה עמוקה בכביש. אנחנו נהדפים לפנים, מנסים נואשות לשמור על שיווי משקל.
''אין סיכוי שאנחנו שורדים חצי שעה כזו.'' אני מסנן. ''היא תהרוג אותנו!''
מת'יו נראה ירקרק מעט. ''אתה חושב שהסיכויים שלי אִתה ירדו אם אני אקיא לה בגיטרה?''
בסופו של דבר אשלינג מביאה אותנו ליעדנו ללא פגע, ומת'יו מצליח להימנע מלהקיא.
דולין, הכפר בו חנינו, הוא קטן מאוד, כמה בתים מפוזרים סביב כבישים צרים. אחד מהמבנים האלו הוא אכסניה, ואחר, כפי שהבטיחה, מוסך. אני מנהל שיחה קצרה עם האירי החביב שמפעיל אותו, אדם בשנות החמישים לחייו שלא מתרשם כלל מהגשם והקור ויוצא מיד עם הגרר להביא את המכונית שלנו. מת'יו בינתיים לוקח לנו חדר באכסניה הפשוטה והנקייה. כשאני נכנס, אני מוצא אותו מנהל שיחה ערה עם אשלינג, שיושבת על אחת המיטות.
''אין כל כך עבודה בהדרכת תיירים עכשיו,'' היא מודה. ''אבל בסתיו ובאביב כן, ובקיץ יש לי לפעמים חודשים שלמים של סיורים רצופים, אם ההיא במצב רוח טוב, אפילו לא יורד יותר מדי גשם.''
''היא?'' אומר מת'יו. ''איזו היא?''
''לא היא, ה-היא,'' אומרת אשלינג, ואני עוצר לרגע ומסגל מחדש את החשיבה שלי כשאני מבין שאני מתרגם בראש שלי לעברית משהו שלא אמור להיות מתורגם. לא ''היא'' אלא ''שי''.
''אנשי השי,'' מסבירה אשלינג. ''אני מניחה שאתם מכירים אותם בשמות הפופולריים יותר, כיצורי פיות או פיקסיז. למרות שהם מאוד שונים מזה.''
אני מביט במת'יו, שמחייך מאחורי גבה ומושך בכתפיו. שייהנה. הוא לא התחיל עם בנות רבות לאורך הטיול, ובדרך כלל אני זה שמאמץ את גישת ''לא אכפת לי אם היא מתאבקת מקצועית / מקשיבה ללהקות ראפ גזעניות / מטורללת על כל הראש / עובדת את השטן / משחקת עדיין בבובות ברבי – היא נראית טוב וזה מה שחשוב.''
''בטח. להקת הפיקסיז. הם בטח אלו שדרדרו את הרכב שלנו לתעלה,'' אני אומר ביובש.
''לא, זה היית אתה והנהיגה שלך,'' היא אומרת באותו טון. ''אם אתה נוהג ככה בכביש רגיל, מה תעשה כשתיסעו בטבעת דינגל? אין שם תעלות להתדרדר אליהן, רק תהום.''
''אני לא אדרדר לשום מקום, כל עוד לא ינהגו מולי מטורפים,'' אני עונה.
''היה על הכביש מספיק מקום לשנינו!''
מת'יו פורץ בצחוק, ושנינו מפנים אליו מבט. ''בבקשה, תמשיכו,'' הוא אומר. ''זה נהדר. אנחנו יכולים לשבת כאן כל היום מבחינתי. או שאנחנו יכולים ללכת לשתות את הבירה האירית המפורסמת הזו ששמעתי עליה כל כך הרבה.''
אשלינג מחייכת מאוזן לאוזן למשמע המילה בירה, ונראה שכל דברי הכפירה שלי נשכחו. למרות הגשם, הרוח, הקור, ובעיקר ממדיו הקטנטנים של הכפר שבו אנחנו נמצאים, הפאב, שנמצא במרחק דקות הליכה ספורות, הומה אדם. אשלינג מפלסת דרך אל הבר במומחיות, זוכה לברכות שלום חמות ומקבלת שלוש בירות. היא מניחה אותן על השולחן בחבטה. ''איך זה שבמקום כל כך קטן יש פאב?'' מת'יו שואל אחרי שאנחנו דוגמים את המשקאות שלנו.
''יש בכפר הזה שלושה.''
''שלושה?!''
''לא משנה איפה אתה באירלנד, וכמה המקום קטן, תמיד תוכל למצוא פאב,'' מסבירה אשלינג, חמורת סבר. ''אתה יודע למה?''
''כדי שלא תצטרכו לנהוג הביתה שיכורים מהפאב הרחוק יותר?''
היא שואגת בצחוק, וכוס הבירה שלה מכה בשולחן. ''כי אירים צריכים רק שני דברים כדי לחיות – בירה ומוסיקה.''
''אני לא שומע מוסיקה,'' אני מעיר.
היא מניחה את הכוס שלה, שכבר ריקה למחצה. ''אתה צודק, ג'וני. מיד נטפל בזה.''
לא נוח לי שהיא משתמשת בשם החיבה שמת'יו נתן לי, אבל היא כבר בחוץ לפני שאני מספיק למחות. המשב הקריר שהביאה אִתה כשפתחה את הדלת מקפיא את הדם בוורידַי. היא חוזרת אחרי רגע, ספוגת גשם אפילו מההליכה הקצרה. הגיטרה שלה, בתוך הנרתיק, היא הדבר היבש היחיד. היא מנגבת את אצבעותיה בקפידה במגבת, מתיישבת על אחד השולחנות ללא גינונים ומוציאה את הגיטרה. יושבי הפאב מריעים, ללא ספק מתורגלים באירוע הזה. אשלינג מרימה את כפות ידיה כאילו כדי להדוף את המחמאות, ומחייכת. ידיה מערסלות את הגיטרה כאילו הייתה תינוק. היא מחסלת את שארית הבירה שלה בלגימה אחת.
''יש לנו כאן שני חבר'ה,'' היא מצביעה עלינו, ''זה הפאב הראשון שלהם באירלנד. מה דעתנו על קצת הכנסת אורחים?''
האירים מריעים כמו צבא. היא מאזנת את הגיטרה על ברכיה, פורטת צליל, ואני תוהה עד כמה זה יהיה מביך במצב השכרות הנוכחי שלה. ''ברוכים הבאים, זרים. השיר הזה הוא אחד מההמנונים הלא רשמים שלנו. לפחות ככה אנחנו מספרים לתיירים. הוא נקרא 'וויסקי בקנקן'.''
היא מתחילה לנגן ולשיר, ואני מקשיב לעלילותיו של השודד חסר המזל, שנחמתו היחידה הייתה שתמיד הצליח למצוא קנקן מלא וויסקי לאן שלא הלך, וכל עוד היה וויסקי בקנקן – ידע שהכול בסדר. אני מכיר את השיר – יש לו גרסה בעברית, עם מילים שונות מאוד, אבל אני נשבה בקסמה של השירה הפשוטה, היפה והארצית שלה. היא ממשיכה ושרה עוד כמה שירי שתייה, ואחריהם מנגנת כמה נעימות, כמה בלדות ושירים אטיים יותר. הקול שלה גבוה וצלול, והנגינה שלה ללא רבב. היא גומעת לפחות שלוש בירות בזמן שהיא מנגנת ושרה.
''נהנה, ישראלי?'' הוא שואלת כשהיא מתיישבת שוב בשולחן שלנו להפסקה. הקול שלה עדיין עוקצני, ואני תוהה אם היא כועסת עלַי באופן כללי, או רק על ההערות על הפיקסיז והנרות. יהיה לי קשה להתנצל על זה. אני באמת חושב שהדברים שהיא מאמינה בהם הם שטויות.
''מאוד,'' אני עונה, וממשיך בעילגות לא אופיינית, ''את מאוד מוכשרת.''
ניכר בפניה שהפתעתי אותה. ''תודה,'' היא אומרת אחרי רגע, בקול רך יותר.
''חשבת שאני לא נהנה?''
''נראית לי עצוב, באיזשהו שלב.''
''אני... כן. אולי. כשהמוסיקה הייתה עצובה.'' אני רוצה לומר משהו נוסף, אולי להחמיא בצורה מפורטת יותר, אולי להסביר. אבל אני לא מוצא את המילים.
''גם מוסיקה ישראלית עצובה.'' היא פורטת על הגיטרה שלה כמה תווים שהיו יכולים להיות שיר של משינה. לא, לא היו יכולים. זה שיר של משינה. 'תחזור, תחזור'. אני בוהה בה. היא מחייכת. ''ישבתי פעם בפאב בקורק עם ישראלי אחד. הוא ניגן לי את זה.''
''ואת זוכרת?''
''אני זוכרת כל שיר שאני שומעת. במיוחד את היפים.''
בגלל זה אהבתי את השירים שהיא שרה, אני מבין. הם הזכירו לי את הבית.
''האירים חיים בצל של הרבה אסונות, מצוקות, ומזל גרוע באופן כללי. אז השירים עצובים.''
''זה ככה גם בישראל.''
היא מגלגלת את עיניה, ובן רגע, הקסם נעלם. ''באמת. כמה זמן ישראל קיימת, חמישים שנה?''
''חמישים שנות מלחמה, לידיעתך,'' אני מנפנף את אצבעי בפניה, ''ולא היה ממש קל ליהודים בלי מדינה לפניה.''
''כן, אני בטוחה שהיה לכם מאוד קשה בזמן הוויקינגים. אתה יודע שבאירלנד מגפה ביבול הרסה את כל גידול תפוחי האדמה, מיליון מתו ועוד מיליונים היגרו לאמריקה כדי למות שם?''
אני לוטש בה מבט, דמי גועש בעורקַי, וכמעט אומר את המילה ''שואה'', אבל מחליט שזה מתחת לכבודי. מה יש בבחורה הג'ינג'ית הקטנה הזו שמעצבן אותי כל כך? מה יש בה שגורם לי לאבד את קור רוחי? אני רוצה לעצור את הוויכוח המתחמם, אולי להתנצל, ובמקום זה אומר, ''לפחות אתם לא מוקפים במדינות אויב שמנסות מדי פעם להרוג את כולכם!''
''כן, הבריטים ממש מתים עלינו. תגיד, קראת בכלל מילה על אירלנד לפני שנחתת כאן...''
''כן! קראתי שהאיריות בלתי נסבלות!''
הצחוק של מת'יו, שחזר מהשירותים, מתגלגל מעלינו. ''אני לא יכול להשאיר אתכם לבד אפילו לרגע אחד, נכון? על מה אתם רבים עכשיו?''
אוזניה של אשלינג מאדימות לפתע, ואני חש שהדם מחמם גם את פנַי. ''היא חושבת שלאירלנד הייתה היסטוריה יותר קשה ואני חושב שישראל, למרות שהיא מדינה צעירה –''
פרץ הצחוק הפרוע של מת'יו עוצר אותי. הוא צונח לכיסא, מתנשם, מצליח בקושי לדבר מבעד להתקפת הצחוק. ''אתם... אתם רבים על מי בא ממדינה יותר מסכנה?!''
אשלינג ואני מחליפים מבטים ופורצים גם אנחנו בצחוק. היא מחייכת אלַי מבעד לתלתלים האדמוניים שלה, והכול שוב בסדר.
''את מנגנת יפה, אש,'' מעיר מת'יו. היא משגרת אליו חיוך, ואני תוהה למה אני לא יכולתי לתת לה מחמאה אגבית ופשוטה כל כך. היא גם מקבלת בחיוך את העיוות של שמה. ''את צריכה לעשות את זה בצורה מקצועית.''
''זה נשמע מאוד רומנטי, אבל אם בכלל רוצים שאני אנגן, התשלום הוא בדרך כלל כוס בירה או שתיים,'' היא אומרת. ''אבל זה בסדר. אני אוהבת להיות מדריכת תיירים.''
''מסכנים התיירים,'' אני אומר, אבל מחייך, והיא נועצת בי מרפק.
''ומה אתם עושים בחיים?''
בדרך כלל יש לי עשרות תשובות מוכנות לשאלה הזו, כל אחת יותר מופרכת מקודמתה. אסטרונאוט, מדען אטום, מאלף טיגריסים בקרקס, מה שעשוי להרשים הכי הרבה את הבחורה שמולי. אבל תוך רגע מתחוור לי שאשלינג, למרות אמונותיה המטורפות, היא לא אחת מהנערות שאני בדרך כלל בוחר להתחיל אִתן בברים, וגם לא אחת מהערים החכמות, יודעות-כל, שאינן שואלות כיוון שהתשובה ידועה להן. ''אה... אנחנו...''
אבל אשלינג כבר לא מקשיבה. הדלת נפתחת, והפאב משתתק. בפתח עומדת אישה צעירה, בהירת שׂער, מכוסה במעיל גשם ששוליו מלחכים את הרצפה. ריח של דשא רענן ושל מי ים מציף את החדר. היא מסירה את הברדס ומביטה סביבה. יש לה פנים רכים, לא מאופרים, ושׂער בלונדיני ארוך וחלק. רעד חולף בגופי כשהיא בוחנת אותנו בעיניה הכחולות.
''ג'וני...'' אומר מת'יו.
''אני יודע.'' אני מתקשה לקרוא את ההבעה על פניו. ''חשבתי שהמקום הזה קטן מדי בשביל רוח מקום.''
''כנראה שלא.''
אני מביט סביבי בפניהם של יושבי הפאב, שבוהים באישה. אני מכיר את הבעות הפנים האלו – מבולבלות, לא נינוחות, מסוות את גלגלי השיניים החורקים מאחורי המבט המרוכז, כשהזיכרון המבולבל מנסה נואשות, לשווא, לשייך את האישה הצעירה לזמן ולמקום כלשהם, למצוא שביב מידע לגביה, שם, אירוע, נקודת מפגש. הם יודעים שהיא מוכרת להם, בוודאי שהם יודעים – הם הכירו אותה כל חייהם. אבל הם לא יודעים לגביה דבר, וכשהיא תלך, הם ישכחו שאי-פעם פגשו בה.
רק אדם אחד אינו מגיב בבלבול הצפוי למפגש עם רוח מקום. אשלינג. החיוך שעולה על פניה כאילו מאיר את החדר. היא מזנקת על רגליה ורצה אל האישה. איכשהו, אני לא מופתע מכך שאשלינג היא אחד מאותם אנשים נדירים שמסוגלים לראות ולזכור את רוחות הערים. לרגע נדמה לי שהיא תחבק אותה, אבל היא נעצרת ממש מולה, כאילו ברגע האחרון. הבלונדינית מחייכת אליה. הן מחליפות כמה מילים בקולות מהוסים. הן באותו הגובה בדיוק, ונראות לי דומות מסיבה כלשהי, למרות שאין ביניהן שום דמיון חיצוני. ואז הבלונדינית פושטת את מעיל הגשם שלה. מתחתיו היא לבושה בבגדי מטיילים, מכנסי חאקי מרובי כיסים וחולצה קלה. נעלי ההליכה הגבוהות שלה מלאות בוץ, אבל הוא לא נדבק אל הרצפה, כאילו הוא מהווה חלק מהנעל עצמה. היא מחזיקה מזוודה גדולה, ואני תוהה אם מישהו הבחין שהחפץ צץ מהאוויר, שלא יתכן שהיה יכול להסתתר בשלמותו מתחת למעיל שלה. המזוודה מלאה בחלילים וחליליות בגדלים שונים, ובזמן שהיא מתחילה להרכיב אותם, אשלינג יוצאת החוצה וחוזרת עם כלי נגינה נוספים, כינור, תוף אירי קטן עשוי עור, באנג'ו, קסילופון, ואפילו צ'לו. ''היא באמת מנגנת בכל זה?'' מת'יו תוהה לעצמו.
''אני לא חושב שהם בקרוון הקטן הזה סתם בשביל להעלות אבק.''
הבלונדינית ואשלינג מכוונות את הכלים שלהן ומתיישבות. הפאב מתמלא דממה של ציפייה. ואז הן מתחילות לנגן, וזה לא דומה לשום דבר שאי-פעם שמעתי. הן תזמורת מלאה של שתי נשים, צלילים עדינים ופשוטים ומדויקים משתלבים זה בזה, וקולה הרך והיפה של אשלינג עולה מעל הכול, מהלך קסם על הפאב כולו, ואולי על הכפר כולו. הן מחליפות כלי נגינה לעתים קרובות, ואני מתקשה לראות באיזה מהכלים הבלונדינית מנגנת בכל רגע. באחד השירים אני יכול להישבע שאני שומע תוף, חליל, כינור וגיטרה מנגנים יחדיו, למרות שזה בלתי אפשרי ששתיהן מנגנות בכל אלו במקביל. בסופו של דבר, אולי אחרי שעות, אשלינג מצטרדת ועושה הפסקה כדי לסיים לשתות את הבירה החמישית שלה. הבלונדינית – דולין, אני נזכר לבסוף – מחכה לרגע, ואז מציעה לה את החליל שלה. אשלינג בוהה בה לרגע בהלם, ואז לוקחת את החליל בחרדת קודש ומצמידה אותו לשפתיה.
ואז דולין שרה. הקול שלה טהור וצלול יותר משל אשלינג, אך לא נושא את אותו רגש עז ומרטיט. המילים נישאות, ברורות וחזקות. ''היֹה הייתה עלמה נאה שחיה לבדה / היא חיה לבדה על החוף / לא היה דבר שיקל על לבה / רק לטייל לבדה על החוף.'' השיר ממשיך, מספר על הקפטן שפגש בנערה והתאהב בה, שכנע אותה לבוא לספינתו, ואז בבוקר גילה שגנבה את כל הזהב שלו וברחה בחזרה אל החוף, שם תישאר לבדה לנצח. בזמן שהיא שרה, עיניה התכולות הבוהקות נחות עלַי, משקפות שמי סערה ואת מימי האוקיינוס, ותחת המבט המצמרר הזה, אני חש לפתע שהבחירה בשיר לא הייתה מקרית.
מחיאות כפיים נשמעות בסוף השיר, והאווירה היא כזו של סיום. דולין אורזת את החלילים שלה, נפרדת בכמה מילים מהוסות מאשלינג, ויוצאת מבלי להחליף אִתנו מילה. מת'יו כל כך מופתע שהוא רץ אחריה – אבל כמובן, היא כבר נעלמה.
אנשים מקיפים את אשלינג, מחמיאים לה על שירתה ומנהלים שיחה ערה. אני פונה לבר כדי לשלם על המשקאות שלנו. ''לא צריך,'' הוא אומר. ''כבר שילמו עליכם.''
''מי?''
אני רואה שהשאלה מבלבלת אותו, ומסתפק בלהשאיר טיפ. מת'יו הצליח להגיע לאשלינג, ושנינו עוזרים לה לסחוב את הדברים שלה בחזרה אל הקרוון.
''את מכירה את הבלונדינית ההיא?'' הוא שואל, קולו כמעט אדיש, לא מחייב, אבל אני מסוגל לשמוע את הפליאה מאחוריו.
היא מהנהנת. ''היא מוזרה, קצת, אבל אני מחבבת אותה.''
''איך קוראים לה?''
משיכת הכתף של אשלינג לא נראית מבולבלת כמו זו של הברמן, אלא אגבית. ''אף פעם לא שאלתי. גם היא לא שאלה מה השם שלי. לא נראה לי שזה משנה לנו כל כך.''
''אבל אתן מנגנות ביחד?'' אני לא מסוגל לדמיין איך זה לנגן עם רוח עיר, עבור אדם רגיל. כמו קסם, אפשר להניח. אני מתקרב כדי להעביר לה את תוף העור המוזר, כלי הנגינה האחרון, והיא יורדת במדרגות הקרוון כדי לקבל אותו.
''בכל פעם שאני באה לכאן. היא מדהימה.'' עיניה הירוקות של אשלינג נוצצות, ואור הירח משתקף בשׂערה. למרות שזו הרגיעה הראשונה בגשם מזה שעות, אני רוצה פתאום שהוא יחזור. הפה שלי יבש, ואני מוצא את עצמי ללא מילים כשאני נותן לה את התוף. אני מצווה על עצמי להגיד משהו, לשבור את השתיקה. ''תודה. זה היה ערב... ממש נחמד.''
''גם לי.'' החיוך שלה מעמיק.
מעלינו, מת'יו, שעומד ליד מיטת האחסון, מכחכח בגרונו. ''ה... אה... תוף?''
אשלינג מסמיקה קלות ומעבירה לו את כלי הנגינה במהירות. ''קוראים לזה בוראן. תיירים.''
''אירים,'' אני מחזיר לה, אבל היא כבר עוקפת את מת'יו ומטפסת במדרגות.
''הזכרת לי. הנה.'' היא דוחפת לידי חוט שאליו קשורה אבן. ''תישן עם זה. זה יעזור לשריטה להחלים ולא להזדהם.''
''זה לא נראה כמו חלק ממה שלומדים בקורס עזרה ראשונה,'' אני אומר, ובוחן את האבן בספקנות. היא ירוקה, ויש ניצוץ משונה במעמקיה.
''זה לא, אבל זה לא סותר.'' היא מושכת את החוט מידַי ומניחה אותו סביב צווארי. ''הרפואה לא באמת יודעת איך להרחיק את הדולהאן.''
''אה, ברור, הדולהאן. כן. תודה.'' אני מהנהן, אבל לא מגלגל את עינַי הפעם. הידיים שלה, שנגעו ממש לרגע קצר בצווארי, כאילו השאירו אחריהן את נקודת החום היחידה בלילה הקפוא הזה.
אנחנו מחליפים שוב מבטים, ואז מת'יו מכחכח שוב בגרונו, והיא מסמיקה קלות. ''אז... לילה טוב, בחורים,'' היא אומרת במהירות, ואז סוגרת את דלת הקרוון.
''יש לך מושג מה זה הדולהאן הזה?'' אני שואל.
''שום מושג.'' הטון של מת'יו נשמע זועף במקצת, ואני נועץ בו מבט.
''מה?''
''חשבתי שיש לי דיבס עליה, ג'וני,'' הוא מאשים.
אני מקמט את מצחי. ''מת'יו, אני לא בקטע שלה.''
''בטח.''
''בחיי. לך אליה עכשיו מצדי, תעשו סקס ותשירו שירים פאגאניים כל הלילה.''
''אל תהיה דוחה.'' מת'יו מעווה אלַי את פניו. ''חוץ מזה, אני לא קיבלתי אבנים-דוחות-דולאן, נכון?''
''דולהאן.''
''לא משנה,'' הטון שלו מחויך שוב, ''אני שיכור מדי, והיא שיכורה פחות ממני למרות שהיא שתתה יותר. זה עלול להיות מביך.''
אני חש הקלה משונה למשמע דבריו, אבל מתעלם ממנה ומדחיק את המשמעויות שלה. מחר יתקנו את האוטו שלנו, ואנחנו ניפרד מהמכשפה המשוגעת שלנו ונמשיך הלאה. כנראה שזה לטובה.
למרות כל מה שאני יודע ומאמין בו, אני עונד את התליון שאשלינג נתנה לי כשאני הולך לישון. לפני שאני נרדם, נדמה לי שאני שומע צחקוק מבעד לחרך הפתוח בחלון, ואני תוהה, בהשפעת עייפות, שכרות, ואולי רגעי הקסם שחוויתי, אם אלו הפיקסיז, ואם הם דחפו בכוונה את אשלינג לדרכנו.
הקסם פג למחרת. אשלינג דופקת בדלת כשאנחנו עוד שותים את מיץ התפוזים המריר והקפה הדלוח שלנו. היא חיוורת כסיד ועגומה. ''המכונית שלכם,'' היא פותחת, עוד לפני שמת'יו מספיק לברך אותה בבוקר טוב, ''היא שקעה עמוק מדי בבוץ ובגשם. המנוע נדפק. והג'אנטים מעוקמים לגמרי. אני לא חושבת שאתם תנהגו בה בימים הקרובים.''
אני מושך בכתפַי. ''זה בסדר. נישאר כאן עוד כמה ימים, ונעשה טיולים בסביבה. במקרה הכי גרוע חברת ההשכרה תשלח לנו חדשה.''
אבל אשלינג מעיפה מבט ברצפה, ואז במת'יו, ובי, ושוב ברצפה.
''מה את דואגת?'' מת'יו שואל. ''תני לחברות הביטוח לטפל בזה. יהיה בסדר.''
היא שותקת עוד רגע, ואז אומרת, ''אין לי ביטוח.''
''את צוחקת, נכון?'' אני ממצמץ. ''עם איך שאת נוהגת? ואף אחד עוד לא תבע לך את הצורה?''
אני מצפה שתחזיר לי תשובה מקניטה או עוקצת כהרגלה, אבל היא ממשיכה לשתוק, עיניה נעוצות בקרקע. ''אני אחזיר לכם את כל הכסף של התיקון. זה פשוט ייקח קצת זמן. עכשיו חורף, יש פחות עבודה...''
''השתגעת?'' אני מניח את כוס הקפה המזעזע שלי. ''אמרת בעצמך, זו לא הייתה אשמתך שהתדרדרנו לתעלה. עוד לא אמרנו לביטוח כלום. נגיד להם שסטינו לתעלה בגלל הגשם, הם ישלמו הכול. אנחנו פטורים אפילו מהשתתפות עצמית.'' אנחנו פטורים מכל תשלום, למעשה, אבל זה יהיה מסובך להסביר לה.
''לא.'' דרך סבך השׂער הג'ינג'י, ננעצות בי זוג עיניים ירוקות זועמות. ''אני לא מסכימה שתשקרו. אני אסתדר עם הביטוח.''
''מה? אשלינג, זה מטורף,'' אני מוחה, וקם על רגלַי. סימני חגורת הבטיחות על חזי ובטני, שהכחילו במהלך הלילה, משדרים כאב מהתנועה הפתאומית, אבל אני מתעלם מהם. ''אם יֵדעו שהיית מעורבת בתאונה הזו באמת יתבעו ממך סכומי כסף עצומים. תאמיני לי שאף אחד שם לא יפוטר בגלל ששני תיירים העיפו ביוזמתם רכב לתעלה. בשביל זה יש חברות ביטוח. זו אפילו לא מכונית יוקרה או משהו –''
''לא אכפת לי,'' היא מרימה שוב את קולה. ''אני לא משקרת.''
אני מאבד את סבלנותי לאישה העקשנית, עובדת האלילים הבלתי נסבלת הזו, ושוב תוהה איך היא מצליחה לכלות את הסבלנות שלי במהירות כזו. ''אנחנו לא מבקשים ממך לשקר, אשלינג! אנחנו בסך הכול מבקשים ממך לתת לנו לסדר את זה.''
''אתם מבקשים ממני לתת לכם לשקר בשבילי!'' היא מניפה אצבע מול פנַי. ''לא. אני יכולה להשיג את הכסף. אני לא צריכה טובות משני תיירים –''
''היי, היי, אפשר להירגע?'' מת'יו אומר. ''כולם לקחת צעד אחורה ונשימה עמוקה. אשלינג. בואי נעשה כזה דבר. אנחנו נודיע לביטוח שהתאונה הייתה באשמתנו, נפעיל את ההשתתפות העצמית ונשלם את הנזק. ואת תחזירי לנו את מה שזה יעלה לנו, אבל לא בכסף.'' עיניה הירוקות מצטמצמות, הוא ממשיך במהירות, בהבנה פתאומית איך דבריו עלולים להתפרש. ''את תהיי מדריכת התיירים שלנו באירלנד. מה דעתך?''
היא ממצמצת, מביטה בו, ואז בי. ''אתם לא צריכים מדריכת תיירים.''
''האמת שאנחנו כן.'' הוא מחווה סביבו. ''במיוחד מדריכה עם קרוון. כמו שאת רואה, אנחנו לא ממש יודעים לנהוג בארץ הזו.''
הוא נשמע מאוד בטוח. האם חשב על התכנית הזו מראש? אני מחפש את עיניו, אבל הוא נמנע ממבטי. אשלינג, לעומתו, ממשיכה להביט בי, והעיניים הירוקות שלה מלאות בשאלה. אני לא באמת מהסס. ''הוא צודק,'' אני אומר. ''אנחנו לא מתמצאים באירלנד, ואת יכולה להראות לנו דברים הרבה יותר יפים מאלו שנגיע אליהם לבד בתור תיירים, כמו המקום הזה. ויש לנו זמן.''
היא מחייכת ולוחצת את ידו, ואז את ידי. ''עשינו עסק. אתם לא תתחרטו.''
''אני כבר מתחרט,'' אני אומר, אבל לא מצליח לעצור את החיוך שמתפשט על פנַי.
אשלינג מפנה את המיטה הצרה שמעל תא הנהג. נראה שהקרוון שלה מתורגל בטרמפיסטים, וכל הציוד שהיה שם – כלי נגינה, בעיקר – עובר למזוודות אטומות למים שמת'יו עוזר לה לקשור על הגג. היא מתעקשת שאחד מאִתנו ישן במיטה הזוגית הגדולה שלה, והשני על הספה המתקפלת, שגם היא הופכת למיטה גדולה ומרווחת. היא מורידה מפה מגולגלת של אירלנד מהתקרה ומסמנת את המסלול שתכננה לנו בטוש מחיק.
''קודם כל נעלה לצוקי מוהר, ובערב ניסע לגאלוויי, עיר מדהימה...'' מת'יו מעווה את פניו, והיא קולטת את זה ומרימה גבה. ''או שאם רוצים, אפשר להמשיך לחצי האי דינגל, או לקונמרה, או לקאשל...''
''זה יהיה נחמד,'' אני אומר. ''אנחנו לא מתים על ערים.''
היא מקשתת את גבתה, אבל לא אומרת דבר.
כשאני חוזר מהאכסניה עם התיקים שלנו, אני מוצא חבילה עטופה נייר חום ממש מול מדרגות הקרוון. היא כבדה יותר ממה שהיא נראית, אז אני מכניס את התיקים פנימה וקורא למת'יו לבוא לקחת אותה. הוא הופך את החבילה בידיו ונראה משועשע. ''לא ידעתי שקרוונים מקבלים דואר, יש לך מעריצים פה, אשלי?''
''לא. זה מהבראוניז.'' אשלינג לוקחת ממנו את החבילה. היא פותחת אותה, ומוציאה מצרכים בסיסיים לבישול ומאכל – חלב, ביצים, קמח, סוכר, חמאה אירית צהובה, בייקון, וכדומה.
''הבראוניז?''
''סוג של שדונים טובים. הם מטפלים בבית. מבשלים, מנקים וכאלה. אני משאירה להם מתנות או מנגנת להם בתמורה.''
אני מגלגל את עינַי. אשלינג מביטה בצורה משונה מעט בבקבוק חום קטן ובנקניק ארוז היטב עם חותמת קטנה. ''מה זה... קו-שר?'' היא שואלת.
אני לוקח ממנה את הנקניק. באמת יש עליו חותמת כשרות. לא שאכפת לי מהדברים האלו, אבל אשלינג אפילו לא שמעה את המושג מעולם. אין ספק שהנקניק הזה לא היה אורח בעבר בקרוון שלה. מת'יו פוקק את הבקבוקון ומרחרח אותו. ''מייפל,'' הוא אומר ומעווה את אפו. באופן די משעשע עבור קנדי, הוא שונא מייפל.
''מישהו הלך על הקלישאות.'' אני אומר, וחושב שאני יודע מי. ''טוב שלא קיבלנו גם פלאפל וחומוס.''
''מה?'' שואלת אשלינג, ומת'יו מגחך. הוא עדיין מחזיק את הבקבוק. ''אבל איך הם ידעו שאנחנו כאן?''
''הם יודעים הכול.'' אשלינג מוציאה מאחת המגירות משהו שנראה כמו פקעות של פרחים. ''חכו רגע, אני אלך להשאיר להם את זה בתיבה על הגג.''
היא יוצאת, ואני מתיישב בכיסא ומסתכל על הנקניק בחוסר חיבה. ''בראוניז. מה היא עוד תמציא?''
מת'יו מגלגל את עיניו. ''אתה יודע, בן אדם, בתור מישהו שחי עם מה שאנשים אחרים יגדירו כעל-טבעי, הייתי מצפה שתהיה קצת יותר פתוח אליו.''
''באמת, מת'יו!'' אני מרים את קולי. ''אתה יודע מי השאיר לה את החבילה הזו.''
מת'יו מחכך את סנטרו. ''כן, זה נראה הגיוני שזו דולין. אבל זה לא בטוח. היא לא נראתה כאילו היא מחבבת אותנו מספיק כדי להשאיר גם לנו מתנות. בכל מקרה, למה אתה כל כך מתנגד לרעיון שאולי יש כאן משהו שאתה לא מכיר?''
''כי...'' קשה לי לענות על זה. ''להאמין בפאגאניזם... זה בדיוק כמו להאמין באלוהים וישו ומוחמד, רק קצת פחות נפוץ. הדברים האלו הם בשביל אנשים שלא יודעים שרוחות ערים קיימות.'' אני מחווה לעבר הקירות. ''מת'יו, תסתכל סביבך. ענפים ועלים ואבנים?''
''כל מה שאני אומר הוא שזה אפשרי.'' הוא שולח יד אל תוך צווארון החולצה שלו ושולה בקבוקון קטן על חוט. פתית שלג אחד, בודד, שלא נמס. ''יילונייף יכולה לעשות את זה. ג'רוזלם לא, נכון?''
''אז?''
''אז גם בין מדינה למדינה יש הבדלים. אולי באירלנד יש בראוניז ושי ודולהאן, והם חיים ביחד עם רוחות הערים?''
אני עומד לענות, אבל אז הדלת נפתחת ואשלינג נכנסת, מחייכת, וקופצת אל מושב הנהג.
''שנזוז?''
וויסקי בקנקן - חלק שני
וויסקי בקנקן - חלק שלישי
הפוך, לקחת
|
 |
|
